קטגוריה: קבוצת ריצה

אליפות אפרת גוש עציון 2017

השנה השנייה שהמועצות של אפרת וגוש עציון משתפות פעולה במרוץ איכותי ומקצועי.  כרגיל המסלולים הם של חצי מרתון, 10 ק"מ, ו- 5 ק"מ.  ההרשמה באתר:

הרשמה לאליפות אפרת גוש עציון 2017

המסלולים

חצי מרתון
https://www.plotaroute.com/embedmap/402735

Route map for 21.1 Km Efrat Gush 2017 by CrossFit Gush on plotaroute.com

10 ק"מ
https://www.plotaroute.com/embedmap/402715

Route map for 10 Km Efrat Gush 2017 by CrossFit Gush on plotaroute.com

5 ק"מ
https://www.plotaroute.com/embedmap/402742

Route map for 5 Km Efrat Gush 2017 by CrossFit Gush on plotaroute.com

אליפות אפרת גוש עציון

הפנינג בריאות וספורט2 הפנינג בריאות וספורט

לקראת האליפות שתערך ב 8.4.16 שני המתנ"סים מארחים הרצאות ופעילויות.  שווה מאוד להגיע, לאסוף ערכות ובאותה הזדמנות להשתתף בהרצאות

קבוצת ריצה לקראת אליפות הגוש 2016

קבוצה של מתחילים מכינה את ריצת 10 ק"מ של אליפות אפרת-גוש עציון ומרתון ירושלים שיהיו במרץ.  עברנו כבר את 5 ק"מ ומתקדמים בצעדי ענק ל 10 המיוחל.  החבורה נפגשת בימי רביעי ומוצ"ש ועוד יום בשבוע ומתאמנים ביחד.  נלחמים קצת במזג האוויר, אבל נצמדים לתכנית האימונים.  כל הכבוד חברה.

אליפות גוש עציון ה-13 – גם חצי מרתון!!

באנר לקיר המתנס 270_500

אליפות הגוש נהפכה כבר למסורת, ואין כמו תחרות מקומית כדי לחגוג עם קהילת הרצים, רוכבי האופניים והשחיינים של האזור.  השנה יש חידוש מבורך: חצי מרתון!  המסלולים יהיו פסטורלים ו'תנכיים' כרגיל וחצי המרתון הולך להיות בהחלט חידוש מבורך והזדמנות טובה לרוץ בשבילים שאנחנו מכירים כבר מהריצות השבועיות של כולנו.  מומלץ להזדרז ולהרשם בהרשמה המוקדמת.  מצורפים כמה תמונות מהסיורים שעשינו לקראת החצי מרתון.

להרשמה:

http://etzion.sportweb.co.il

אליפות גוש עציון 2014

alifut2014

כמידי שנה, גם הפעם נערכת האליפות בגוש.  לי שמורה לתחרות הזו מקום מיוחד, כי פה התחלתי את המסע הארוך שלי למרתונים שעשיתי.  מאוד ממליץ להירשם ולהשתתף.  כל הפרטים באתר שלהם

אליפות הגוש

לא לשכוח להירשם עם קוד ההנחה שלנו.

המרתון הראשון שלי – ישי שלום

שבע וחצי בבוקר על קו הזינוק. כל השאיפות הספורטיביות, כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לרגע הזה, מחכה שילחצו כבר על ההדק, שנצא לדרך.

הדרך למרתון היא דרך ארוכה, כמה שנים של ריצה לוקח לי להפנים שאפשר לקפוץ לשלב הבא, שנראה תמיד בלתי מושג.

התחלה בריצות של 4 קילומטר באלון שבות, דרך 10 ק"מ במירוץ הגוש, עד ששמעתי על הקבוצה והמאמן המהולל מוטי, דרך איזו כתבה בגושפנקא. אשתי מציעה שאצטרף, קצת מתלבט ובא.

בקבוצה למדתי ממוטי איך לרוץ יותר נכון, מה זה אימוני כח, ואיזה הבדל משמעותי זה לרוץ עם עוד אנשים, לחלוק איתם את הכאבים, את הקשיים שבריצה וגם את ההצלחות.

לאחר 5 חצאי מרתון ובהשפעת הסובבים ובראשם אבי ומנחם, החברותות המרכזיות שלי בחודשים האחרונים, אני מחליט להירשם.

אחרי ריצה נוראית של 34 ברחבי תל אביב, אותה סיימתי בקושי ולקח לי שעות להתאושש ממנה, ההתלבטויות חוזרות, ושוב החברים נמצאים לשכנע ולעודד.

ריצת הסיכום עם אבי תופסת אותנו בקור של קרוב לאפס מעלות ובכביש מכוסה בקרח בחלקו. רצים לאט, לא להחליק, מסיימים עם חיוך, גם זה מאחורינו.

Ishay01

השבועות האחרונים מזמנים ריצות לא שגרתיות בשעות מטורפות. אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שאני אקום בליל חורף קר בארבע ורבע כדי לרוץ בחושך ובקור, הייתי מסווג את זה בז'אנר סרטי המדע הבדיוני. אבל הנה, אפילו תמונה חשוכה יש.

