סיכום מרתון ירושלים 2014

חודשיים וחצי עברו מאז מרתון טבריה, את ההחלטה להשתתף במרתון ירושלים קיבלתי עוד לפני טבריה. שנה שעברה השתתפתי בחצי מרתון ירושלים ועלתה בי תחושת החמצה על כך שלא לקחתי חלק המרתון המלא. לפי רוב הדעות לא מומלץ לרוץ שני מרתונים בסמיכות של חודשיים, אך היות ואני בתוך עניין הריצה והמרתונים וכבר התמכרתי אליהם, היה לי קשה מידי לוותר הן על טבריהוהן על ירושלים, יש נטייה ששמתי לב אליה בקרב רצים שקוראת גם אצלי, לכל תחרות בכל מקום יש את הייחודיות שלו ואחרי שמשתתפים בתחרות מסויימת יש נטייה ורצון לחזור אליה. לכן לא רציתי לוותר על טבריה. ולגבי ירושלים, היה ברור לי שזה המרתון שלי, זאת העיר שלי. ומעבר לכך להרגשתי יש בה קסם שלא מצאתי במקום אחר. זו עיר כה מורכבת יש בה קדושה, היסטוריה, דת ושייכות יהודית ואנושית. שזה כל כך טבעי שאם יש שם מרתון, ואני רץ מרתונים אז אני שם.

אמנם וידאתי שאני במצב כשיר אחרי טבריה וקיבלתי את ברכת הדרך ממשה שבנה לי תוכנית מעבר מטבריה לירושלים. אני מודה כי התחלת האימונים אחרי טבריה לא היתה פשוטה, גיליתי כי קשה לשחזר ולהמשיך בהתמדה אימונים אינטנסיביים, אחרי שמבצעים תוכנית מלאה עם שיא במרתון. צריך הרבה כח רצון, הנעה פנימית, ורוח לחימה כדי לעשות את זה כמו שצריך. נכון, אפשר ללכת על תוכנית אימונים מינימלית ולהציב מטרה רק לסיים. אבל אני במקום אחר, אם אני ניגש למרתון אני צריך להביא את כולי, לדחוף את עצמי עד קצה גבול היכולת להרגיש את הגוף כואב נאנק, לא, לא סובל. פשוט נמצא בקצה. אולי זו דרך בשבילי להרגיש חי יותר.

תקופת האימונים לוותה בעליות וירידות, כנראה שהיה קשה לגוף להסתגל לעומס של 80-90 ק"מ בשבוע, במשך תקופה ממושכת, והתחילו להופיע פציעות, במשך מספר שבועות "סחבתי" את הפציעות והכאבים עד שהבנתי שיש בעיה. 4 שבועות לפני המרתון נאלצתי להפסיק לרוץ, לא היה ברור מה יש לי אבל כל פעם שהתחלתי לרוץ התלוו כאבים ברגל שהתגברו עם הריצה. נאלצתי להפסיק לרוץ כמעט לחלוטין וההשתתפות במרתון קיבלה סימן שאלה. הבנתי שכדי להתגבר על הפציעה אני חייב לתת לגוף לנוח, כמובן שזה פוגע באימונים בצורה משמעותית. למדתי מנחשון (שוחט) שמרתון זה כמו מבחן, אבל מהסוג שחייבים להתכונן אליו כדי להצליח, אין מזל או ניחושים. וגם לרוב אין הפתעות, ככל ש"תחרוש" תתכונן כמו שצריך כך הציון יהיה בהתאם. התחושה של התסכול מהפציעה, מכך שאני מבין שכל ריצה שאני מפספס מוסיפה הכנה שלוקה בחסר וההבנה שהדבר ישתקף בריצה ובכלל המתח שנוצר סביב השאלה האם אוכל להשתתף או לא. לא מעט אנשים ייעצו לי לוותר. אבל קשה לי להסביר כמה זה קשה. עם זאת זה מלמד שיעור חשוב באמונה בה'. בסוף צריך להאמין שאנחנו יכולים לעשות את ההשתדלות שלנו אבל יש מישהו מלמעלה שמחליט ואין לנו אלא לקבל זאת באמונה ובאהבה. ההבנה הזאת עוזרת להתמודד עם התסכול והמתח.

שבועיים לפני המרתון יצאתי לחזרה גנרלית, בוחן כשירות סופי שקבעתי לעצמי שבהתאם לריצה אחליט לגביי ההשתתפות. רצתי 36 ק"מ בקצב לא מהיר מידי ולשמחתי הריצה עברה בצורה טובה והחלטתי על השתתפות.  הכאבים לא הפסיקו אך הרגשתי שאני יכול להתמודד איתם, בנוסף הגעתי להבנה שאני לא בשיא כושרי וזה בסדר. גם במצב הזה יש לי רעב אדיר לבוא למרתון ולתת את מה שאני יכול. שבוע לפני המרתון יצאתי לריצה ארוכה אחרונה שהיתה קשה מאוד, ריצה כזאת שבוע לפני, יכולה להוריד את הביטחון העצמי בצורה חזקה, אך נדרשתי לעבודה פנימית רבה לשכוח את הריצה הזאת ולהתמקד בזיכרון של ריצות טובות כדי להגיע לקו הזינוק מוכן מבחינה מנטאלית.

