עידו רוזנברג

בן ארבעים לבינה: "כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר" (פירוש תפארת ישראל על המשנה).

רצתי מרתון מלא. 3.1.2020 בטבריה. היה קשה מאוד אבל גם מרגש מאוד. נקודת ציון מאוד משמעותית עבורי. זו נקודת ציון מכמה טעמים ואני חושב שאולי יותר מהכל הריצה והתהליך שעברתי עד למירוץ עצמו מבטאים עבורי עבודה על הנפש, דרך הרגליים.

אז בריצות הארוכות (בימי שישי) אחרי שסיימנו אלי ואני את כל נושאי השיחה, ואחרי שהתחיל להיות קשה וכל אחד מתכנס בתוך עצמו כדי להתמודד עם הכאבים, התחלתי לנסח לעצמי את הנקודות האלו. לא מדובר בעצות לחיים בסגנון "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" אלא נקודת מבט אישית שלי על תהליך ומטרה. כל תהליך ומטרה. אצלי זה היה מרתון אבל כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו.

1. מטרה ויעדים
אז אצלי זה התחיל במקרה. לא משהו שהתבשל בי הרבה זמן עם החלטה גורלית, אלא די במקרה ובכלל די הודיעו לי שהשנה אני ארוץ מרתון. כן, יהודה נאומבורג די עדכן אותי בתאריך של מרתון טבריה ואמר שהשנה עושים את זה. כשבדקתי את לוח הזמנים גיליתי שהמירוץ נופל ממש על יומולדת 40 ואז גמלה בי הההחלטה שזה יהיה אחלה דרך לציין את האירוע (אף מילה על המשבר).
הצבת מטרה ויעדים קודמת לה רגע ההחלטה. ההחלטה היא רגע קריטי ולא יכולה להיעשות על הדרך, או בגלל שמישהו אחר קיבל אותה עבורך. בייחוד לא כאשר מדובר בהחלטה הרת גורל כמו ריצת מרתון שתשפיע על חלק מאוד ניכר מחייך בחצי שנה הקרובה.
ההחלטה שתקבל צריכה להיות בלב שלם, אחרי ששקללת את כל היתרונות והחסרונות של התהליך הזה. אחרי שקיבלת את כל הרשמים וחוות הדעת של מי שכבר היה במסע כזה ואחרי שבחנת אותם עם עצמך ועם המשפחה.
החלטה פירושה גם שאין דרך חזרה. למעט מקרים יוצאי דופן. החלטה אומרת שמכאן אתה מתחיל מסע ארוך שיהיה רצוף אתגרים, קשיים, משברים, הצלחות ורגעים בלתי נשכחים שיעצבו את חייך ויהוו חותם על אישיותך, על האופי שלך ועל כוח הרצון שלך. ההחלטה הזו קריטית, אל תקבל אותה על הדרך, תקבל אותה ותעמוד מאחוריה.

2. משמעת עצמית
אין ערך גדול יותר ממשמעת עצמית כשיוצאים למסע. בטח מסע כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. משמעת עצמית טומנת בחובה לקדש תהליכי משנה לא נעימים או לא שגרתיים, ויתורים כואבים וחינוך.
לא תמיד רצת, לא תמיד רצת מרחקים ארוכים או סלדת מהשכמה מוקדמת, אלו רק חלק מתוצרי הלוואי של ההחלטה לצאת לדרך. אלו דברים שתצטרך מעכשיו ועד לתום המסע לקחת איתך ו"לסבול" אותם, או להפוך אותם לנעימים או נסבלים בצורה כזו או אחרת.
מסע, בטח מסע שואב, פירושו הפניית כל תשומת הלב לדבר מרכזי אחד. אליו ואל כל יעדי המשנה שלו. תשומת הלב הזו, פירושה ויתורים כואבים שצריך לדעת לקבל אם בתחילת הדרך, ואם במהלך הדרך. זה אומר שהרבה פעמים תוותר על זמן איכות עם המשפחה, זמן לעצמך, תזונה אחרת שלא היית מורגל לה או בילויים ואירועים שלא תגיע אליהם בתקופה הקרובה. הכל למען המטרה. והכל בלבד שיצאת למסע בלב שלם לאחר שקיבלת החלטה מושכלת.
המסע אומר גם חינוך. הוא יחנך אותך, יטביע בך הרבה ערכים חדשים שלא תמיד חשבת שיש לך. הוא יגלה לך עולמות תוכן חדשים ויכיר לך אנשים ותפיסות. המסע גם יחנך את הסובבים אותך. הוא יחנך אותם לדרך שלך, אבל לא פחות מכך, הוא יחנך אותם לערכים האלה, יכיר להם אותם. החינוך הזה יטביע בך ובהם ערכים כמו חתירה למצויינות, דבקות במשימה, רעות וערבות הדדית, אחריות, דוגמא אישית ועוד ועוד.

3. התמדה
כמו כל תהליך זה ארוך, סיזיפי, משעמם לפעמים, מתסכל וקשה. אבל כשאתה חוזר ל"חטא הקדמון" של ההחלטה, או מנסה לדמיין את התוצאה בסוף הקשיים הופכים להרבה יותר נסבלים "הייאוש נהפך יותר נוח". ככלל, בתהליך ארוך, אתה נפגש עם הכל, חום וקור, יום ולילה, לבד או קבוצה, הישג וכישלון, קשיים והצלחות אבל ההתמדה היא מתכון להצלחה.
בנוסף, היצמדות לתוכנית מסודרת בריצה או בכל דבר אחר תקל עליך. תוכל ללמוד מהצלחות או כישלונות של אחרים ובסוף תייעל את הזמן שלך והשגת המטרות.
טיפ חשוב – לא לדלג מעל שלבים. לא לוותר לעצמך אבל גם לא להגיד שהדרך החדשה שאתה ממציא היא זו שתוביל להצלחה. חכמת ההמונים הוכיחה את עצמה וכנראה שאתה לא תמציא את הגלגל.
דבר נוסף, יש יתרון גדול ל"רוטינה". יש ערך גדול להרגל שאדם מסגל לעצמו. עצם העובדה שהוא מכין את הבגדים בערב לפני, מכין את הקפה מוכן לבוקר, משכים את עצמו בזמנים קבועים ועושה פעולות דומות מסייעות לגוף ובעיקר לקבלת החלטות מנטאליות. הרי כל תהליך או מסע גורר בחובו הרבה פעולות פחות נעימות כמו השכמה מוקדמת, יציאה לריצה כשכולם ישנים או כשקר או כשחם, עצם העובדה שהגוף פועל כמו רובוט בחלק גדול מהזמן מסייע לו להוריד מתחים לא רצויים, ו"שדים" שתמיד צצים בכל מיני נקודות מפתח.