Ishay02

הגיע השבוע האחרון, מורידים פעילות. מי שמכיר אותי יודע שהשבוע האחרון מאד אהוב עלי בגלל הנושא של העמסת פחמימות. סוף סוף יש לי תירוץ ואף אחד לא נושף לי באוזן.

ערב לפני, נפגשים ארבעת נציגי הגוש לתמונה משותפת בערב הפסטה ונפרדים ללילה האחרון.

Ishay03

אבי ואני ישנים במגדל, באדיבות משפחת ורדי, לפני השינה מקפידים להכין הכל למחר, שלא לפספס כלום.

אבי יושב על הפסנתר, שרים שירי שבת, שירי תפילה, מדמיינים איך ניראה מחר בערב, בערב שבת, אחרי הכל. גם זה סוג של הכנה.

למחרת בבוקר, לאחר שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה, אני נוסע לטבריה נטול שינה לחלוטין. אוספים את מנחם. הווייז הקדוש מביא אותנו שלושים מטר בלבד מהזינוק, אני מבטיח לקנות פרחים לקריינית של ווייז בהזדמנות.

Ishay04

זהו, הריצה יצאה לדרך, אני נחוש בדעתי לרוץ טוב אבל גם ליהנות. נזכר במה שאמרו למנחם בשנה שעברה שמרתון ראשון רצים רק פעם אחת.

מתחילים עם הפייסרים של 3:45. בפעם הראשונה אי אפשר לדעת אם זה הגיוני בכלל או שזו טעות שנשלם עליה בהמשך.

בקילומטרים הראשונים אני מרסן את עצמי כמעט בכח. האדרנלין זורק אותי קדימה ולוחש לי להאיץ. העבודה הקשה בתחילת מרתון היא דווקא להאט, לדעת לשמור כוחות להמשך.

הקבוצה מתחילה במצב רוח טוב. כמה חבר'ה מתחילים לשיר שלום עליכם, אולי כבר רוצים להגיע לשבת, להיות אחרי הכל.

אחרי 12 ק"מ בערך פונים שמאלה בצומת מעגן, מתחילים לרוץ מול הרוח. חייבים לשמור על הקצב, חייבים.

בצד הדרך עומד איש עם תנין קשור בחבל, לחלקנו ברור שזו בובה, חלק טוענים שהוא אמיתי והוא מופיע כל שנה, מה שאומר שזו דרך מצויינת לגרום לי לרוץ יותר מהר.

בק"מ ה-16 החבר'ה הקנייתים כבר באים ממולנו, רואים את הראשונים רצים בקצב מטורף, מריעים להם.

אחרי עוד כמה דקות מגיע ממולי מנחם. איזו שמחה וגאווה לראות אותו מיד לאחר רצי העילית. מחליקים ידיים, ניפגש רק בסיום.

ככלל, הפירגון פה הוא אדיר, כל הזמן מעודדים אחד את השני. אני באופן אישי מרגיש שככל שאני מעודד יותר, אני מקבל יותר כוחות.

אני דבק בתכנית התזונה שמוטי הכתיב לי – פעם ב-9 קילומטר ג'ל, כדור מלח ראשון אחרי 15 ק"מ ואחריו כל 10, וכמובן לא לפספס אף נקודת מים למרות שמזג האויר אופטימלי.

הגענו לעין גב, עכשיו מסתובבים וכל מה שנשאר זה לחזור חזרה. הארבע ראשי מתחיל לכאוב ואני מתחיל להתפלל בשקט שלא ייתפס כמו שנתפס בריצה בתל אביב.

הקבוצה מתחילה להידלדל, מעודדים כל מה שזז, לפניי רץ בחור בן קרוב ל-60, כנראה ותיק מאד בעסק וסוג של מנטור. החבר'ה מסביב צועקים לו: 'יהודה, טיפים. יהודה, טיפים'. בסוף יהודה נשבר ושולף את טיפ המאה: 'כשאתה חוזר הביתה מהמרתון, אל תשכח להחליף נעליים'. כולם צוחקים. ממשיכים הלאה.

לידינו רץ אדם מבוגר, מאד מבוגר, קוראים לו ניקולאי. עד הקילומטר השלושים הוא צמוד אלינו. הלוואי ובגילו אני אצליח ללכת ישר מהמיטה לשירותים. מדהים ומעורר השראה.

פונים ימינה בסוף הקילומטר השלושים. לפי הקצב שלנו התחלנו את השעה האחרונה למירוץ. מי שמתאמץ כבר יכול לראות את טבריה באופק.

הרגליים מתחילות להיות כבדות אבל עדיין ממשיך לשמור על קצב של 5:15-5:20 לקילומטר.

עברנו את צמח. עד עכשיו היה האימון, עכשיו מתחיל המרתון האמיתי.

כל האימונים, כל ההכנות המנטליות מלמדות כי ההתמודדות האמיתית היא בקילומטרים האחרונים, אחרי הק"מ ה-30-32.

