קטגוריה: כללי

עידו רוזנברג

בן ארבעים לבינה: "כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר" (פירוש תפארת ישראל על המשנה).

רצתי מרתון מלא. 3.1.2020 בטבריה. היה קשה מאוד אבל גם מרגש מאוד. נקודת ציון מאוד משמעותית עבורי. זו נקודת ציון מכמה טעמים ואני חושב שאולי יותר מהכל הריצה והתהליך שעברתי עד למירוץ עצמו מבטאים עבורי עבודה על הנפש, דרך הרגליים.

אז בריצות הארוכות (בימי שישי) אחרי שסיימנו אלי ואני את כל נושאי השיחה, ואחרי שהתחיל להיות קשה וכל אחד מתכנס בתוך עצמו כדי להתמודד עם הכאבים, התחלתי לנסח לעצמי את הנקודות האלו. לא מדובר בעצות לחיים בסגנון "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" אלא נקודת מבט אישית שלי על תהליך ומטרה. כל תהליך ומטרה. אצלי זה היה מרתון אבל כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו.

1. מטרה ויעדים
אז אצלי זה התחיל במקרה. לא משהו שהתבשל בי הרבה זמן עם החלטה גורלית, אלא די במקרה ובכלל די הודיעו לי שהשנה אני ארוץ מרתון. כן, יהודה נאומבורג די עדכן אותי בתאריך של מרתון טבריה ואמר שהשנה עושים את זה. כשבדקתי את לוח הזמנים גיליתי שהמירוץ נופל ממש על יומולדת 40 ואז גמלה בי הההחלטה שזה יהיה אחלה דרך לציין את האירוע (אף מילה על המשבר).
הצבת מטרה ויעדים קודמת לה רגע ההחלטה. ההחלטה היא רגע קריטי ולא יכולה להיעשות על הדרך, או בגלל שמישהו אחר קיבל אותה עבורך. בייחוד לא כאשר מדובר בהחלטה הרת גורל כמו ריצת מרתון שתשפיע על חלק מאוד ניכר מחייך בחצי שנה הקרובה.
ההחלטה שתקבל צריכה להיות בלב שלם, אחרי ששקללת את כל היתרונות והחסרונות של התהליך הזה. אחרי שקיבלת את כל הרשמים וחוות הדעת של מי שכבר היה במסע כזה ואחרי שבחנת אותם עם עצמך ועם המשפחה.
החלטה פירושה גם שאין דרך חזרה. למעט מקרים יוצאי דופן. החלטה אומרת שמכאן אתה מתחיל מסע ארוך שיהיה רצוף אתגרים, קשיים, משברים, הצלחות ורגעים בלתי נשכחים שיעצבו את חייך ויהוו חותם על אישיותך, על האופי שלך ועל כוח הרצון שלך. ההחלטה הזו קריטית, אל תקבל אותה על הדרך, תקבל אותה ותעמוד מאחוריה.

2. משמעת עצמית
אין ערך גדול יותר ממשמעת עצמית כשיוצאים למסע. בטח מסע כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. משמעת עצמית טומנת בחובה לקדש תהליכי משנה לא נעימים או לא שגרתיים, ויתורים כואבים וחינוך.
לא תמיד רצת, לא תמיד רצת מרחקים ארוכים או סלדת מהשכמה מוקדמת, אלו רק חלק מתוצרי הלוואי של ההחלטה לצאת לדרך. אלו דברים שתצטרך מעכשיו ועד לתום המסע לקחת איתך ו"לסבול" אותם, או להפוך אותם לנעימים או נסבלים בצורה כזו או אחרת.
מסע, בטח מסע שואב, פירושו הפניית כל תשומת הלב לדבר מרכזי אחד. אליו ואל כל יעדי המשנה שלו. תשומת הלב הזו, פירושה ויתורים כואבים שצריך לדעת לקבל אם בתחילת הדרך, ואם במהלך הדרך. זה אומר שהרבה פעמים תוותר על זמן איכות עם המשפחה, זמן לעצמך, תזונה אחרת שלא היית מורגל לה או בילויים ואירועים שלא תגיע אליהם בתקופה הקרובה. הכל למען המטרה. והכל בלבד שיצאת למסע בלב שלם לאחר שקיבלת החלטה מושכלת.
המסע אומר גם חינוך. הוא יחנך אותך, יטביע בך הרבה ערכים חדשים שלא תמיד חשבת שיש לך. הוא יגלה לך עולמות תוכן חדשים ויכיר לך אנשים ותפיסות. המסע גם יחנך את הסובבים אותך. הוא יחנך אותם לדרך שלך, אבל לא פחות מכך, הוא יחנך אותם לערכים האלה, יכיר להם אותם. החינוך הזה יטביע בך ובהם ערכים כמו חתירה למצויינות, דבקות במשימה, רעות וערבות הדדית, אחריות, דוגמא אישית ועוד ועוד.

3. התמדה
כמו כל תהליך זה ארוך, סיזיפי, משעמם לפעמים, מתסכל וקשה. אבל כשאתה חוזר ל"חטא הקדמון" של ההחלטה, או מנסה לדמיין את התוצאה בסוף הקשיים הופכים להרבה יותר נסבלים "הייאוש נהפך יותר נוח". ככלל, בתהליך ארוך, אתה נפגש עם הכל, חום וקור, יום ולילה, לבד או קבוצה, הישג וכישלון, קשיים והצלחות אבל ההתמדה היא מתכון להצלחה.
בנוסף, היצמדות לתוכנית מסודרת בריצה או בכל דבר אחר תקל עליך. תוכל ללמוד מהצלחות או כישלונות של אחרים ובסוף תייעל את הזמן שלך והשגת המטרות.
טיפ חשוב – לא לדלג מעל שלבים. לא לוותר לעצמך אבל גם לא להגיד שהדרך החדשה שאתה ממציא היא זו שתוביל להצלחה. חכמת ההמונים הוכיחה את עצמה וכנראה שאתה לא תמציא את הגלגל.
דבר נוסף, יש יתרון גדול ל"רוטינה". יש ערך גדול להרגל שאדם מסגל לעצמו. עצם העובדה שהוא מכין את הבגדים בערב לפני, מכין את הקפה מוכן לבוקר, משכים את עצמו בזמנים קבועים ועושה פעולות דומות מסייעות לגוף ובעיקר לקבלת החלטות מנטאליות. הרי כל תהליך או מסע גורר בחובו הרבה פעולות פחות נעימות כמו השכמה מוקדמת, יציאה לריצה כשכולם ישנים או כשקר או כשחם, עצם העובדה שהגוף פועל כמו רובוט בחלק גדול מהזמן מסייע לו להוריד מתחים לא רצויים, ו"שדים" שתמיד צצים בכל מיני נקודות מפתח.