4. גמישות
תמיד, אבל תמיד יהיו הפתעות. לפעמים הברך תכאב, לפעמים אישתך תארגן לך מסיבה על הריצה המסכמת או סתם יירד גשם בבוקר. לכן, צריך לדעת לעשות כל הזמן הערכת מצב, לדעת להיות גמיש ולקבל החלטות כואבות, לפעמים עבורך ולפעמים עבור הסובבים אותך.
אל תיכנס לפאניקה אם פתאום יוצא שאתה מפספס אימון או שניים, או הברך זקוקה למנוחה, אבל מאידך גם אל תוותר לעצמך. גמישות אינה תחליף לויתור עצמי ולא נועדה ליצור מעקפים כדי להתגבר על כוח רצון.
מעבר לכך, כמו בכל תהליך לפעמים יש רגעים שצריך ללחוץ על הגז ופעמים שצריך להוריד את הרגל מהגז. אפשר מראש בתחילת התהליך באופן מודע להסכים על נפילות מתח מוכתבות מראש, הפחתות של ק"מ או טייפר, אבל הכל בצורה מושכלת ומחושבת וכזו שמשאירה מקום לגמישות.

5. ליהנות מהדרך
תהליך ובטח תהליך ארוך הופך מהר מאוד לשגרתי ושוחק כאמור. נסה תמיד למצוא את הדברים הטובים בתהליך ולאו דווקא בתוצאה. תהנה מהשעות השקטות בבוקר, ממקומות חדשים שאתה רואה, בעובדה שהשגת עוד יעד ועוד פסגה בדרך להשלמת המשימה. ככל שהדרך תהיה טובה אליך יותר, כך לא תצטרך למצוא את הגמישות וקיצורי הדרך.

6. לנטרל את השדים
כשהגלים מתגברים החזקים מתגלים. זה נכון בצבא וזה נכון גם במרתון. זה לא פשוט לקום בלילה בשעות שכולם ישנים סביבך, זה לא פשוט לרוץ כשחם, כשקר, שיורד עליך גשם, כשיש לך עוד 20 דאגות אחרות בבית ובעבודה ואתה צריך לנטרל את הכל. הכי קל זה להפסיק, לוותר, לעצור רגע או ממש לרדת מזה.
ערב לפני המירוץ המאמנים של הרוח השניה, אתי ויורם, אמרו שההכנה היתה מצויינת האימונים היו חזקים וטובים וכולם מוכנים למירוץ. לא לפחד ולא להתחיל להקשיב לשדים שיתחילו להפחיד במהלך הריצה. אני לא ייחסתי לדבר הזה חשיבות וקצת גיחכתי.
לי היו 3 משברים לאורך כל התהליך. הראשון היה עם מתיחה מאוד חזקה בשריר האחורי (ההמסטרינג) בריצה הארוכה של 30 ק"מ בעמק האלה. באופן אינסטנקטיבי רציתי לעצור ולמתוח את הרגל כדי שאוכל להמשיך ואלפסי אמר לי שבשום פנים ואופן אני לא אחשוב על עצירה. הגוף יפרש את זה כויתור ורק יחזק את המתיחה, ואכן זה עבר מהר מאוד. הפעם השניה היתה ריצה ארוכה "סובב בית שמש". בעצת יהודה יצאנו לריצה של 32 ק"מ בשמש בלי מים וכמעט בלי ג'לים עם עליה פסיכית של כמעט 5 ק"מ כשבסופה היתה לי דקירה חדה מאוד מתחת לצלעות וחשבתי שאני או פורש מהריצות או מקבל דום לב במקום. זו היתה ריצה מאוד טראומטית עבורי והיה לי מאוד קשה להשתחרר מהרשמים שהיא עשתה עלי. והמשבר האחרון שלי היה במירוץ עצמו, החל מהק"מ ה-32 רצתי לבד אחרי שאלי ואני נפרדנו, והשדים שהזכירו אתי ויורם התחילו להופיע לי ולדבר אלי וכאן מתגלה החוזק הגופני וההכנה הגופנית שעשית לאורך כל התהליך, אבל לא פחות חשוב מכך ההכנה המנטאלית. המרתון והרבה פעמים תהליכים אחרים הם דברים מנטאליים שאנחנו צריכים לעבור. נכון, זה כואב ברגליים, אתה מרגיש מיובש, כואב לך בצד ונמתחים לך כל השרירים אבל אם המוח עובד טוב הכל יעבוד טוב. המוח לקראת סוף מירוץ משול לפלאפון על 5% סוללה. הפלאפון יודע לכבות אפליקציות לא הכרחיות כדי לאפשר לתהליכים חיוניים להמשיך לתפקד. ככה המוח והגוף, גם הגוף מכבה "אפליקציות" בגוף כדי לאפשר לרגליים להמשיך לרוץ עד הסוף.
בסוף הריצה של "סובב בית שמש" אותה ריצה טראומתית עבורי, אלי לימד אותי טכניקה שעוזרת לו לשמור על שפיות. אלי סופר עד 60 בחזרות, עד שהוא מרגיש שהוא "יוצא מאזור סכנה", כלומר, מסיט את הגוף והמחשבות לספירה וזה עוזר לו להמשיך. טכניקה שאני פיתחתי היא פשוט לקרוא את כל "קבלת שבת" בניגון ספרדי בקול רם תוך כדי ריצה. כל אחד והשגעון שלו כדי להמשיך הלאה ולא לתת לשדים להיכנס לשער הכניסה למוח.
מעבר לכך, חשוב להבין שכל הקשיים שמופיעים בתהליך הם הכנה מצויינת למטרה עצמה. כלומר, אם לא נתקלת בקושי, כנראה שתיתקל בו ביום הריצה, ואז לא תדע איך להתמודד איתו וזה לא מומלץ בכלל.