מאות הקילומטרים שגמאתי ברחבי הגוש בריצות בדד, מאד עוזרות לי בשלב הזה. אני רגיל לריצות בהם נמצאים רק הקדוש ברוך הוא, אני והדרך. צריך להתרכז, לחשוב שכעת אני ממוקד בריצה ובנקודת הסיום. לוחש לעצמי שאין דבר העומד בפני הרצון, מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לסיים, וממלמל לעצמי משפט שחבר מרתוניסט מנוסה אמר לי בקו הזינוק: "אין דבר כזה קיר, אין דבר כזה קיר".

בקילומטר ה-36 אני נחלש קצת, מתנתק מהפייסרים שליוו אותי כל הדרך, אני כבר לא אסיים מתחת ל-3:45 אבל טוב שתהיה לי מטרה לשנה הבאה.

בעקבות סיפור של מוטי מאחד המרתונים בו השתתף, אני מראש מצויד בהרבה כדורי מלח בפאוץ'. זה השלב שמתחילים לראות רצים עוצרים או מאטים בצד הדרך, חלקם נאנקים מכאבים. אני מחלק כדורי מלח בסיטונות, מקווה שיעזור.

בקילומטר ה-39 בערך, אני רץ ליד מישהו שמעודד כל הזמן רץ לידו, ונראה כאילו לא מזיז לו כלום. הוא מציע מיוזמתו לצלם אותי ותוך כדי ריצה הוא גם שולח לי את התמונה במייל. מהחיוך שדפקתי בתמונה אפשר לחשוב שגם לי לא מזיז, אז זהו, שעבדתי עליכם.

Ishay05

טבריה באופק, כבר רואים את המלווים שבאו לרוץ את הקילומטרים האחרונים ביחד, רואה ילדים של חבר שרץ, מתחילים להרגיש את הסוף.

נכנסים לטבריה, האפשרות שמקננת בראש מתחילת המירוץ, 'האם אצליח לסיים', מפנה את מקומה ל'בוא נסיים כבר'. מרוכז רק בכביש, פתאום שומע צעקת עידוד. מרים את הראש ורואה את המג"ד שלי, מרתוניסט בעצמו שבא לעודד לקראת הסוף.

עברתי את הקילומטר ה-42. ממש קרובים, כמות האנשים בצידי הדרך גדלה מרגע לרגע. קו הסיום באופק. נותן פוש אחרון, מגיע למשפך.

מנחם רואה אותי על קו הסיום ומספיק אפילו לצלם.

עוצרים, מנסים להירגע מההתרגשות המטורפת, לא מעז אפילו לחשוב על מתיחות, שהרגליים לא יתפרקו.

מרגיש שהלב עומד להתפוצץ, גם הרגליים, אבל למי אכפת.

זהו, הגעתי, סיימתי, הצלחתי להגשים את החלום שהשקעתי בו כה רבות, מרתוניסט חדש נולד.

Ishay06

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לרוץ – אשר הריסון

הבטחתי למוטי לכתוב משהו אחרי שהגעתי להישג בריצה. הצלחתי לדחות את זה בכל הזדמנות (ריצת נייקי 2012, חצי מרתון ת"א, חצי מרתון המכביה, מירוץ שליחים תנ"ך-תש"ח)… בסוף הבטחתי שאכתוב בסגירת מעגל של שנה – מירוץ נייקי 2013. אז הנה:

לרוץ

הקדמה

תמיד שנאתי לרוץ. בבית הספר היסודי, בתיכון. תמיד משתרך מאחור. כשמתחילים לרוץ הגוף מיד נכנס למגננה – מתכופף, נושם בכבדות, משדר התשה, והכאב הזה בצד ימין מאחורי הצלעות (המורה להתעמלות אומר שזה בסדר – זה רק הטחול…). תמיד ידעתי שאני לא טוב בזה, פשוט לא ספורטיבי וזה לא בשבילי.

בטירונות – בריצות ובמסעות – מיד השתלבתי בטבעיות בשורות האחרונות (אם לא האחרון ממש), פשוט כי ידעתי שאני סובל מזה או לא מסוגל. תמיד עושה הכל להתחמק מריצה.

גם את קורס הקצינים התחלתי באותו מצב. אבל פעם אחת, באמצע הקורס, בריצה בשטח, אמרתי לעצמי (לא בקול כמובן): זקוף את הראש, תנשום בקלילות, תרגיש שזה קל, ותחשוב שהחברה שלך (כיום אשתי) צופה בך מקצה המסלול. וזה עבד! גיליתי שהכל בראש. החלטתי שאני רץ קדימה ועוקף כמה שאפשר. ובפעמים הבאות פשוט התחלתי בין הראשונים והחלטתי ששם אני נשאר – כמה שיותר. וגם זה הצליח. התוצאות שלי השתפרו פלאים. ידעתי שאני מסוגל. אבל עדיין – שנאתי לרוץ. וגם לא היתה לי שום סיבה טובה לעשות את זה (חוץ ממשחקי כדורסל).