4. גמישות
תמיד, אבל תמיד יהיו הפתעות. לפעמים הברך תכאב, לפעמים אישתך תארגן לך מסיבה על הריצה המסכמת או סתם יירד גשם בבוקר. לכן, צריך לדעת לעשות כל הזמן הערכת מצב, לדעת להיות גמיש ולקבל החלטות כואבות, לפעמים עבורך ולפעמים עבור הסובבים אותך.
אל תיכנס לפאניקה אם פתאום יוצא שאתה מפספס אימון או שניים, או הברך זקוקה למנוחה, אבל מאידך גם אל תוותר לעצמך. גמישות אינה תחליף לויתור עצמי ולא נועדה ליצור מעקפים כדי להתגבר על כוח רצון.
מעבר לכך, כמו בכל תהליך לפעמים יש רגעים שצריך ללחוץ על הגז ופעמים שצריך להוריד את הרגל מהגז. אפשר מראש בתחילת התהליך באופן מודע להסכים על נפילות מתח מוכתבות מראש, הפחתות של ק"מ או טייפר, אבל הכל בצורה מושכלת ומחושבת וכזו שמשאירה מקום לגמישות.

5. ליהנות מהדרך
תהליך ובטח תהליך ארוך הופך מהר מאוד לשגרתי ושוחק כאמור. נסה תמיד למצוא את הדברים הטובים בתהליך ולאו דווקא בתוצאה. תהנה מהשעות השקטות בבוקר, ממקומות חדשים שאתה רואה, בעובדה שהשגת עוד יעד ועוד פסגה בדרך להשלמת המשימה. ככל שהדרך תהיה טובה אליך יותר, כך לא תצטרך למצוא את הגמישות וקיצורי הדרך.

6. לנטרל את השדים
כשהגלים מתגברים החזקים מתגלים. זה נכון בצבא וזה נכון גם במרתון. זה לא פשוט לקום בלילה בשעות שכולם ישנים סביבך, זה לא פשוט לרוץ כשחם, כשקר, שיורד עליך גשם, כשיש לך עוד 20 דאגות אחרות בבית ובעבודה ואתה צריך לנטרל את הכל. הכי קל זה להפסיק, לוותר, לעצור רגע או ממש לרדת מזה.
ערב לפני המירוץ המאמנים של הרוח השניה, אתי ויורם, אמרו שההכנה היתה מצויינת האימונים היו חזקים וטובים וכולם מוכנים למירוץ. לא לפחד ולא להתחיל להקשיב לשדים שיתחילו להפחיד במהלך הריצה. אני לא ייחסתי לדבר הזה חשיבות וקצת גיחכתי.
לי היו 3 משברים לאורך כל התהליך. הראשון היה עם מתיחה מאוד חזקה בשריר האחורי (ההמסטרינג) בריצה הארוכה של 30 ק"מ בעמק האלה. באופן אינסטנקטיבי רציתי לעצור ולמתוח את הרגל כדי שאוכל להמשיך ואלפסי אמר לי שבשום פנים ואופן אני לא אחשוב על עצירה. הגוף יפרש את זה כויתור ורק יחזק את המתיחה, ואכן זה עבר מהר מאוד. הפעם השניה היתה ריצה ארוכה "סובב בית שמש". בעצת יהודה יצאנו לריצה של 32 ק"מ בשמש בלי מים וכמעט בלי ג'לים עם עליה פסיכית של כמעט 5 ק"מ כשבסופה היתה לי דקירה חדה מאוד מתחת לצלעות וחשבתי שאני או פורש מהריצות או מקבל דום לב במקום. זו היתה ריצה מאוד טראומטית עבורי והיה לי מאוד קשה להשתחרר מהרשמים שהיא עשתה עלי. והמשבר האחרון שלי היה במירוץ עצמו, החל מהק"מ ה-32 רצתי לבד אחרי שאלי ואני נפרדנו, והשדים שהזכירו אתי ויורם התחילו להופיע לי ולדבר אלי וכאן מתגלה החוזק הגופני וההכנה הגופנית שעשית לאורך כל התהליך, אבל לא פחות חשוב מכך ההכנה המנטאלית. המרתון והרבה פעמים תהליכים אחרים הם דברים מנטאליים שאנחנו צריכים לעבור. נכון, זה כואב ברגליים, אתה מרגיש מיובש, כואב לך בצד ונמתחים לך כל השרירים אבל אם המוח עובד טוב הכל יעבוד טוב. המוח לקראת סוף מירוץ משול לפלאפון על 5% סוללה. הפלאפון יודע לכבות אפליקציות לא הכרחיות כדי לאפשר לתהליכים חיוניים להמשיך לתפקד. ככה המוח והגוף, גם הגוף מכבה "אפליקציות" בגוף כדי לאפשר לרגליים להמשיך לרוץ עד הסוף.
בסוף הריצה של "סובב בית שמש" אותה ריצה טראומתית עבורי, אלי לימד אותי טכניקה שעוזרת לו לשמור על שפיות. אלי סופר עד 60 בחזרות, עד שהוא מרגיש שהוא "יוצא מאזור סכנה", כלומר, מסיט את הגוף והמחשבות לספירה וזה עוזר לו להמשיך. טכניקה שאני פיתחתי היא פשוט לקרוא את כל "קבלת שבת" בניגון ספרדי בקול רם תוך כדי ריצה. כל אחד והשגעון שלו כדי להמשיך הלאה ולא לתת לשדים להיכנס לשער הכניסה למוח.
מעבר לכך, חשוב להבין שכל הקשיים שמופיעים בתהליך הם הכנה מצויינת למטרה עצמה. כלומר, אם לא נתקלת בקושי, כנראה שתיתקל בו ביום הריצה, ואז לא תדע איך להתמודד איתו וזה לא מומלץ בכלל.