7. חברים לדרך
צריך להבדיל בין סוגי אנשים: סוליסטיים או שיתופיים. יש כאלה שזקוקים למרחב האישי שלהם וחרדים כשמישהו חודר אליו, ויש כאלה שזקוקים לתמיכה ולשיתוף. אבל תמיד, במסע ארוך חבר לדרך הוא הכרחי, בין אם מדובר בחבר קרוב ושותף לדרך ובין אם מדובר באחד שמשקיף מרחוק ותומך ברגעי משבר. כיצורים חיים, אנחנו תמיד זקוקים ליחסים ההדדיים האלו כדי להתקדם.
אני מזן "התלותי". זה שצריך מישהו לידו. מישהו שיהיה שם כשקשה, מישהו שייתן יד או כתף.
זכיתי, ולדרך האישית שלי יצאתי אחרי שיהודה נאומבורג קיבל עבורי את ההחלטה אבל ליווה אותי לאורך כל הדרך, עם ניסיון גדול, עצות חכמות ולב ענק. אין שני ליהודה בטוטאליות שלו ובהקרבה שלו למען הדרך אבל לא פחות למען הזולת והחבר.
זה שבלעדיו כל מה שקרה לי כנראה לא היה. אלי אלפסי. אלי, קפץ איתי קפיצת ראש לבריכה בלי מים. אחרי שנפצע קשה במילואים מעטים היו שהאמינו שיצליח לחזור ללכת בלי לצלוע, אבל אלי הצליח לסיים מרתון מלא בתוצאה חלומית ומעל לכל להיות שם תמיד עבורי גם בצורה פיזית, אבל בעיקר בחיזוק המנטאלי. אלי לימד אותי שצריך ליהנות מהדרך ולקחת הכל בפרופורציות, דבר שהקל עלי מאוד לקראת ריצות הנפח ובייחוד בשבוע האחרון שלפני המרתון.
יש גם מלווים מרחוק. כאלה שלאו דווקא תמיד קרובים אליך ועושים איתך את המסע, אבל פוגשים אותך בצמתים חשובים וההשראה שלהם נשארת עליך. זלמן ניימרק הוא אחד מהם. האופטימיות של זלמן, יישוב הדעת שלו והפרופורציות שלו, עזרו לי מאוד. מעבר לכך, הייתי מקבל מזלמן כל יום שני ושישי הודעות דחופות לשאול מה עשינו ואיך היו האימונים. בהתחלה חשבתי שזה כדי לצאת ידי חובה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מגיע מהלב "החב"די" שלו. זלמן הוא ללא ספק שליח הרבי לריצות בגוש עציון מבחינתי.
קבוצת Gushrunning. חייב להגיד שהצטרפתי לפני כשנתיים מאוד חששתי מהקצב, מהאנשים וההמולה. מהר מאוד הבנתי שמדובר במשפחה תומכת. כזו שיודעת לפרגן ופורצת את גבולות הריצה, ועושה רק טוב. לכל אחד ואחת, תודה ענקית וחיבוק גדול.

8. גיבוי מהבית
אין לך שום דרך להגיע למטרה אם אתה לא מקבל "אור ירוק" בבית. אם הבית לא רתום לתהליך ולא נותן לך את הכר הנכון להצליח כנראה שלא תצליח. זה לא בערך ולא באזור, הגיבוי צריך להיות מלא ויותר מזה, כמו שאומרת הפרסומת בערך "גיבוי אם לא נותנים באהבה, לא נותנים בכלל".
בתחילת הדרך באזור ספטמבר שלח לי זלמן פוסט בפייסבוק שנתן כמה עצות לרץ המתחיל ואחד מהם היה האישור בבית. שלחתי אותו למרים והיא החזירה לי סמיילי בסגנון "חפש את החברים שלך" אבל לאט לאט ההירתמות מהבית שלה ושל הילדים היו טוטאליים. הרבה פעמים הם נבהלו כשלא התעוררתי לרוץ או ראו איזה הפוגה לא ברורה ומעל לכל בשבוע שלפני המרתון כשכל הילדים החליטו להיות חולים ואני פחדתי לנשום את החיידקים היה לי כמעט פטור מלא מכל מטלה שקשורה לילדים או לבית.
מרים אומרת שהצבת מטרה והגעה אליה היא דוגמא נהדרת לילדים ואני מאוד מסכים איתה. למרות שחלק מהילדים אצלי עדיין לא יודעים מה זה תהליך, מסע, מטרה או תוצאה. אבל הם כן רואים מעשים ומבחינתם אבא שלהם קם בלילה ויצא לרוץ וחזר עם פרצוץ קורן מאושר, והם למדו על שרירים תפוסים וכאבים ונהיו קצת יותר תחרותיים מחד והבינו מאידך שהניצחון הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב אם כי הסיום, וזה היה שווה את זה.
אז תודה ענקית למשפחה שלי שאפשרה את זה. עשתה הכל כדי לא להפריע ולא לעצור את ההתקדמות. תודה לילדים ששאלו והתעניינו ונתנו לי קצת "לחפור להם", תודה על כל רגע שהם ספגו וחוו את השגעון הזה. והתודה הגדולה ביותר למרים, שבמהלך חצי השנה האחרונה תפקדה כ"אם חד הורית", סבלה בשקט והייתה כתובת להרבה שאלות על הריצה, ההרזיה וכל השגעון הזה. מרים יצאה למסע הזה בעל כורחה, בלי לקבל החלטה מושכלת, אבל עשתה את זה באהבה כמו הרבה דברים אחרים.