כשחציתי את גיל השלושים, עם 10-15 ק"ג עודפים, ידעתי שאני צריך לבנות כושר גופני. כשראיתי שכולם מסביב רצים ניסיתי גם: לרוץ עם חבר (התמדנו. פעמיים), לקנות הליכון ביד 2 (מתלה מצוין לבגדים בחדר או לשקיות במחסן, אם כי טיפה יקר בשביל זה), לראות 24 רק כשאני רץ בהליכון (לקח לי חצי שנה לסיים עונה ואז הפסקתי לצפות-לרוץ כי לא אהבתי את פרק הסיום…)

היה עוד ניסיון, לפני כארבע שנים הייתי בקורס שמרכיב הריצה והכושר הגופני הינם חלק קדוש במתכונתו. ובאמת מצאתי את עצמי בונה כושר, רץ 2-3 פעמים בשבוע, נוגע פעם אחת במרחק שנראה בלתי אפשרי – 12 ק"מ, ובכל הריצות מצליח להשתלב בשליש הקדמי של הרצים.

ואז – כלום. לא מצליח לגרור את עצמי אפילו לריצה אחת.

ההתחלה

יום אחד, לפני קצת יותר משנה, אני קורא מייל מקבוצת אלעזר, ומגלה (באיחור אופנתי של שבוע) שמישהו בשם מוטי משען פתח קבוצת ריצה למתחילים (דווקא שמעתי על מוטי משען, מרתוניסט כזה, אבל מה יוצא לו מלרוץ עם חבורת אנשים רופסים???). בפו"מ התוודעתי לקבוצת הריצה הצה"לית – הלימוד השיטתי, היתרונות של הריצה בקבוצה, והתוצאות המדהימות – אבל מי מוכן להגיע ב-0530 בבוקר לווינגייט??? והנה, יש קבוצה ליד הבית! הצטרפתי לקבוצה – ונכבשתי.

ראשית, האווירה המדהימה של השיתוף ביחד – הקיטורים, הקשיים האמיתיים של כל אחד, ההשוואות, הדיבורים שמעבירים את הזמן בריצה, הרעיונות והטיפים שכל אחד מביא, והחבר'ה המגניבים (יענקלה ליפשיץ, דני אילן, הזוגות רותם וענבי, אליעזר קאלוש, חנן פוגל, דובי קסלמן, אביעד רווה, יהודה נאמבורג, בני סוויל, דביר לם ועוד). מעין מפגש חברתי מגניב, שמשלב כושר, בריאות ותחושת מסוגלות.

Asher01

אבל לא פחות חשוב – מוטי. חף מכל שמץ של התנשאות ותחושת עליונות, עם הדרכה צמודה ודאגה אמיתית לכל אחד מהמשתתפים. מחדיר בנו את אומנות הריצה (לא לנחות על העקב, כבר אמרנו?). משלב אמצעי תפעול קבוצתי מתקדמים (אם כי יש לציין במלוא הענווה שקבוצת ה-וואצאפ היתה בדחיפה שלי…). מצליח לתת לכל אחד את הצומי הפרטי שלו, מאזין לסבלותינו, ומעתיר עצות. בריצה, כשלעיתים חורגים מההוראות של מוטי ורצים מהר מדי (אסור לרוץ בקצב שלא מאפשר דיבור, כבר אמרנו?), נכנסים למוד האזנה ושומעים על החלומות של מוטי (קרוספיט? דיאטה פליאוליתית? לא משנה – העיקר שידבר ויעביר את הזמן).

ועוד משהו – האפליקציה. ובמקרה שלי – RUNTASTIC. כחובב טכנולוגיה התמכרתי מיד – למדידות הקצב המדויקות, לתחקיר הפרטי שאחרי הריצה על כל קילומטר שנמדד, ליכולת ניגון המסלול ממעוף הציפור, למדידת הדופק ולקול המעודד של הבריטית שמספרת לי כמה כבר רצתי ומה מצב הדופק. ליכולת לראות מידי פעם בין הריצות את התמונה הגדולה של הקילומטרים שאספתי, הקצב שעולה והדופק שיורד מריצה לריצה. קצת מצחיק לראות עוד אנשים כמוני שלא יעשו אפילו צעד ראשון לפני שלחצו START, ומסיימים את המסלול עם אצבע על ה-STOP, אבל מה לא עושים כדי לא לקלקל את הסטטיסטיקה.

