המרתון השנה היה עבורי ריצה למרחקים ארוכים מכל הבחינות. זהו המרתון החמישי שלי בכלל והשלישי בטבריה. כשאני חושב על הפעם הראשונה שנסעתי מירושלים בשעות הבוקר המוקדמות רק כדי לרוץ את ריצת ה 10 ק"מ של מרתון טבריה 2009 אני תוהה אם שיערתי אז איזה חלק זה יתפוש בחיי.
תמיד הייתי 'ספורטאי', ובצעירותי אף הייתי אלוף ירושלים לריצות קצרות, אבל בשנים האחרונות העניין תפש תאוצה מפתיעה ומספקת. בנוסף לריצות יש את קבוצות הרצים. כולם השפיעו עלי באופן מיוחד, ומצאתי את עצמי חושב על כולם במהלך המרתון.
יש את ה'מייסדים', שלמה ברניקר, אלי אלפסי, אפי מאיר, מייקל וילשנסקי, נועם דמסקי, עופר ארבל, אריה הורוביץ, יהונתן שואלתר, סו רוזנפלד, אשר מאיר ועוד. הם היו כשהכול היה בגדר חלום רחוק, והמרתון נראה כמעט בלתי מושג.
ואז הקבוצה גדלה והצטרפו יונתן ורוג דוד, הת'ר גלב, אסתר קליינמן, טל בן חור ,עמיחי היימן, שמחה ווכטל, יהודה נאומברג, שלמה קופל, יואב שוגרמן, אבי ברנשטיין, מאיר סילברמן, שי צוברי, יגאל שאשא, יצחק משען, דניאל קפלן, אלעד שמואלי, דוד נחמן, ישי שלום, מנחם פורת, חננאל נויברגר, זכי חורי ועוד. אז היה המיפוי הרציני של אזור הגוש והגישושים הראשונים שהראו שהאזור שלנו עם אנרגיות מדהימות של ספורט ופשוט תענוג להיפגש ולחוות את החוויה המספקת הזו של ריצות למרחקים ארוכים.
ואז היו ה'ממשיכים'. בני סוויל, יענקלה ליפשיץ, שלומי וגאולית ענבי, מיקו וטל רותם, דני אילן, אלישמע שביב, אביעד רווה, אליעזר קאלוש, אבי קליין, חנן פוגל, הדס זזון, שיר מאיר, אודליה לויכטר, עדי כרמלי, אוהד אלמליח, דביר לם, חזקי שיינוביץ, שאול גינת, יהודית פוגל, איתמר גולדברגר, ועוד. איתם יכולתי לחוות שוב את הראשוניות של חווית הריצה, והסיפוק של ההישגים הראשוניים והכל כך חשובים האלה בהתחלה.
מצאתי את עצמי אכן חושב על החברה שעשו את הצעדים הראשונים שלהם לקראת ה 10 ק"מ. באימונים היה כמובן משעשע לראות אותם נאבקים במרחקים שאני כבר מזמן מחשיב כקצרים, אבל אני בטוח שמבחינת ההתמודדות הגופנית עם הלקטוז החונק והשרירים הדואבים אין הרבה הבדל בין הסבל שלהם לזה שלי בסוף המרתון… ולכן ההערכה.
המסלול של המרתון כבר מאוד מוכר, כולל ההתנהלות של לפני ואחרי. כמו בכל שנה, גם השנה המשפחה כולה התלוותה לחוויה. כמו בכל שנה מזג האוויר היה נעלם מדאיג, וכמו בכל שנה ההתרגשות לפני היציאה הייתה מלווה בחיבוקים מרגשים של הילדים וגילה.
במהלך הריצה נצמדתי לפייסר של 3:45 מתוך תקווה שהאימונים אכן ממקמים אותי באפשרות הזו, מה שהתברר מאוחר יותר כטעות. במהלך הריצה היו בדיחות של החברה, היו רוחות, היו מחיאות כפיים וילדים מנופפים, תחנות מים וצלמים. אני מצאתי את עצמי מתבונן בסגנון הריצה של האנשים סביבי. מאחר ואני מקפיד מאוד עם החברה על ריצה נכונה, יש לי עניין מיוחד בצורה שאנשים משתמשים בגוף שלהם כדי לבצע את הפעולה הכול כך פשוטה וטבעית הזו.
כמובן שיש את אלה שרוקעים בחוזקה עם העקבים במהלך הריצה, אלה שאני פשוט מתכווץ לחשוב מה יהיה עם הברכיים והרגליים שלהם עוד כמה חודשים, הפציעות והכאבים שמחקים להם בהמשך. בלי שום קשר יש ביטויים אחרים ל'אופי' הרץ בריצה. יש את אלה שמזיזים את הראש מצד לצד בניסיון מעניין לעזור על ידי כך לריצה שלהם. יש את אלה שמזיזים את הידיים בתנועה סיבובית קדימה כאילו הם אוספים את האוויר בקדמת הגוף פנימה לתוך החולצה. יש את אלה שמריצים את הרגליים לפני הגוף ואז יוצאת להם ריצה תוך השענות מוגזמת אחורה ולעיתים ראש מביט השמימה, ויש את אלה שנשענים קדימה ומריצים את הגוף לפני הרגליים (שבאופן אישי מועדפים עלי עקב הנחיתה הנכונה על קדמת הרגל שאני אוהב). בכל מקרה, הריצה, בעיקר בקילומטרים האחרונים המתישים, מאוד חושפנית ומאוד מבטאת את האדם שרץ. אז כבר אין מה להסתיר, גם לא ניתן.
בקילומטר ה 35-36 הרוח הדרומית שהייתה במרתון הצליחה להתיש אותי וראיתי את הפייסר מתרחק ממני. אז מתחיל הסבל. המחוזות העלומים של הרצון הערום והמעורטל של הנפש מעל הגוף. בשביל זה מתאמנים כל כך הרבה, ובגלל זה המרתון מהווה חוויה מכוננת. כל מי שעבר את החוויה, ללא יוצא מן הכלל, מאשר שהמקום הזה של הנפש מעל הגוף בקילומטרים האחרונים של המרתון לוקחים אותך למקומות הכי אמיתיים בתוכך. שם אין אשליות או מקום להכחשה. שם אתה נבחן ושם יש את ההזדמנות להוכיח לעצמך שאתה ראוי.
וכמו בכל שנה, גילה והילדים שחיכו בסוף הם הפרס האמיתי לכל החוויה. ההשתתפות המלאה של גילה בחוויה, על אף הביקורת לאורך כל התהליך, תמיד נותנת לי את המקום שבו אני הכי אוהב להתכרבל ולהתאושש מהמאמץ הכביר הזה של המרתון. ההתלהבות של הילדים נותנת את המנגינה הכול כך משמחת של סוף טוב ואני לרגע יכול להתענג על עוד מרתון שהסתיים לו.
רצי גוש עציון 