7. חברים לדרך
צריך להבדיל בין סוגי אנשים: סוליסטיים או שיתופיים. יש כאלה שזקוקים למרחב האישי שלהם וחרדים כשמישהו חודר אליו, ויש כאלה שזקוקים לתמיכה ולשיתוף. אבל תמיד, במסע ארוך חבר לדרך הוא הכרחי, בין אם מדובר בחבר קרוב ושותף לדרך ובין אם מדובר באחד שמשקיף מרחוק ותומך ברגעי משבר. כיצורים חיים, אנחנו תמיד זקוקים ליחסים ההדדיים האלו כדי להתקדם.
אני מזן "התלותי". זה שצריך מישהו לידו. מישהו שיהיה שם כשקשה, מישהו שייתן יד או כתף.
זכיתי, ולדרך האישית שלי יצאתי אחרי שיהודה נאומבורג קיבל עבורי את ההחלטה אבל ליווה אותי לאורך כל הדרך, עם ניסיון גדול, עצות חכמות ולב ענק. אין שני ליהודה בטוטאליות שלו ובהקרבה שלו למען הדרך אבל לא פחות למען הזולת והחבר.
זה שבלעדיו כל מה שקרה לי כנראה לא היה. אלי אלפסי. אלי, קפץ איתי קפיצת ראש לבריכה בלי מים. אחרי שנפצע קשה במילואים מעטים היו שהאמינו שיצליח לחזור ללכת בלי לצלוע, אבל אלי הצליח לסיים מרתון מלא בתוצאה חלומית ומעל לכל להיות שם תמיד עבורי גם בצורה פיזית, אבל בעיקר בחיזוק המנטאלי. אלי לימד אותי שצריך ליהנות מהדרך ולקחת הכל בפרופורציות, דבר שהקל עלי מאוד לקראת ריצות הנפח ובייחוד בשבוע האחרון שלפני המרתון.
יש גם מלווים מרחוק. כאלה שלאו דווקא תמיד קרובים אליך ועושים איתך את המסע, אבל פוגשים אותך בצמתים חשובים וההשראה שלהם נשארת עליך. זלמן ניימרק הוא אחד מהם. האופטימיות של זלמן, יישוב הדעת שלו והפרופורציות שלו, עזרו לי מאוד. מעבר לכך, הייתי מקבל מזלמן כל יום שני ושישי הודעות דחופות לשאול מה עשינו ואיך היו האימונים. בהתחלה חשבתי שזה כדי לצאת ידי חובה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מגיע מהלב "החב"די" שלו. זלמן הוא ללא ספק שליח הרבי לריצות בגוש עציון מבחינתי.
קבוצת Gushrunning. חייב להגיד שהצטרפתי לפני כשנתיים מאוד חששתי מהקצב, מהאנשים וההמולה. מהר מאוד הבנתי שמדובר במשפחה תומכת. כזו שיודעת לפרגן ופורצת את גבולות הריצה, ועושה רק טוב. לכל אחד ואחת, תודה ענקית וחיבוק גדול.

8. גיבוי מהבית
אין לך שום דרך להגיע למטרה אם אתה לא מקבל "אור ירוק" בבית. אם הבית לא רתום לתהליך ולא נותן לך את הכר הנכון להצליח כנראה שלא תצליח. זה לא בערך ולא באזור, הגיבוי צריך להיות מלא ויותר מזה, כמו שאומרת הפרסומת בערך "גיבוי אם לא נותנים באהבה, לא נותנים בכלל".
בתחילת הדרך באזור ספטמבר שלח לי זלמן פוסט בפייסבוק שנתן כמה עצות לרץ המתחיל ואחד מהם היה האישור בבית. שלחתי אותו למרים והיא החזירה לי סמיילי בסגנון "חפש את החברים שלך" אבל לאט לאט ההירתמות מהבית שלה ושל הילדים היו טוטאליים. הרבה פעמים הם נבהלו כשלא התעוררתי לרוץ או ראו איזה הפוגה לא ברורה ומעל לכל בשבוע שלפני המרתון כשכל הילדים החליטו להיות חולים ואני פחדתי לנשום את החיידקים היה לי כמעט פטור מלא מכל מטלה שקשורה לילדים או לבית.
מרים אומרת שהצבת מטרה והגעה אליה היא דוגמא נהדרת לילדים ואני מאוד מסכים איתה. למרות שחלק מהילדים אצלי עדיין לא יודעים מה זה תהליך, מסע, מטרה או תוצאה. אבל הם כן רואים מעשים ומבחינתם אבא שלהם קם בלילה ויצא לרוץ וחזר עם פרצוץ קורן מאושר, והם למדו על שרירים תפוסים וכאבים ונהיו קצת יותר תחרותיים מחד והבינו מאידך שהניצחון הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב אם כי הסיום, וזה היה שווה את זה.
אז תודה ענקית למשפחה שלי שאפשרה את זה. עשתה הכל כדי לא להפריע ולא לעצור את ההתקדמות. תודה לילדים ששאלו והתעניינו ונתנו לי קצת "לחפור להם", תודה על כל רגע שהם ספגו וחוו את השגעון הזה. והתודה הגדולה ביותר למרים, שבמהלך חצי השנה האחרונה תפקדה כ"אם חד הורית", סבלה בשקט והייתה כתובת להרבה שאלות על הריצה, ההרזיה וכל השגעון הזה. מרים יצאה למסע הזה בעל כורחה, בלי לקבל החלטה מושכלת, אבל עשתה את זה באהבה כמו הרבה דברים אחרים.