כבר בהתחלה היעד ברור – מרוץ הלילה של נייק 2012, בעוד חודשיים וחצי. התחלנו בריצת קילומטר וכמעט בכל שבוע הוספנו עוד קילומטר. התחלנו להכיר בע"פ כל סיבוב ובעיקר כל עליה בכביש 60 הישן, כשמידי פעם גיוונו באימוני אינטרוולים, פארטלקים (מי חשב על השם הזה?), ספרינטים (איזה כיווצי שרירים!!!) ועליות. אין ספק שאימוני העליות היוו את החלק הפחות נעים, וזה גם קיבל ביטוי בכמות המשתתפים, אבל בהסתכלות לאחור זהו האימון המועיל ביותר. לאחר שחרשנו את המסלול בין אלעזר והשער הצהוב בתחתית נווה דניאל במסלולים עד אורך 6 ק"מ – שינוי דרמטי: מתחילים לרוץ באפרת. ממלאים ברכבים את רחבת הש"ג הדרומי, וגאים בגודל הקבוצה שכובשת את מדרכות אפרת. מידי פעם חוברים אלינו קבוצת המתקדמים/מרתוניסטים מאלעזר שמספרים לנו שהם רצים משער דרום לשער צפון ובחזרה, כשבדרך עוברים בעליה מתחנת הסניקה לכיכר של הדקל – לנו זה נשמע משהו בלתי אפשרי.

מרוץ נייקי 2012

כבר בימים לפני המירוץ חשים בהתרגשות. אוספים את ערכת הריצה, מודדים את החולצה, בודקים שיש פלקט עם מספר הרץ (מה שנקרא מספר חזה), מוודאים שמודבק צ'יפ מאחור וסופרים את הימים לאחור. בסוף זה מגיע – הפנינג עצום בת"א, מסביב מוזיקה ואורות ועשרות אלפי אנשים, אנחנו לא מפסיקים להצטלם ולנסות לשתף (אבל לא מצליחים בשל עומס התקשורת…)

מתחילים בריצה! בגלל עומס האנשים מסביב הקצב בהתחלה איטי (שזה דווקא לטובה). בערך לאחר 3 ק"מ אנחנו נפרדים וכל אחד מתמודד עם הקושי ועם עצמו. אני מחליט לנסות ולהשיג תוצאה מרשימה (למרות שהיעד הוא רק לסיים). בגלל הקצב שמוגבר לאור העובדה שכולם רצים מסביב, והמאמץ לעקוף כל הזמן, הריצה לא קלה בכלל. אבל בסוף מסיימים – התחושה מדהימה, הקבוצה חוברת ונהנית משלל הפינוקים בפארק הירקון (בעיקר המעדנים של Muller). אני מאד מרוצה מהתוצאה שלי (1:02:56 – קצב של 6:17 דקות/ק"מ), ונהנה מהמחמאות מהחברים והמשפחה על עצם ההישג של ביצוע ריצה כ"כ ארוכה.

Asher02

חורף

המלחמה מגיעה. מראש היה ברור לי שזה יקרה, בטח לאחר שכבר חוויתי את זה בסיום קורס פו"מ: היעד הושג, חוזרים לשגרה ועכשיו צריך לנסות להפוך את הריצה לחלק מהשגרה. אין ספק שזה החלק הכי קשה. ההודעות על מועדי ריצה ממשיכות להגיע בוואצאפ אבל הקבוצה מצטמצמת מהר מאד. בנוסף לכל התחיל החורף – התחושות הפיזיות של הקור המקפיא וההתקשות של השרירים (עד שהגוף מתחמם) מהווים גורמי שכנוע מצוינים עבור המוח שמנסה להצמיד אותי לכורסא החמימה. למזלי יענקלה ליפשיץ הבין את חשיבות המאבק כמוני. לכל אחד מאיתנו לא היה נעים להרוס לשני את התוכניות לרוץ ביחד, וכך גררנו את עצמנו 2-3 פעמים בשבוע, סביב השעה 23:00, בקור מקפיא (אפילו בשלג) לריצות באפרת.

כדי שנצליח להתמיד אנחנו קובעים לעצמנו עוד יעד – חצי מרתון ת"א. מוטי בונה לנו תוכניות ריצה הולכות ומתארכות (עד 20 ק"מ) ומשכנע אותנו שחייבים לשלב אימוני עליות ולכן המסלול המיטבי עבורנו הוא לרוץ מהשער הדרומי אל השער הצפוני ובחזרה (=9 ק"מ בדיוק) ולהוסיף עוד קילומטרים לפי הצורך. וכך אנחנו עושים, ובכל פעם שאנחנו מגיעים לעליה הנוראית מתחנת הסניקה (הנקודה הנמוכה ביותר בכביש אפרת – בין הדגן והזית) עד לכיכר העליונה בדקל, אנחנו נאבקים בגוף שרוצה רק לעצור או לפחות לעבור להליכה, ומקללים את מוטי שהציב לנו את האתגר הזה (פעם אחת, ב-01:00 בלילה, השתעשענו ברעיון להתקשר אליו ולספר לו שעכשיו אנחנו רצים את העליה). במשך יותר מ-4 חודשים אנחנו נכנסים לשגרה כזו שבה ריצת 10 ק"מ נחשבת למשהו קצר ופשוט, ופעמיים אפילו רצנו משער לשער פעמיים ברציפות (מה שאומר שתי עליות נוראיות…). איכשהו שרדנו את זה והגענו לאביב.