בזמן האחרון הרגשתי כמו טבעוני. מאותם טבעוניים ש"אוכלים את הראש" על דרך חיים חדשה, על תזונה חדשה ומנסים לשכנע את כל העולם שדרך החיים שאותם הם בחרו (ואולי הם גם סובלים בחושך לבד אבל לעולם לא יצהירו על כך בפומבי) היא הדרך הכי טובה והכי מושלמת לכל אחד.
אז ראשית, אני מודע לכך שהייתי קצת "טבעוני" ואמרתי שהריצה היא דבר נפלא ואני מצטער מראש ממי שניסיתי לשכנע או להדביק בחיידק הזה. היום, אחרי שסיימתי את המסע הזה, אני בטוח שהוא לא מתאים לכל אחד. אני כן בטוח שכל אחד צריך לעבור מסע, כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. למה? כי מדי כמה שנים אנחנו צריכים ריגושים חדשים, לשבור שגרה, לנקות את האבק מהשגרה שיצרנו לנו. חלק יתאהבו בריצה, חלק יחליטו שהם רוצים לטפס על ההימלאיה, חלק יעשו דיאטה מטורפת וחלק יצאו למסע לקוטב או דרום אמריקה. העיקר שהמסע הזה יחזיר אתכם לשגרה רעבים יותר, חכמים יותר עם תובנות מעניינות על העולם אבל בעיקר על עצמכם והסובבים אתכם.
אז סיימתי לרוץ מרתון, והיום אני בן 40, גיל הבינה. למדתי דבר מתוך דבר. ואולי הדבר המרכזי שלמדתי מזה, זה שהספיק לי ואני לא רוצה לרוץ עוד פעם מרתון. עד הפעם הבאה 😉.

ריצת תמיכה והזדהות בנתיב האבות

ריצת תמיכה והזדהות

מתארגנת ריצת הזדהות ביום שישי בבוקר השבוע (17.11.17)
הרעיון שנצא משער אלעזר, נקיף את אלעזר במסלול של 5.5 ק"מ באופן מעגלי וחוזר
מי שרוצה לרוץ 2 בלבד יוצא ב 7:30
מי שרוצה לרוץ 7.5 יוצא ב 7:00
מי שרוצה לרוץ 13.5 יוצא ב 6:30
מי שרוצה לרוץ 18.5 יוצא ב 6:00
המסלול הסופי משער אלעזר למאחז יוצא 2 ק"מ
בסוף נגיע לנגרייה של צבי בנתיב האבות עם פריסה צנועה והסברים למי שרוצה לשמוע בשעה 7:45 בבוקר

Clip

Demonstration of Support Run

We will be running on Friday morning this week in support of the #17homes to be demolished in Netiv Ha'avot
The route is 5.5 km around Elazar and will repeat itself for longer distances
Starting point is the main entrance gate in Elazar
Those wanting to run only 2 km start running at 7:30 am
Those running 7.5 km start at 7:00 am
Those running 13.5 km start at 6:30 am
Those running 18.5 km start at 6:00 am
The run will finish in Netiv Ha'avot with a modest spread and explanation.

אליפות אפרת גוש עציון 2017

השנה השנייה שהמועצות של אפרת וגוש עציון משתפות פעולה במרוץ איכותי ומקצועי.  כרגיל המסלולים הם של חצי מרתון, 10 ק"מ, ו- 5 ק"מ.  ההרשמה באתר:

הרשמה לאליפות אפרת גוש עציון 2017

המסלולים

חצי מרתון
https://www.plotaroute.com/embedmap/402735

Route map for 21.1 Km Efrat Gush 2017 by CrossFit Gush on plotaroute.com

10 ק"מ
https://www.plotaroute.com/embedmap/402715

Route map for 10 Km Efrat Gush 2017 by CrossFit Gush on plotaroute.com

5 ק"מ
https://www.plotaroute.com/embedmap/402742

Route map for 5 Km Efrat Gush 2017 by CrossFit Gush on plotaroute.com

הפנינג תחילת שנה ו GUSH NIGHT

WhatsApp Image 2016-08-24 at 12.48.20

2 אירועים ענקיים ביום מטורף אחד!!!

17.00-19.00
הפנינג פתיחת שנת הפעילות של המתנס!!
אומגה, פיינטבול, מתקן 360, יריד חוגים ועוד המון פרסים והפתעות!!

19.00-22.00"גוש נייט"
מרוץ הלילה של גוש עציון!!
מקצים: 2 ק"מ,5 ק"מ, 10 ק"מ
וכמובן מופע של קובי אפללו בחינם!!

סורקים את הקוד ומשתתפים בהגרלה הגדולה!!

מרוץ הלילה של גוש עציון 2016

0156c8b8-0810-41a6-a5e3-a3d0b143b8ed

מרוץ הלילה של גוש עציון בכג' אב, בסוף אוגוסט.  ניתן להירשם בקישור הבא:
https://live.4sport.co.il/registration/2218

לזכר הנערים.
קובי אפללו מגיע לתמוך. לא לפספס

אליפות אפרת גוש עציון

הפנינג בריאות וספורט2 הפנינג בריאות וספורט

לקראת האליפות שתערך ב 8.4.16 שני המתנ"סים מארחים הרצאות ופעילויות.  שווה מאוד להגיע, לאסוף ערכות ובאותה הזדמנות להשתתף בהרצאות

קבוצת ריצה לקראת אליפות הגוש 2016

קבוצה של מתחילים מכינה את ריצת 10 ק"מ של אליפות אפרת-גוש עציון ומרתון ירושלים שיהיו במרץ.  עברנו כבר את 5 ק"מ ומתקדמים בצעדי ענק ל 10 המיוחל.  החבורה נפגשת בימי רביעי ומוצ"ש ועוד יום בשבוע ומתאמנים ביחד.  נלחמים קצת במזג האוויר, אבל נצמדים לתכנית האימונים.  כל הכבוד חברה.

קבוצת ריצה חדשה למתחילים

פותחים קבוצות ריצה חדשות – קבוצת גברים וקבוצת נשים.  מי שרוצה לחוות את חדוות הריצה למרחקים ומעוניין להתחיל, מוזמן!