בזמן האחרון הרגשתי כמו טבעוני. מאותם טבעוניים ש"אוכלים את הראש" על דרך חיים חדשה, על תזונה חדשה ומנסים לשכנע את כל העולם שדרך החיים שאותם הם בחרו (ואולי הם גם סובלים בחושך לבד אבל לעולם לא יצהירו על כך בפומבי) היא הדרך הכי טובה והכי מושלמת לכל אחד.
אז ראשית, אני מודע לכך שהייתי קצת "טבעוני" ואמרתי שהריצה היא דבר נפלא ואני מצטער מראש ממי שניסיתי לשכנע או להדביק בחיידק הזה. היום, אחרי שסיימתי את המסע הזה, אני בטוח שהוא לא מתאים לכל אחד. אני כן בטוח שכל אחד צריך לעבור מסע, כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. למה? כי מדי כמה שנים אנחנו צריכים ריגושים חדשים, לשבור שגרה, לנקות את האבק מהשגרה שיצרנו לנו. חלק יתאהבו בריצה, חלק יחליטו שהם רוצים לטפס על ההימלאיה, חלק יעשו דיאטה מטורפת וחלק יצאו למסע לקוטב או דרום אמריקה. העיקר שהמסע הזה יחזיר אתכם לשגרה רעבים יותר, חכמים יותר עם תובנות מעניינות על העולם אבל בעיקר על עצמכם והסובבים אתכם.
אז סיימתי לרוץ מרתון, והיום אני בן 40, גיל הבינה. למדתי דבר מתוך דבר. ואולי הדבר המרכזי שלמדתי מזה, זה שהספיק לי ואני לא רוצה לרוץ עוד פעם מרתון. עד הפעם הבאה 😉.

ריצת תמיכה והזדהות בנתיב האבות

ריצת תמיכה והזדהות

מתארגנת ריצת הזדהות ביום שישי בבוקר השבוע (17.11.17)
הרעיון שנצא משער אלעזר, נקיף את אלעזר במסלול של 5.5 ק"מ באופן מעגלי וחוזר
מי שרוצה לרוץ 2 בלבד יוצא ב 7:30
מי שרוצה לרוץ 7.5 יוצא ב 7:00
מי שרוצה לרוץ 13.5 יוצא ב 6:30
מי שרוצה לרוץ 18.5 יוצא ב 6:00
המסלול הסופי משער אלעזר למאחז יוצא 2 ק"מ
בסוף נגיע לנגרייה של צבי בנתיב האבות עם פריסה צנועה והסברים למי שרוצה לשמוע בשעה 7:45 בבוקר

Clip

Demonstration of Support Run

We will be running on Friday morning this week in support of the #17homes to be demolished in Netiv Ha'avot
The route is 5.5 km around Elazar and will repeat itself for longer distances
Starting point is the main entrance gate in Elazar
Those wanting to run only 2 km start running at 7:30 am
Those running 7.5 km start at 7:00 am
Those running 13.5 km start at 6:30 am
Those running 18.5 km start at 6:00 am
The run will finish in Netiv Ha'avot with a modest spread and explanation.

קבוצת ריצה חדשה למתחילים

פותחים קבוצות ריצה חדשות – קבוצת גברים וקבוצת נשים.  מי שרוצה לחוות את חדוות הריצה למרחקים ומעוניין להתחיל, מוזמן!

לפרטים ועדכונים נא הירשמו בהמשך (ניתן למלא עבור אחרים)

מרוץ הלילה הראשון של גוש עציון

IMG-20141030-WA0000

היום הזדמנות אחרונה להרשם למקצים הארוכים של מרוץ הלילה שיערך ביום חמישי הקרוב.  מומלץ לחוות את המסלולים המוכרים שלנו בלילה, ועושה רושם שהולך להיות מאורגן וערוך לכל הרצים שלנו באזור.  הלינק לפרטים והרשמה:

http://gushnight.sportweb.co.il

הכנות למרתון ולחצי מרתון הבאים

החברה התחילו להכין את המירוצים הבאים ועושים זאת לפי תכנית האימונים המצורפת.  אנחנו נמצאים בשבוע הרביעי.  חלק הולכים על מרוץ הלילה של תל אביב, חלק הולכים על חצי המרתון של עמק המעיינות, וחלק הולכים על המרתון של טבריה.  הכל נמצא בפנים.  להשמש בתבונה 🙂

 

 

התכנית מקפידה על השתתפות באימוני קרוספיט ועל ריצות עצימות באמצע השבוע, ולקראת סוף השבוע הריצות הארוכות.  השתתפות בקרוספיט חיונית, מונעת פציעות ובונה הכנה טובה לריצות הארוכות, אז נא להקפיד.  נתראה באימונים.

Training Schedule 2014-2015

סיכום מרתון ירושלים 2014

חודשיים וחצי עברו מאז מרתון טבריה, את ההחלטה להשתתף במרתון ירושלים קיבלתי עוד לפני טבריה. שנה שעברה השתתפתי בחצי מרתון ירושלים ועלתה בי תחושת החמצה על כך שלא לקחתי חלק המרתון המלא. לפי רוב הדעות לא מומלץ לרוץ שני מרתונים בסמיכות של חודשיים, אך היות ואני בתוך עניין הריצה והמרתונים וכבר התמכרתי אליהם, היה לי קשה מידי לוותר הן על טבריהוהן על ירושלים, יש נטייה ששמתי לב אליה בקרב רצים שקוראת גם אצלי, לכל תחרות בכל מקום יש את הייחודיות שלו ואחרי שמשתתפים בתחרות מסויימת יש נטייה ורצון לחזור אליה. לכן לא רציתי לוותר על טבריה. ולגבי ירושלים, היה ברור לי שזה המרתון שלי, זאת העיר שלי. ומעבר לכך להרגשתי יש בה קסם שלא מצאתי במקום אחר. זו עיר כה מורכבת יש בה קדושה, היסטוריה, דת ושייכות יהודית ואנושית. שזה כל כך טבעי שאם יש שם מרתון, ואני רץ מרתונים אז אני שם.