חצי מרתון תל-אביב

שוב ההתרגשות, החולצה (שווה), המספר והצ'יפ (ועוד כמה הפתעות שקבלנו בשקית הערכה). שוב סופרים את הימים. בימים שלפני המרתון חוזים שרב כבד באותו יום – ההזנקות מוקדמות לשעות החושך ומסלול המרתון המלא מתבטל. מאלעזר מגיעים כ-10 רצים. יענקלה ואני רצים ביחד ב-10 הק"מ הראשונים, ואז שוב מתעורר יצר התחרות שלי ואנחנו נפרדים. אני חווה את חוויית הריצה למרחקים – שילוב של שתיה, ג'לים, זיעה וקושי הולך וגובר. הסביבה התל-אביבית לא משהו בכלל (במיוחד בהשוואה למרתון ירושלים שהיה שבועיים קודם לכן, ונהנה ממזג אוויר מושלם ומקהל ירושלמי אוהד – כך ע"פ מקורות יודעי דבר שהיו שם). הקילומטר האחרון קשה במיוחד כיוון שע"פ האפליקציה שלי הריצה כבר היתה אמורה להסתיים, וכל האנרגיה שהצלחתי לגייס לספרינט אחרון נעלמת כשאני מגלה שהסוף עוד רחוק. אבל בסוף מגיע הסיום ותוצאה שגם ממנה אני מרוצה (2:11:01 – קצב של 6:12 דקות/ק"מ).

Asher03

ריצות ותיקין ביום שישי בבוקר

שבוע מנוחה וחוזרים לתלם. מצטרפים לריצת בוקר איכותית – ש"ג אלעזר > טיפוס לנווה דניאל (קשה!) > על הרכס של שדה בועז (נוף מדהים לשני צידי ארץ ישראל) > יורדים לפילבוקס של כביש 60 (קרוב לצומת אלחאדר) > אפרת צפון > אמת הביאר וחזרה לאלעזר – סה"כ כ-14 ק"מ (לעיתים מוסיפים עוד 5 ק"מ וחוזרים על דרך האבות).

שוב מתלהבים מהחוויה, והופכים לחלק בלתי נפרד (ואפילו עיקרי) מהקבוצה שעושה את זה בכל יום שישי ב-05:30 בבוקר. היתרונות עצומים: מזג האוויר נפלא במשך כל הריצה (לפחות בקיץ…), מזריחים את השמש בשדה בועז, חוזים בנוף הרים מדהים בצבע אדום-כתום המוקרן מהזריחה, ענבים ותאנים לשימוש חופשי חולפים לידנו בוואדי שמתחת לאפרת, ואני חוזר הביתה עוד לפני שכולם התעוררו (וכך לא מבזבז זמן יקר של יום שישי). עם הזמן בנינו מסלול נוסף – דרך האבות לכפר עציון ובחזרה – עם כמות עליות פחותה בהרבה, ועם נוף מדהים באותה מידה.

זאת ריצה חווייתית ומהנה בכל רגע, ואני ממשיך להנות ממנה בכל שבוע.

מרוץ גוש עציון

במאי מתקיים מרוץ 10 ק"מ ליד הבית – איך אפשר לוותר? לקראת המרוץ מוטי פותח קבוצת ריצה חדשה. אני פוגש אותם לעיתים קרובות, ואף מצטרף לחלק מאימוני הכח, עליות, ספרינטים וכד'. אי-אפשר שלא לקנא בחבורה החדשה, לראות את החוויה הקבוצתית שהם עוברים ולהתגעגע לתחושות האלה. לקראת המרוץ מתברר שהמשטרה לא אישרה את המסלול המקורי שהיה ברובו על הכבישים – ללא עליות. המסלול החדש מבוסס על דרך האבות וכולל עליה מש"ג אלעזר לפסגת המאחז (מה שתמיד היה מסלול יעודי רק לאימוני עליות מפרכים).

יום המרוץ מגיע. הרצים מכל קבוצות הריצה של מוטי משתתפים, ומקבלים חולצה בצבע שונה מכל שאר הרצים – והכמות המכובדת מעוררת גאווה. יום המרוץ שרבי מאד (אלא מה) והזינוק מתעכב משום מה, וכך אנחנו רצים בעומס חום שטרם חוויתי. ובכל זאת, היה כיף לרוץ בסביבה המוכרת ולראות חברים ושכנים מסביב. גם תוצאת המרוץ היתה משופרת ביחס לקודמות (1:00:22 – 6:02 דקות/ק"מ) – כמעט ירדתי מתחת לסף ה-6 דקות/ק"מ, וכנראה שללא עומס החום הייתי מצליח.

Asher06

קרוספיט

כפי שציינתי, במהלך הריצות מוטי מטפטף לנו במסיונריות מעודנת פיסות מידע אודות הדבר הבא – הקרוספיט. זה לגמרי נשמע כמו אימון צבאי, אבל לאחר שנחשפים לסרטים בנושא באתר של קבוצת הריצה, הסקרנות מתעוררת. בחודש מאי מוטי מגשים חלום ופותח מועדון באלעזר. היה שיעור ניסיון ומאז אני גם בעסק הזה. מדובר באימונים המשלבים הפעלה של מרבית השרירים בכל מפגש, כשהתנועות עצמן פונקציונליות מאד ולקוחות מחיי היומיום (קופצים על קופסאות, הופכים צמיגי טרקטורים…). האימון עצמו קצר מאד – 10-25 דקות – אבל מבוצע בעצימות גבוהה שמביאה לאפיסת כוחות. התרגילים מגוונים מאד והביצוע בחברותא במעין תחרות לא-תחרותית מונעים כל אפשרות לשעמום (מה שאופייני לחדרי כושר).