לפרטים ועדכונים נא הירשמו בהמשך (ניתן למלא עבור אחרים)

אליפות גוש עציון 2015 – סיכום

FotorCreatedFotorCreated2 Screenshot 2015-03-29 10.37.28

ביום שישי שעבר השתתפנו באליפות הגוש.  חלק היו במרוץ 5 ק"מ, חלק ב 10 ק"מ וחלקנו חגגנו את עריכת חצי המרתון הראשון באזור.  היה גדול ומגיע כל הכבוד לכולם על ההשתתפות וההישגים.  תודות לכל מי שעזר, ליוני שנרתם להיות פייסר של החצי, ולמשפחה הנפלאה שלי שעזרה וחלקה את הבלונים לכולם.  יחד עם כפיר, והמתנ"ס נערך פה אירוע ברמה גבוהה ומצפים לזה שיהיה שנה הבאה.

תוצאות ותמונות ניתן לראות באתר התחרות: SPORTWEB

המרתון הראשון שלי – אשר הריסון

הקדמה להקדמה

שוב אותה טעות – הבטחתי למוטי לכתוב על המרתון הראשון שלי. ועוד בקצרה (הפקת לקחים שלו אחרי שקיבל ממני מגילה ארוכה לסיכום שנת הריצה הראשונה).

asher01

אז בקצרה – כואב! קשה! מדהים! אופוריה! חזרה למציאות.

ולמי שמעוניין לחוות את הכל – בבקשה:

הקדמה

לפני כשנה כתבתי סיכום (לא) קצר של שנה ראשונה בעיסקי הריצה (מאוקטובר 2012 לאוקטובר 2013). מאז, רצתי בשני חצאי-מרתון – עמק המעיינות וירושלים. אולם מאז שהצטרפתי לעסק השתעשעתי ברעיון לרוץ לפחות פעם אחת מרתון מלא. מכל הסיפורים מסביב הבנתי שמדובר באתגר אמיתי וקשה, שיש לגשת אליו בכובד ראש וביראת כבוד. לכן מיד לאחר חצי המרתון הראשון (מרץ 2013) הגדרתי לעצמי שאם אגיע למרתון מלא זה יהיה לאחר שנתיים של ריצות עם ביצוע של מספר חצאי מרתון. כבר אז סומן היעד – מרתון טבריה 2015.

הדורבן

ספטמבר 2014, מוטי הוציא תוכנית אימונים לחצי מרתון עמק המעיינות ולמרתון טבריה: ארבעה חודשים של אימונים הכוללים ריצה ארוכה אחת בכל שבוע, עם מרחק שעולה בהדרגה מ-14 ק"מ ל-38 ק"מ, ובשאר השבוע עוד שלושה אימונים (ריצת נפח 12 ק"מ, אימון כח של עליות / אינטרוולים / פרטלק / ספרינט ואימון קרוספיט).

עם העליה בקצב האימונים אני מתחיל להרגיש כאב בעקב שמאל, שמתגבר לאחר 15 ק"מ, ומכאיב מאד ביום שלאחר הריצה. דורבן! אני מנסה להתעלם ולקוות שעם הזמן זה יעבור, אבל זה מחמיר, וכשאני מנסה לרוץ למרות הכאב אני מרגיש שאני פוגע בשרירים אחרים (בעיקר בקרסוליים). אני רואה איך הסיכוי להגיע למרתון מתחיל להתרחק, ובודק מה ניתן לעשות. מקופת חולים אני מגיע לפיזיותרפיסט ציניקן שעוקץ את אופנת הריצה, אבל נותן טיפול יעיל של גלי הלם לעקב ורשימת מתיחות לכף הרגל שאני מבצע בקפדנות. בהדרגה אני מרגיש שהכאב מופיע בשלבים מאוחרים יותר בריצה. אני גם שם לב שריצה מישורית על משטח רך מלווה בפחות כאבים, ומחליט לבצע מבחן עצמי על מנת להחליט על המשך האימונים – 22 ק"מ (מרחק שיא עבורי), באיצטדיון גבעת רם. 55 הקפות משמימות כשהגיוון מתבסס על המוזיקה באוזניות וכיוון ההקפה. אני מסיים את המבחן כמעט ללא כאבים ובקצב שהיווה עבורי שיא אישי (1:52). מכאן ברור לי – אני ממשיך!

האימונים

הריצות הארוכות הולכות ומתארכות. ביחד עם אבי ברנשטיין שמתכונן למרתון השני שלו, אנחנו מנסים למצות את האפשרויות בגוש עציון, בעיקר בריצה על כביש 60 עד למנהרות ובחזרה. הקושי הולך ועולה (כולל זמן התחלת הריצה שהופך בהדרגה לארבע לפנות בוקר!) ואני מסיים את הריצות בקצבים איטיים יותר ויותר, ועם כאבים בשרירים – בעיקר בשרירי התאומים (שוקיים). בשל הקושי לקום כ"כ מוקדם, עוברים לריצות לילה שמסתיימות מאוחר מאד ובמצב של גוף מותש. חציית רף ה-30 ק"מ נותנת עידוד רב וגורפת פרגונים מהסביבה (שזה אומר קבוצת הוואטסאפ של Gushruning – כבוד), אבל גם מביאה לתהיה האם אצליח לבצע מרחקים גדולים יותר במסלולים המאתגרים של גוש עציון. ובעצם, המרתון יהיה באזור שטוח, אז למה לרוץ בהרים?

מחליט לרוץ בירושלים – ריצת 32 ק”מ וריצת 34 ק”מ. הסביבה והגיוון מסייעים מאד להתמודדות עם השיעמום והמונוטוניות של הריצות הארוכות. יש גם מסלולי ריצה מושקעים (כמו פארק המסילה וטיילת חדשה ליד הקטמונים). אבל גם ירושלים מלאה בעליות, וסיבוב שלם במערב ירושלים מסתכם ב-17 ק"מ בלבד ובהבנה שצריך לעשות את זה שוב 😞. הריצות מסתיימות כמעט בהליכה בגלל הכאבים בשרירי התאומים.

עובר לאזור בית שמש. בכביש העוקף יש אי-תנועה רחב יחסית לכל אורכו (8 ק"מ) שמאפשר לרוץ בנוחות. אך בהמשך באזור עמק האלה, יש חשיכה מלאה והריצה ממש בצמידות לכביש הראשי (375 ו-38). תוואי השטח נוח יותר בהשוואה לגוש עציון וירושלים, אבל תחושת חוסר הבטיחות מביאה למחשבות על מסלולים אחרים.