אמנם וידאתי שאני במצב כשיר אחרי טבריה וקיבלתי את ברכת הדרך ממשה שבנה לי תוכנית מעבר מטבריה לירושלים. אני מודה כי התחלת האימונים אחרי טבריה לא היתה פשוטה, גיליתי כי קשה לשחזר ולהמשיך בהתמדה אימונים אינטנסיביים, אחרי שמבצעים תוכנית מלאה עם שיא במרתון. צריך הרבה כח רצון, הנעה פנימית, ורוח לחימה כדי לעשות את זה כמו שצריך. נכון, אפשר ללכת על תוכנית אימונים מינימלית ולהציב מטרה רק לסיים. אבל אני במקום אחר, אם אני ניגש למרתון אני צריך להביא את כולי, לדחוף את עצמי עד קצה גבול היכולת להרגיש את הגוף כואב נאנק, לא, לא סובל. פשוט נמצא בקצה. אולי זו דרך בשבילי להרגיש חי יותר.

תקופת האימונים לוותה בעליות וירידות, כנראה שהיה קשה לגוף להסתגל לעומס של 80-90 ק"מ בשבוע, במשך תקופה ממושכת, והתחילו להופיע פציעות, במשך מספר שבועות "סחבתי" את הפציעות והכאבים עד שהבנתי שיש בעיה. 4 שבועות לפני המרתון נאלצתי להפסיק לרוץ, לא היה ברור מה יש לי אבל כל פעם שהתחלתי לרוץ התלוו כאבים ברגל שהתגברו עם הריצה. נאלצתי להפסיק לרוץ כמעט לחלוטין וההשתתפות במרתון קיבלה סימן שאלה. הבנתי שכדי להתגבר על הפציעה אני חייב לתת לגוף לנוח, כמובן שזה פוגע באימונים בצורה משמעותית. למדתי מנחשון (שוחט) שמרתון זה כמו מבחן, אבל מהסוג שחייבים להתכונן אליו כדי להצליח, אין מזל או ניחושים. וגם לרוב אין הפתעות, ככל ש"תחרוש" תתכונן כמו שצריך כך הציון יהיה בהתאם. התחושה של התסכול מהפציעה, מכך שאני מבין שכל ריצה שאני מפספס מוסיפה הכנה שלוקה בחסר וההבנה שהדבר ישתקף בריצה ובכלל המתח שנוצר סביב השאלה האם אוכל להשתתף או לא. לא מעט אנשים ייעצו לי לוותר. אבל קשה לי להסביר כמה זה קשה. עם זאת זה מלמד שיעור חשוב באמונה בה'. בסוף צריך להאמין שאנחנו יכולים לעשות את ההשתדלות שלנו אבל יש מישהו מלמעלה שמחליט ואין לנו אלא לקבל זאת באמונה ובאהבה. ההבנה הזאת עוזרת להתמודד עם התסכול והמתח.

שבועיים לפני המרתון יצאתי לחזרה גנרלית, בוחן כשירות סופי שקבעתי לעצמי שבהתאם לריצה אחליט לגביי ההשתתפות. רצתי 36 ק"מ בקצב לא מהיר מידי ולשמחתי הריצה עברה בצורה טובה והחלטתי על השתתפות.  הכאבים לא הפסיקו אך הרגשתי שאני יכול להתמודד איתם, בנוסף הגעתי להבנה שאני לא בשיא כושרי וזה בסדר. גם במצב הזה יש לי רעב אדיר לבוא למרתון ולתת את מה שאני יכול. שבוע לפני המרתון יצאתי לריצה ארוכה אחרונה שהיתה קשה מאוד, ריצה כזאת שבוע לפני, יכולה להוריד את הביטחון העצמי בצורה חזקה, אך נדרשתי לעבודה פנימית רבה לשכוח את הריצה הזאת ולהתמקד בזיכרון של ריצות טובות כדי להגיע לקו הזינוק מוכן מבחינה מנטאלית.

למרות שזה מרתון שלישי עבורי הצפייה וההתרגשות גוברת ועולה ככל שתאריך המרתון מתקרב. בשבוע של המרתון, אריאל, חבר לריצה הודיע לי שהוא ילווה אותי בחצי השני של הריצה. ידעתי עד כמה הדבר משמעותי ושמחתי מזה מאוד.

המרתון הגיע, כמה כיף להתעורר בבית, לסוע חצי שעה עם האוטו ולהגיע לקו הזינוק. זה יכול לקרות רק בירושלים. ארוחה קלה (משקה פטרוזיליה ולחם לבן עם דבש) חימום קצר, קו הזינוק ויוצאים לדרך…

מרתון ירושלים מבורך בעליות וירידות רבות, לא ניתן להשוות אותו למרתון טבריה או לרוב המרתונים בעולם שהם בד"כ מישוריים. ידעתי שאני לא מכוון לשיא אישי גם בגלל המסלול הקשה וגם בגלל הכושר הגופני שאיתו הגעתי. בנוסף קשה לכוון את עצמך לרוץ בקצב מסויים בגלל השינוי הטופוגרפי, צריך הרבה יותר לסמוך על החושים של עצמך מאשר על השעון.