התחושה אחרי המפגשים הראשונים היתה מיוחדת. ראשית, תחושת המסוגלות של הנפת משקולות בצורה הדרגתית ונכונה, גילוי שיטות חדשות לביצוע פעולות מעצבנות (כמו שילוב כרית מיוחדת לביצוע כפיפות בטן באופן קליל משמעותית מהמוכר), ושוב התחושה המוכרת של הקיטורים וחלוקת הקושי בצוותא. שנית, לאחר מספר ימים, תחושות חדשות של התכווצויות שרירים שכנראה לא הופעלו כיאות במשך 40 שנים (זכורה במיוחד שבת שבה לא היינו מסוגלים להרים את כף היד מעל לגובה הכתף – לשים כיפה על הראש היה נס גלוי ממש). אבל עם הזמן ההתכווצויות נעלמות, ובזכות התיעוד המדויק של מוטי לתוצאות הביצוע בכל מפגש, אנחנו חוזים מידי מספר שבועות בשיפורים משמעותיים בביצועי תרגילים שעשינו בעבר.

חצי מרתון המכביה

במהלך הקיץ אין הרבה מרוצים למרחקים ארוכים מסיבות מובנות. לכן חלקנו קפצנו על ההזדמנות ונרשמנו לחצי-מרתון לילי שנערך ברמת-גן ביולי במסגרת המכביה. שוב ההתרגשות וההערכות שלפני, אבל הפעם התחושה היא שלא צריך להתכונן יותר מידי היות ומדובר בריצת 21 ק"מ, וריצת 14-15 ק"מ היא משהו שגרתי שאני מבצע כל שבוע. לקראת המרוץ כמה מהחברים ביטלו על חתונות ימי-הולדת וכיו"ב, כך שרצתי די לבד בכל המרוץ. לא היה קל היות והיה חם עם לחות גבוהה באוויר, אבל נהניתי לשמוע את הקיטורים מסביב על העליות (העליות ברמת-גן זניחות, ונראות כמו מישור בגוש עציון…), והבנתי שהאימונים באזור שלנו נותנים לנו ערך מוסף של התמודדות עם מאמצים משתנים כמו עליות, כמו גם יכולת ריצה בחמצן דליל. התוצאה בסוף (2:06:24 – 5:59 דקות/ק"מ) חצתה את סף ה-6 דקות/ק"מ ונתנה לי הרבה סיפוק.

Asher09

מרוץ תנ"ך תש"ח

שמענו רבות על מרוץ השליחים הגדול "הר לעמק" בצפון הארץ, בעיקר לאור העובדה שכמה ממשתתפי ריצת ותיקין (ביניהם מוטי, אפי מאיר ואבי ברנשטיין) היו בקבוצת 6 רצים שהשתתפה במרוץ. הקונספט: מרוץ שליחים של יותר מ-200 ק"מ, כאשר בכל קבוצה 4-8 משתתפים והם דואגים לכל הלוגיסטיקה – מזון, שתיה, לינה והסעה להחלפת רצים. בקיצור, הרפתקאה למבוגרים הכוללת התמודדות קבוצתית לאורך יום שלם.

לאור ההצלחה החליטו במטה יהודה ליזום מרוץ דומה שיתבסס על הסטורית חבל ארץ זה בסיפורי התנ"ך ובמלחמת השחרור. מוטי החליט לרוץ בקבוצה משפחתית, אבל לאור מיעוט נרשמים במשפחה העלה הצעה בוואצאפ להצטרף לקבוצה. תוך פחות מ-3 דקות הוא קיבל תשובות חיוביות ממאיר סילברמן, מיענקלה וממני (ומאוחר יותר לאחר ביטול משפחתי נוסף הצטרף אבי קליין). מהחומר שקבלנו באינטרנט הבנו שמדובר בהפקה עצומה עם ספר מרוץ שכלל פירוט עם מפות ותצלומי לוויין של כל אחד מ-24 מקטעי המירוץ, נהלים מיוחדים לביצוע המרוץ וריצות הכנה (שבהם השתתף באדיקות יהודה נאמבורג שרץ בכלל בקבוצה במודיעין). לאחר הכנה קבוצתית (מי מביא מה, איפה נחים וכו'), עברנו להכנה אישית של לימוד המסלול והכנת כל האביזרים הנדרשים לאירוע.