ובינתיים – חצי מרתון עמק המעיינות. נזכר איך בשנה שעברה זו היתה הריצה המהנה ביותר שחוויתי, עם מזג אוויר מצויין, עם פרצי אושר ועם תוצאה מצויינת עבורי (1:52). מבין שהפעם זה הולך להיות אחרת לאור התשישות המתמשכת כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים, ועקב מזג האויר החם. למרות זאת, האווירה מצויינת ואני מרשה לעצמי לפרוץ קדימה ולרוץ בתחום האנארובי כמעט בכל הריצה. לקראת הסיום אני רואה כמות גדולה יחסית של מתעלפים או כאלה שעברו להליכה, ואני מצליח לסיים בתחושה מצויינת ובתוצאה משופרת של 1:49.

asher02 asher03

ובחזרה לאימונים. עובר לראשון לציון מערב – האיזור ממש בנוי לריצות, עם מסלול אופניים ומסלול ריצה יעודיים לכל אורך הכביש מהקאנטרי ועד לחוף הים, וטיילת מסודרת לאורך החופים של ראשון לציון ובת-ים. נהנה לחוות את השוני באוכלוסיה של ראשל"צ לעומת בת-ים ולעומת יפו (שם אני מבין שהגעתי לעיר ערבית לחלוטין, והבולטות שלי בבגדי הריצה מסמנת אותי כיהודי היחיד – אחורה פנה…). למרות הקלות היחסית של תוואי השטח, אני מסיים בקושי רב ריצת 36 ק"מ, בקצב בכלל לא מרשים, ותוהה באיזה קצב, אם בכלל, אסיים את המרתון.

מתכונן לריצה המסכמת (38 ק"מ) ובוחר את תל אביב. מחליט לרוץ אחרי הצהריים כדי להרוויח קצת ריצה בשעות האור ולסיים פחות מותש. יוצא מהאוטו כשהכל מוכן – בגדי ריצה מדוגמים, פאוץ' מלא בתמרים, ג'לים, כדורי מלח ובקבוקי מים, פלסטרים במקומות הנכונים, סמארטפון טעון בשירים ומתקשר תקין בבלוטות' מול רצועת הדופק. חימום קצר, ואז – גשם. זלעפות. מחכה באוטו 20 דקות ומבין שאין סיכוי. מנסה לצאת לריצה הזאת בהמשך השבוע ולא מצליח להשיג שוב את הזמן והתנאים המתאימים.

כעבור שבוע אני מתייצב שוב בת"א אבל מבין שהפעם אני קרוב מידי למועד המרתון ואסור לרוץ כ"כ הרבה. מחליט לרוץ 33 ק"מ בלבד. יוצא לדרך למסלול מדהים בפארק הירקון, מאבן גבירול לקצה המזרחי, ואז בחזרה מערבה וצפונה, על מסלול דֵק שעובר מעל החוף של רידינג עד לחוף תל ברוך. המסלול מעניין, נוח מאד לריצה, ולמרות שגם בריצה הזאת הקילומטרים האחרונים מבוצעים בקצב איטי ובתוספת כאבים בשרירי התאומים, הקצב של סך הריצה היה טוב ונסך ביטחון ביחס למרתון.

במשך כל תקופת האימונים אני חוזר ומשנן לעצמי לזכור כמה זה קשה וכמה אני לא רוצה לחזור על תקופת האימונים: הקושי האמיתי למצוא חמש שעות רצופות לאימון ריצה ארוכה, מול האילוצים של המשפחה והעבודה. חוסר היכולת לתאם את הריצות הארוכות עם מתאמן נוסף לריצה משותפת – מה שהופך את הריצה למשעממת, ובמקביל מביא להחמצת הריצות הקבוצתיות של יום שישי. הכאבים הפיזיים שמלווים את הקילומטרים האחרונים בריצה (בעיקר אחרי 25 ק"מ), ומעל הכל תחושת התשישות המתמשכת שגורמת לירידה כללית בקצב הריצה ובמוכנות לעשות אימוני כח (שלמעשה כמעט ויתרתי עליהם והסתפקתי בקרוספיט). בשורה התחתונה – בגלל שהגעתי עד הלום אני רוצה גם להשיג את היעד, אבל במקביל מבטיח לעצמי שלא לחזור על הסיוט הזה.

המרתון!

עד כמה שניסיתי להתייחס לעניין בשוויון נפש, בשבוע שלפני המרתון ההתרגשות גוברת. פתאום כל דבר שאני עושה נמדד ביחס לאפשרות שישפיע על המרתון. משתדל לא להפצע ולא לחלות. וביומיים שלפני המרתון – שלג! בלה, שתכננה להגיע עם כל המשפחה (בעוד אני רציתי להגיע לטבריה לבד) מתפשרת ומחליטה שרק היא ואני ניסע ביום חמישי ונחזור ביום שישי (אם נצליח לצלוח את השלג), מה שמשאיר לילדים את החלום שישארו בבית בשבת מושלגת בלי ההורים.

נוסעים לטבריה – ההתרגשות מתגברת. מגיעים לאקספו ופוגשים כמה חברה מוכרים (את יהודה נאומבורג פוגשים תמיד!). לאחר הרבה התלבטויות, ובניגוד להמלצות של חברים שלא כדאי לעשות שינויים ממש לפני המרתון, אני מחליט לרכוש גרבי לחץ, מתוך תחושה שזה יעזור לי במניעת כאבים בשרירי התאומים. בעיקר אהבתי את הבטחת המוכר ש"או שלא תרגיש בהבדל, או שתהיה מאד שמח".

ממשיכים לערב פסטה – אווירה מלאת התרגשות, אוכל מצויין והרבה אנשים מעניינים – אחד מהם הוא רץ המרתון המבוגר ביותר במרתון טבריה, והשני גם הוא בחור ותיק, שכבר לא שומע טוב, אבל לא מוותר על המרתון ה-38 שלו.