הזינוק כמובן משחרר, הרגשתי כמו חיה רעבה מאוד ששוחררה לזנק לעבר טרפה, אך ידעתי שאני צריך לעצור את עצמי מלפתוח מהר מידי. כמה כיף כמה מוכר לעשות הקפה בגבעת רם, לרוץ ברחובות בן צבי, טשרניחובסקי, פלמ"ח, ברחוב ז'בוטינסקי חלפנו מול רצי חצי המרתון שזינקו מעט לפנינו, כמה כיף היה לקבל המון ובאמת המון כמו שיכול להיות רק בירושלים קריאות עידוד מאנשים שקלטו אותי, חלק מהם שמתי לב מיהם וחלק לא, תוך כדי הריצה נזכרתי ששכחתי לברך ברכת המזון על הלחם עם הדבש שאכלתי לפני הזינוק(כנראה מתוך התרגשות). אחרי רגע של התלבטות התחלתי לברך לעצמי תוך כדי הריצה, כאשר הגעתי למילים "רחם נא על ירושלים עירך על ציון משכן כבודך… ובנה ירושלים עיר הקודש" פתאום הרגשתי את החיבור שלי דרך הרגליים למילים שאני אומר, הבנתי שאני מדבר על המקום בו אני באותו רגע רץ, הרגשתי את הקדושה של המקום של ירושלים מקיפה ועוטפת אותי, מהמילים שאני מוציא מהפה עד הקרקע שרגליי רצות עליה. זאת היתה תובנה מדהימה, קשר שלא הרגשתי עד אותו רגע ופתאום קיבל תוקף.

שמתי לב שאני רץ מהר יותר מהתוכנית (כמובן שזו טעות) אבל הרגשתי טוב וזרמתי, בנוסף ידעתי שעליות יאטו את הקצב הכללי ולכן הרשתי לעצמי. העלייה להר הצופים היתה מיוחדת, סיפרו שהעלייה קשה ומפחידה כך שהייתי מוכן אליה, רגע שיא נוסף הוא כאשר נגלה לנגד עינך הנוף של מדבר יהודה. מהעיר, פתאום אתה נפתח למדבר, הנוף נסך בי הרבה שלווה ורוגע, וממשיכים הלאה. בחזרה מהר הצופים סמוך לשער שכם, חיכה לי אריאל, כמה כיף לפגוש פנים חמות ומאירות שאתה יודע שנמצאות שם בשבילך. רגע שיא מיוחד מאוד במרתון היה כאשר התקרבתי לשער יפו שבו נכנסנו, הרבה אנשים מעודדים, שוטרים שחסמו את הכביש באילו רק בשבילך, הרגשתי כאילו באתי עכשיו מגבעת התחמושת והנה אני עומד לפרוץ את חומות העיר העתיקה. שאלתי את אריאל אם הוא מוכן לפריצה, ונכנסנו בשער יפו המשכנו בתוך החומות עד שער ציון שממנו יצאנו. בעלייה של הסינמטק בערך בק"מ ה- 25. התחלתי להרגיש את שרירי הרגליים מתעייפים מהמאמץ, אומנם אני רגיל לעליות וירידות מהמגרש הביתי- הגוש. אבל אני לא רגיל לרוץ בקצב הזה ובמרחק הזה. עם זאת ברור לי שמה שעושים זה פשוט ממשיכים וזה מה שעשיתי. בסוף עמק רפאים אחותי הנפלאה המתינה לי בקריאות עידוד עם שלט גדול וקצת דמעות בעיניים (לא יודע למה…). שוב תחושה של התעוררות וכוח. בק"מ ה-30 התחושה ברגליים קיבלה הרגשה שלאט לאט הן מתקשות כאילו יוצקים אותן בבטון. אמרתי לאריאל "התחילה היציקה" שזה סימן ל"קיר" שמתחיל להופיע. עם זאת ראיתי מלפני את רפאל ולירן שפתחו מהר יותר וקיוותי אולי להשיג אותם במהלך הריצה. וכמו שידעתי זה הזמן להגביר (אם מצליחים). במהלך 5 ק"מ נוספים רדפתי אחריהם בדרך חברון ובטיילת של ארמון הנציב עד שהפער הצטמצם לכ- 50-100  מטרים בודדים אך במקביל הקושי ברגליים והעייפות התגברו. למרות ובגלל שהייתי בק"מ ה-35 ונשארו לי רק עוד 7. הרגשתי שאני מנהל מלחמת התשה. הרגשתי ש"היציקה" הסתיימה ואני מזיז רגליים מבטון. הצלחתי למשוך את דרך חברון ולהתדרדר ברחוב יהודה. השמש כבר עלתה למרום ופתאום קלטתי כמה חם, שאני צמא, עייף בצורה לא מוכרת והרגליים אוי הרגליים בקושי מצליחות לזוז. דמיינתי את עצמי עשרות פעמים במצב הזה, הכנתי שיר לשיר לעצמי, משפטים של "זה הסוף", "כל הריצה חיכיתי לחלק הזה", עכשיו זו המלחמה האמיתית", רציתי להרגיש בקצה והנה אני כאן. אחרי צומת אורנים הגיע העלייה של כובשי קטמון. שמעתי הרבה על העליות במרתון ועד כמה שהן "עוקצות" חשבתי שאני מוכן להם, אבל העלייה של כובשי קטמון הפתיעה, עקצה. קשה לתאר את התחושה, השילוב של עייפות, חום, צמא, רגליים שלא רוצות לזוז וכל צעד זו מלחמה וזה אחרי 39 ק"מ. מה שטוב זה שלכל עלייה יש סוף. למרות האטה לא מתוכננת המשכתי בחזרה בפלמח יורד את טשניחובסקי מנסה לשמור על קצב מהיר, השירים והמשפטים רחוקים ממני והמאמץ הוא רק לרוץ, קשה לחשוב על עוד דברים.

במבט לאחור, כנראה שלא למדתי מספיק מטבריה. פתיחה מעט מהירה מידי. קושי שמופיעה בסביבות הק"מ ה-30 והגעה ל"קיר בשיא עוצמתו אחרי 35. שידור חוזר, רק הפעם עם עליות וירידות אך גם עם התרוממות רוח, תחושה של בית וקדושה שעוטפת אותי. למרות שידעתי שהסיום יהיה קשה, לא שיערתי עד כמה. אני מניח שאם אריאל לא היה שם כדי לדחוף אותי הייתי מעט בזמן לא מבוטל נוסף. בקילומטר האחרון בדרך מעמק המצלבה לקו הסיום בגן סאקר פגש אותי או שחיכה לי אלקנה, הקשר שלי במילואים מזה כמעט עשור. בכל כוחי ניסיתי להגביר את הקצב, סוחט מעצמי את טיפות הכוח האחרונות, נותן את כל מה שהיה לי, שומע מרחוק את ההמולה של קו הסיום, נכנס במנהרה מתחת לכביש, עולה על המשטח של ה-100 מטרים האחרונים, רואה את קו הסיום, והנה זה בא, השער  הנכסף. בעיני רוב האנשים זה פשוט עוד שער. בעיני רץ מרתון זה שער שאתה רץ אליו, כוסף אליו במשך 42 קילומטר וכל קילומטר שעובר, הצפייה והרצון להגיע אליו גוברים. לא בשביל לראות מה יש מעברו, אלא בשביל לראות ולהבין מה הדרך שעשית כדי להגיע אליו.