המרוץ עצמו היה חוויה מיוחדת – הגיעו קבוצות רצים מכל הארץ, חלקן עם סיפור יחודי מאחוריהן, כשבכל מקטע רץ נציג מכל קבוצה, ובתחנות ההחלפה מתוודעים לנציגים נוספים. הריצה היתה ברובה בשבילי מטיילים על רקע נופים מרהיבים, ובחלקה היתה בלילה (ללא ירח לצערנו) כשרק פנס ראש מאיר את הדרך. לאחר ריצת 7 ק"מ בשעת הצהריים, שני מקטעי הריצה שרצתי בלילה (באורך כולל של 23 ק"מ), ללא אף תאורה מסביב, כשלרוב גם אין רצים נוספים מסביב, יצרו תחושה מיוחדת של התמודדות עצמית – מאמץ הריצה התגמד לעומת המאמץ של המוח ושאר החושים שניסו לגרום לכף הרגל לנחות באופן בטוח מבלי לגרום לנפילות ונקעים. הסיוע ההדדי בין המשתתפים, הלינה המפוקפקת בשק-שינה ביער חרובית וההפנינג בחלק מתחנות ההחלפה ובאירוע הסיום הוסיפו ללא ספק לחוויה המיוחדת. כמובן שהיה חשוב לי גם ההישג הכמותי, ונתוני ה-Runtastic העלו שבכל אחד משלושת המקטעים רצתי בקצב ממוצע של 5:35 דקות/ק"מ שעבורי היה שיא אישי, שהועצם עוד לאור העובדה שהיה מדובר במסלולים קשים לריצה.

מרוץ חבר

ההתמכרות שלי החלה להדביק את הסביבה. לאחר שמידי פעם יצאנו לריצה משפחתית (עם בלה ו/או שתי הבנות הגדולות), הצטרפה בלה לקבוצת הריצה לנשים בהובלת מוטי. ביחד איתי כבשה בלה את יעדי ה-4 ק"מ ו-5 ק"מ ונרשמנו למקצה 5 ק"מ במרוץ "חבר" (אנשי הקבע). המרוץ עצמו היה מושקע ומפנק (ביגוד מושקע, חניה קרובה, הפנינג מרשים לפני המרוץ ושלל פינוקים לאחר המרוץ), אבל גולת הכותרת מבחינתי היתה הריצה בזוג עם בלה וזמן האיכות שהרווחנו באופן זה.

Asher14

מרוץ נייקי 2013

התלבטתי אם להצטרף למרוץ נייקי היות וזכרתי שמדובר באירוע הפנינג מרשים, אבל לא ממש נוח לריצה מהירה בעיקר לאור כמות האנשים העצומה (כ-23,000 רצים). לבסוף נרשמתי, בעיקר כציון דרך אישי של שנה שלמה של ריצה מאז ריצת נייקי 2012 שהיתה כזכור היעד הראשון שעבורו התחלתי בכלל לרוץ.

לא הצטערתי על ההשתתפות – ההפנינג והאווירה היו מצויינים גם ביחס למרוץ שלפני שנה, הצטרפתי למקצה מוקדם יותר עם רצים מהירים יותר כך שהתאפשרה ריצה יותר מהירה, ובעיקר נהניתי מעצם העובדה שהריצה היתה הרבה יותר קלה עבורי ויכולתי ליהנות מהאטרקציות מסביב – מוזיקה לאורך כל הדרך, כדורי תאורה פורחים, מיצגים מיוחדים והמראה המדהים של נחיל אנושי עצום בצבע אחיד (רק למה וורוד?…). הפעם השתתפו גם נציגי 4 קבוצות ריצה של מוטי, כולל נציגות מרשימה של קבוצת הבנות שהתאמנה ליעד זה, והגאווה האזורית היתה גדולה.

תוצאת הסיום – 0:52:53, 5:17 דקות/ק"מ (בדיוק 10 דקות מהר יותר ביחס לשנה שעברה) – נתנה לי תחושת סיפוק עצומה, כמו גם הבנה שהאפשרות לרדת מתחת לסף ה-5 דקות לק"מ איננה מטרה בלתי אפשרית.

Asher15

סיום

לצד ה-1300 ק"מ שגמאתי, ה-10 ק"ג שהשלתי ודופק המנוחה שירד לאזור ה-50, הרווחתי בשנה הזאת חוויות מיוחדות והכרתי המון אנשים נחמדים באווירה של טוב-לב ושיתופיות.

לא תמיד זה קל, אבל לאחר כל ריצה יש הרגשה נפלאה של ניצחון במלחמה כנגד יצר הרע שמנסה להדביק אותי לכורסא (הלוואי שאצליח כך בכל מלחמה מולו). אין לי ספק שללא המוטיבציה של מוטי משען ליצור מהפכה תרבותית בישוב, השיתוף ואחוות הרצים עם יענקלה ליפשיץ ומעל הכל התמיכה ללא הסתייגות מהמשפחה (עם ויתור על לא מעט שעות שלי בבית), לא הייתי מגיע להישגים האלה.

"נפש בריאה בגוף בריא" לא צריכה להיות מליצה סתמית. אם אני הצלחתי להגיע להישגים האלה – כל אחד יכול. בהצלחה!