ישנים בישוב מגדל (ותודה למשפחת ורדי על הארוח בביתם). לפני השינה מריצים את כל הצ'קליסט של כל מה שחייבים לעשות בבוקר – לבוש, ציוד, קפה, תמרים, סנדוויץ עם דבש ועוד. בגלל הצפי לקור וגשם אני מתלבט אם לרוץ עם בגדים ארוכים אבל מחליט שכתושב גוש עציון הגבוה והקר, הטמפרטורה באזור הכנרת לא יכולה להפחיד אותי. הולכים לישון אחרי הופעה קצרה של אבי על פסנתר הכנף שבבית. קמים מוקדם מאד, מתארגנים ונוסעים למרכז טבריה.

asher04 asher05

על קו הזינוק – ההתרגשות מגיעה לרמות גבוהות מאד. אני נפרד מבלה (ומקווה שבעוד 4 שעות נתראה שוב כשאני במצב הליכה…). ירייה ויוצאים לדרך. הגוף פורץ קדימה, מלא באדרנלין, ואני רק מנסה לבלום אותו (כפי שכולם יעצו לפני המרתון). אני מאזין לשיחות מסביבי, ונהנה לשמוע מישהו מסביר באופן מעמיק שהבוסט שנותן האדרנלין זה בונוס ואין מה לחשוש מהתעייפות בשל הפריצה המהירה (לא קניתי את זה).

במשך ה-2-4 קילומטרים ראשונים אני מוצא את עצמי רץ ליד הפייסר של 4 שעות. שאלו אותי לפני המרתון איך אני מתכנן לרוץ (או מה אסטרטגיית הריצה שבחרתי כדי שזה יישמע ממש מרשים), והאמת היא שלא חשבתי על שום תוכנית פרט לשתי נקודות: 1. אני פשוט אקשיב לגוף ולגבולות שהוא מציב. 2. אני חייב לעמוד ביעד ולסיים בפחות מ-4 שעות כדי שלא תהיה לי סיבה חזקה לרוץ מרתון נוסף…

אני מעריך שה-10-15 הקילומטרים האחרונים של הריצה יהיו בקצב מאד איטי (כפי שהיה באימונים), ומחליט לרוץ קצת יותר מהר בהתחלה. לפיכך אני נוטש את פייסר ה-4:00, ומקווה שאם אראה אותו שוב זה יהיה ממש בסיום.

ממשיך לרוץ. ההתרגשות, הסיטואציה והצורך להעביר את הזמן ממלאים את הראש במחשבות. לדוגמא, בקילומטר ה-7 אני חושב על זה שאפשר לחלק את הריצה לימים שכל אחד מהם הוא 7 (מספר שאני אוהב) קילומטרים, ובסוף היום השישי מגיעים לשבת המלכה שמחכה לנו! אבל רגע, עם כל השלג שיורד בגוש עציון בכלל נצליח להגיע הביתה לשבת?…

כל קילומטר שחולף ניתן לזיהוי מיידי הן ע"י השילוט המסודר, והן ע"י כמות הצפצופים של כל שעוני הדופק והאפליקציות הסמארטפוניות שמסביב. אני בודק את מצבי מול אפליקציית הראנטסטיק שבטלפון שלי, אבל מתחיל לזהות בעיה – האפליקציה מודדת יותר קילומטרים מהמציאות, מה שהופך את קצב הריצה (שכדי לעמוד ביעד צריך להיות מתחת ל-5:40 דקות לקילומטר) לאופטימי מידי. אני מנסה להבין למה האפליקציה שאף פעם לא איכזבה מזייפת דווקא הפעם, ומנחש (נכון) שזה נובע מבעיות ידועות במערכת האנדרואיד במדידת מיקום ב-GPS כשנמצאים עמוק מתחת לפני הים (זאת למרות ששידרגתי את גרסת הסמארטפון במיוחד כדי להמנע מבעיה זו, ומבלי להזכיר את כל ה-Setup המיוחד שעשיתי למכשיר כדי שלא יגמור את הסוללה בפחות מ-4 שעות…). במקביל אני מתחיל להעסיק את עצמי בחישובי קצב הריצה האמיתי בהתבסס על שילוט המרחק ומדידת הזמן של האפליקציה – לא כל-כך פשוט…

מה שעוד מעסיק אותי בריצה נוגע לתכנון האכילה והשתיה לאורך המסלול. אני מחליט לקחת את כל התוספים האפשריים ולצרוך אותם לאורך המסלול: כל 9 קילומטר ג'ל (בנוסף שלאחד שלקחתי ברבע השעה שלפני המרתון), כדור מלח בקילומטר ה-5 ובקילומטר ה-25, תמר בכל 10 ק"מ, משקה איזוטוני בכל תחנה שיש כזה (4 תחנות), ובקבוק מים בכל תחנה (חלקו לשתיה וחלקו לקירור הגוף).

מגיעים לצד המזרחי של הכנרת. החשש הקבוע הוא לפגוש רוחות עזות שמקשות על הריצה. אני מרגיש שיש רוחות אבל הן לא משמעותיות. מזג האויר קר אבל לא קר מידי, וההרגשה הכללית (בינתיים) נוחה מאד.

עין גב! אמצע הדרך. עוברים בשער של פניית הפרסה ומתחילים בריצה דרומה. פסיכולוגית, ההרגשה היא שעכשיו מתחילים להתקרב לקו הסיום (שהוא באזור קו הזינוק). תוצאת האמצע של 1:57 שעות, לכאורה נותנת סיכוי טוב לעמידה ביעד, אבל לאור ההיכרות שלי מהאימונים עם הקצבים האיטיים שלי בקילומטרים האחרונים, אני ממש לא אופטימי.

מגיעים לפניה מערבה לכיוון צמח. לקראת הקילומטר ה-30. הגוף מתחיל לתת סימני כאב אבל לשמחתי שרירי התאומים קבלו בששון את גרבי הלחץ, והם כמעט ולא מטרידים אותי! הכאבים מגיעים בעיקר מאזור הירך אבל בעוצמות שניתן להתעלם מהן. מסביבי אני רואה יותר ויותר אנשים שסובלים מהתכווצויות שרירים. חלקם מנסים לעסות את השריר תוך כדי ריצה, ואחרים פשוט עוצרים ומנסים לתת לגוף מנוחה.