כשחציתי את קו הסיום השעון נעצר על 3 שעות ו-3 דקות. תוצאה מכובדת מאוד עבורי. ובהתחשב בנסיבות של פציעה ותוכנית אימונים חסרה, אני בהחלט מרוצה. כמובן שניתן לשפר ויש עוד שנים רבות לעשות זאת.

אפשר להוסיף את הדמעות מהכאבים בשרירים שלא חוויתי כמותם מעולם. ואולי גם מהתרגשות מאנשים רבים שחיכו לי בסיום, אולי בגלל שהם קצת אוהבים אותי.

חוויתי חוויה מדהימה, סוחפת, מעצימה, מרוממת ומרגשת. תודה רבה לך ה' על מתנה נפלאה שנתת לי- הריצה.

תודה מיוחדת יש לי למיכאל לנדאו שליווה אותי עם הפציעה שלי. השקיע בי מתוך מקום של אכפתיות אמיתית ורצון כנה לעזור.

התרגשתי מאוד מהיחס הלבבי והקשר האישי שמיכאל העניק לי בשעות לא שעות. הרגשתי שאני עובד קודם כל עם חבר שאכפת לו ונותן מעצמו בשביל לעזור, מאשר פיזיותרפיסט שרואה בעיה ומנסה לתקן.

מנחם פורת
עו"ס, מטפל בתחום ההתמכרויות
ומאמן אישי

המרתון הראשון שלי – ישי שלום

שבע וחצי בבוקר על קו הזינוק. כל השאיפות הספורטיביות, כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לרגע הזה, מחכה שילחצו כבר על ההדק, שנצא לדרך.

הדרך למרתון היא דרך ארוכה, כמה שנים של ריצה לוקח לי להפנים שאפשר לקפוץ לשלב הבא, שנראה תמיד בלתי מושג.

התחלה בריצות של 4 קילומטר באלון שבות, דרך 10 ק"מ במירוץ הגוש, עד ששמעתי על הקבוצה והמאמן המהולל מוטי, דרך איזו כתבה בגושפנקא. אשתי מציעה שאצטרף, קצת מתלבט ובא.

בקבוצה למדתי ממוטי איך לרוץ יותר נכון, מה זה אימוני כח, ואיזה הבדל משמעותי זה לרוץ עם עוד אנשים, לחלוק איתם את הכאבים, את הקשיים שבריצה וגם את ההצלחות.

לאחר 5 חצאי מרתון ובהשפעת הסובבים ובראשם אבי ומנחם, החברותות המרכזיות שלי בחודשים האחרונים, אני מחליט להירשם.

אחרי ריצה נוראית של 34 ברחבי תל אביב, אותה סיימתי בקושי ולקח לי שעות להתאושש ממנה, ההתלבטויות חוזרות, ושוב החברים נמצאים לשכנע ולעודד.

ריצת הסיכום עם אבי תופסת אותנו בקור של קרוב לאפס מעלות ובכביש מכוסה בקרח בחלקו. רצים לאט, לא להחליק, מסיימים עם חיוך, גם זה מאחורינו.

Ishay01

השבועות האחרונים מזמנים ריצות לא שגרתיות בשעות מטורפות. אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שאני אקום בליל חורף קר בארבע ורבע כדי לרוץ בחושך ובקור, הייתי מסווג את זה בז'אנר סרטי המדע הבדיוני. אבל הנה, אפילו תמונה חשוכה יש.

Ishay02

הגיע השבוע האחרון, מורידים פעילות. מי שמכיר אותי יודע שהשבוע האחרון מאד אהוב עלי בגלל הנושא של העמסת פחמימות. סוף סוף יש לי תירוץ ואף אחד לא נושף לי באוזן.

ערב לפני, נפגשים ארבעת נציגי הגוש לתמונה משותפת בערב הפסטה ונפרדים ללילה האחרון.

Ishay03

אבי ואני ישנים במגדל, באדיבות משפחת ורדי, לפני השינה מקפידים להכין הכל למחר, שלא לפספס כלום.

אבי יושב על הפסנתר, שרים שירי שבת, שירי תפילה, מדמיינים איך ניראה מחר בערב, בערב שבת, אחרי הכל. גם זה סוג של הכנה.

למחרת בבוקר, לאחר שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה, אני נוסע לטבריה נטול שינה לחלוטין. אוספים את מנחם. הווייז הקדוש מביא אותנו שלושים מטר בלבד מהזינוק, אני מבטיח לקנות פרחים לקריינית של ווייז בהזדמנות.

Ishay04

זהו, הריצה יצאה לדרך, אני נחוש בדעתי לרוץ טוב אבל גם ליהנות. נזכר במה שאמרו למנחם בשנה שעברה שמרתון ראשון רצים רק פעם אחת.

מתחילים עם הפייסרים של 3:45. בפעם הראשונה אי אפשר לדעת אם זה הגיוני בכלל או שזו טעות שנשלם עליה בהמשך.

בקילומטרים הראשונים אני מרסן את עצמי כמעט בכח. האדרנלין זורק אותי קדימה ולוחש לי להאיץ. העבודה הקשה בתחילת מרתון היא דווקא להאט, לדעת לשמור כוחות להמשך.

הקבוצה מתחילה במצב רוח טוב. כמה חבר'ה מתחילים לשיר שלום עליכם, אולי כבר רוצים להגיע לשבת, להיות אחרי הכל.

אחרי 12 ק"מ בערך פונים שמאלה בצומת מעגן, מתחילים לרוץ מול הרוח. חייבים לשמור על הקצב, חייבים.

בצד הדרך עומד איש עם תנין קשור בחבל, לחלקנו ברור שזו בובה, חלק טוענים שהוא אמיתי והוא מופיע כל שנה, מה שאומר שזו דרך מצויינת לגרום לי לרוץ יותר מהר.

בק"מ ה-16 החבר'ה הקנייתים כבר באים ממולנו, רואים את הראשונים רצים בקצב מטורף, מריעים להם.

אחרי עוד כמה דקות מגיע ממולי מנחם. איזו שמחה וגאווה לראות אותו מיד לאחר רצי העילית. מחליקים ידיים, ניפגש רק בסיום.

ככלל, הפירגון פה הוא אדיר, כל הזמן מעודדים אחד את השני. אני באופן אישי מרגיש שככל שאני מעודד יותר, אני מקבל יותר כוחות.

אני דבק בתכנית התזונה שמוטי הכתיב לי – פעם ב-9 קילומטר ג'ל, כדור מלח ראשון אחרי 15 ק"מ ואחריו כל 10, וכמובן לא לפספס אף נקודת מים למרות שמזג האויר אופטימלי.

הגענו לעין גב, עכשיו מסתובבים וכל מה שנשאר זה לחזור חזרה. הארבע ראשי מתחיל לכאוב ואני מתחיל להתפלל בשקט שלא ייתפס כמו שנתפס בריצה בתל אביב.

הקבוצה מתחילה להידלדל, מעודדים כל מה שזז, לפניי רץ בחור בן קרוב ל-60, כנראה ותיק מאד בעסק וסוג של מנטור. החבר'ה מסביב צועקים לו: 'יהודה, טיפים. יהודה, טיפים'. בסוף יהודה נשבר ושולף את טיפ המאה: 'כשאתה חוזר הביתה מהמרתון, אל תשכח להחליף נעליים'. כולם צוחקים. ממשיכים הלאה.

לידינו רץ אדם מבוגר, מאד מבוגר, קוראים לו ניקולאי. עד הקילומטר השלושים הוא צמוד אלינו. הלוואי ובגילו אני אצליח ללכת ישר מהמיטה לשירותים. מדהים ומעורר השראה.

פונים ימינה בסוף הקילומטר השלושים. לפי הקצב שלנו התחלנו את השעה האחרונה למירוץ. מי שמתאמץ כבר יכול לראות את טבריה באופק.

הרגליים מתחילות להיות כבדות אבל עדיין ממשיך לשמור על קצב של 5:15-5:20 לקילומטר.

עברנו את צמח. עד עכשיו היה האימון, עכשיו מתחיל המרתון האמיתי.

כל האימונים, כל ההכנות המנטליות מלמדות כי ההתמודדות האמיתית היא בקילומטרים האחרונים, אחרי הק"מ ה-30-32.

מאות הקילומטרים שגמאתי ברחבי הגוש בריצות בדד, מאד עוזרות לי בשלב הזה. אני רגיל לריצות בהם נמצאים רק הקדוש ברוך הוא, אני והדרך. צריך להתרכז, לחשוב שכעת אני ממוקד בריצה ובנקודת הסיום. לוחש לעצמי שאין דבר העומד בפני הרצון, מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לסיים, וממלמל לעצמי משפט שחבר מרתוניסט מנוסה אמר לי בקו הזינוק: "אין דבר כזה קיר, אין דבר כזה קיר".

בקילומטר ה-36 אני נחלש קצת, מתנתק מהפייסרים שליוו אותי כל הדרך, אני כבר לא אסיים מתחת ל-3:45 אבל טוב שתהיה לי מטרה לשנה הבאה.

בעקבות סיפור של מוטי מאחד המרתונים בו השתתף, אני מראש מצויד בהרבה כדורי מלח בפאוץ'. זה השלב שמתחילים לראות רצים עוצרים או מאטים בצד הדרך, חלקם נאנקים מכאבים. אני מחלק כדורי מלח בסיטונות, מקווה שיעזור.

בקילומטר ה-39 בערך, אני רץ ליד מישהו שמעודד כל הזמן רץ לידו, ונראה כאילו לא מזיז לו כלום. הוא מציע מיוזמתו לצלם אותי ותוך כדי ריצה הוא גם שולח לי את התמונה במייל. מהחיוך שדפקתי בתמונה אפשר לחשוב שגם לי לא מזיז, אז זהו, שעבדתי עליכם.

Ishay05

טבריה באופק, כבר רואים את המלווים שבאו לרוץ את הקילומטרים האחרונים ביחד, רואה ילדים של חבר שרץ, מתחילים להרגיש את הסוף.

נכנסים לטבריה, האפשרות שמקננת בראש מתחילת המירוץ, 'האם אצליח לסיים', מפנה את מקומה ל'בוא נסיים כבר'. מרוכז רק בכביש, פתאום שומע צעקת עידוד. מרים את הראש ורואה את המג"ד שלי, מרתוניסט בעצמו שבא לעודד לקראת הסוף.

עברתי את הקילומטר ה-42. ממש קרובים, כמות האנשים בצידי הדרך גדלה מרגע לרגע. קו הסיום באופק. נותן פוש אחרון, מגיע למשפך.

מנחם רואה אותי על קו הסיום ומספיק אפילו לצלם.

עוצרים, מנסים להירגע מההתרגשות המטורפת, לא מעז אפילו לחשוב על מתיחות, שהרגליים לא יתפרקו.

מרגיש שהלב עומד להתפוצץ, גם הרגליים, אבל למי אכפת.

זהו, הגעתי, סיימתי, הצלחתי להגשים את החלום שהשקעתי בו כה רבות, מרתוניסט חדש נולד.

Ishay06

מצגת זאת דורשת JavaScript.