מהנקודה הזו מתרבים האנשים שעומדים בצד הדרך ומעודדים את הרצים – הרבה מבוגרים וילדים שקשה לדעת מה מביא אותם להגיע ביום חורפי רק כדי לעמוד בצד הכביש, למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד. עבור הרצים (או לפחות עבורי) זו היתה הרגשה נפלאה ומרגשת, והשתדלתי להחזיר למעודדים את ההרגשה הטובה באמירות תודה ובכִּיפים לידיים המושטות של הילדים.

מגיעים לעליה המשמעותית, מצמח לכיוון צומת כינרת. עבורי, ביחס לתוואי הריצה בגוש עציון זו לא ממש עליה, אבל מסביב לא מעט אנשים עוברים להליכה. בסיום העליה יש מקבץ של כ-4-5 אנשים ששוכבים על הכביש ואחרים מטפלים בהם – חלקם בשל התעלפות וחלקם בגלל שרירים תפוסים. בנקודה הזו גם מחכה הפתעה של חלוקת בננות ותפוזים שהביאו מתנדבים – תענוג אמיתי!

ממשיך לרוץ. הכאבים בגוף מתגברים אבל עדיין ברמה נסבלת. אני מחכה ל"קיר" המפורסם שכולם מספרים שהם פוגשים בקילומטר ה-35 בערך, ומתכנן איך להתמודד איתו, אבל זה לא מגיע. אמנם קצב הריצה יורד לאיטו אבל אני לא מגיע למצב שאני צריך לעצור או לעבור להליכה. מגיע לקילומטר ה-37, ומבין פתאום שכרגע שברתי את שיא המרחק שרצתי עד היום. ההתרגשות מתחילה שוב לטפס, אבל דווקא אז מתחיל גשם. שוטף. מזג האוויר הקר שעד עכשיו עזר מאד בשמירה על חום הגוף, הפך לנוראי בשילוב עם הגשם. בלב אני מאד רוצה שהגשם יפסיק, אבל בראש אני חוזר ומשנן לעצמי כמה הגשם טוב לכנרת, ואיך התפללתי מראש ביום כיפור (בנוסח הקבוע) שלא תישמע תפילת עוברי דרכים שמבקשים שהגשם ייפסק…

בכל הריצה, אבל במיוחד בקילומטרים האלה החוויה העיקרית היא החוויה הרוחנית. המחשבות ממשיכות לרוץ בראש, עם החשיבה על אלוקים ועל החיים ומה באמת חשוב בהם (רמז – לא הריצה), מחשבות על אהבה ללא גבול למשפחה שתמכה וויתרה לא מעט על מנת שאגיע לרגעים האלה, ובאופן כללי ההרגשה היא של התעלות ושמחה.

לאחר 2 קילומטרים הגשם מפסיק, אבל הבגדים שנרטבו ממשיכים להעביר את תחושות הקור החד ישר לתוך הגוף. מגיע ל-40 ק"מ – 2 הקילומטרים האחרונים! הגוף מאד מותש אבל הלב מתחיל לקפוץ משמחה. המעודדים בצידי הדרכים מודיעים ש:”נשארו רק 2 ק"מ!”, “עוד ק"מ אחד!” “עוד 300 מטר!!!” ממשיך לרוץ “עוד 300 מטר!!!" (היי, אמרו לי את זה כבר! אתם עובדים עלי?…)

מרחוק כבר רואה את שער הסיום ושומע את המוזיקה בליווי הקראת השמות של המסיימים. עכשיו כבר לא מרגיש שום כאב. אני רואה את השעון שליד השער ומגלה שאכן עמדתי ביעד של פחות מארבע שעות! (וכנראה כדי שאהיה ממש בטוח, אחת הרצות שלידי צורחת שהיא סאב-ארבע…). חוצה את השטיח! קריאת "אשר הריסון!" מגיעה מהכרוז והרגשות מציפים ועולים. אבי ברנשטיין רץ לקראתי מהשרוול – מתחבקים, ואני רק שואל איפה בלה. רץ אליה (מחזה קצת מוזר היות והיא נמצאת מחוץ לסורגים שמקיפים את שרוול הסיום), מרגיש שהדמעות חונקות את הגרון וגם קצת יוצאות החוצה…

זורק את הצ'יפ לסדרנים (מישהו הבטיח לי שיש דיילות שמשחררות את הצ'יפ מהשרוכים כדי שלא אתכופף – עבדת עלי ברנשטיין?), חוטף מרק, מגיע אל בלה ורצים אל האוטו כדי שנספיק לצלוח את השלג לפני השבת (והצלחנו…). בדרך, טלפונים והודעות עם ברכות מהמשפחה ומהחברים. ובערב שבת, באמצע התפילה, טור ארוך של מברכים בעיקר מקבוצת הריצה של הגוש (ועוד כמה שבאו להגיד לי מזל טוב אפילו שלא הבינו בדיוק על מה…). ואחרי סעודת שבת שהכינו הילדים, מסיימים את היום המדהים הזה בטיול לילי משפחתי בשלג הרך שכיסה את הישוב.

היום שאחרי

תחושת האופוריה והשמחה ממשיכה גם בימים שאחרי. פתאום (כצפוי) נשכח התהליך הארוך והקשה של ההכנות, ונותרה רק החוויה המרוממת. אולם, בסופו של דבר התזכורות שנתתי לעצמי עושות את תפקידן – אני שמח מאד על החוויה שעברתי, אבל אין לי כוונה לעשות את זה שוב (בינתיים… החברים אומרים שכשיתחילו ההכנות למרתון טבריה הבא אני לא אוכל לעמוד מהצד). אני באמת מרגיש שהמרתון לא בהכרח מוסיף לבריאות הגופנית, ובהיבט הכושר הגופני עדיף לשמור על כשירות תקופתית של חצי מרתון. מצד שני אין ספק שמדובר בחוויה מיוחדת שמחברת גוף ונפש, ומשלבת בניית משמעת ותחושת מסוגלות.

ואחרי הכל, כמובן שצריך יעד חדש כדי להמשיך לשמר את הריצה, והוא הוגדר בתוך שבוע – השתתפות במרוץ שליחים "הר לעמק" – לא אתגרי כמו המרתון, אבל העיקר שיש למה לצפות!