למרות שזה מרתון שלישי עבורי הצפייה וההתרגשות גוברת ועולה ככל שתאריך המרתון מתקרב. בשבוע של המרתון, אריאל, חבר לריצה הודיע לי שהוא ילווה אותי בחצי השני של הריצה. ידעתי עד כמה הדבר משמעותי ושמחתי מזה מאוד.

המרתון הגיע, כמה כיף להתעורר בבית, לסוע חצי שעה עם האוטו ולהגיע לקו הזינוק. זה יכול לקרות רק בירושלים. ארוחה קלה (משקה פטרוזיליה ולחם לבן עם דבש) חימום קצר, קו הזינוק ויוצאים לדרך…

מרתון ירושלים מבורך בעליות וירידות רבות, לא ניתן להשוות אותו למרתון טבריה או לרוב המרתונים בעולם שהם בד"כ מישוריים. ידעתי שאני לא מכוון לשיא אישי גם בגלל המסלול הקשה וגם בגלל הכושר הגופני שאיתו הגעתי. בנוסף קשה לכוון את עצמך לרוץ בקצב מסויים בגלל השינוי הטופוגרפי, צריך הרבה יותר לסמוך על החושים של עצמך מאשר על השעון.

הזינוק כמובן משחרר, הרגשתי כמו חיה רעבה מאוד ששוחררה לזנק לעבר טרפה, אך ידעתי שאני צריך לעצור את עצמי מלפתוח מהר מידי. כמה כיף כמה מוכר לעשות הקפה בגבעת רם, לרוץ ברחובות בן צבי, טשרניחובסקי, פלמ"ח, ברחוב ז'בוטינסקי חלפנו מול רצי חצי המרתון שזינקו מעט לפנינו, כמה כיף היה לקבל המון ובאמת המון כמו שיכול להיות רק בירושלים קריאות עידוד מאנשים שקלטו אותי, חלק מהם שמתי לב מיהם וחלק לא, תוך כדי הריצה נזכרתי ששכחתי לברך ברכת המזון על הלחם עם הדבש שאכלתי לפני הזינוק(כנראה מתוך התרגשות). אחרי רגע של התלבטות התחלתי לברך לעצמי תוך כדי הריצה, כאשר הגעתי למילים "רחם נא על ירושלים עירך על ציון משכן כבודך… ובנה ירושלים עיר הקודש" פתאום הרגשתי את החיבור שלי דרך הרגליים למילים שאני אומר, הבנתי שאני מדבר על המקום בו אני באותו רגע רץ, הרגשתי את הקדושה של המקום של ירושלים מקיפה ועוטפת אותי, מהמילים שאני מוציא מהפה עד הקרקע שרגליי רצות עליה. זאת היתה תובנה מדהימה, קשר שלא הרגשתי עד אותו רגע ופתאום קיבל תוקף.

שמתי לב שאני רץ מהר יותר מהתוכנית (כמובן שזו טעות) אבל הרגשתי טוב וזרמתי, בנוסף ידעתי שעליות יאטו את הקצב הכללי ולכן הרשתי לעצמי. העלייה להר הצופים היתה מיוחדת, סיפרו שהעלייה קשה ומפחידה כך שהייתי מוכן אליה, רגע שיא נוסף הוא כאשר נגלה לנגד עינך הנוף של מדבר יהודה. מהעיר, פתאום אתה נפתח למדבר, הנוף נסך בי הרבה שלווה ורוגע, וממשיכים הלאה. בחזרה מהר הצופים סמוך לשער שכם, חיכה לי אריאל, כמה כיף לפגוש פנים חמות ומאירות שאתה יודע שנמצאות שם בשבילך. רגע שיא מיוחד מאוד במרתון היה כאשר התקרבתי לשער יפו שבו נכנסנו, הרבה אנשים מעודדים, שוטרים שחסמו את הכביש באילו רק בשבילך, הרגשתי כאילו באתי עכשיו מגבעת התחמושת והנה אני עומד לפרוץ את חומות העיר העתיקה. שאלתי את אריאל אם הוא מוכן לפריצה, ונכנסנו בשער יפו המשכנו בתוך החומות עד שער ציון שממנו יצאנו. בעלייה של הסינמטק בערך בק"מ ה- 25. התחלתי להרגיש את שרירי הרגליים מתעייפים מהמאמץ, אומנם אני רגיל לעליות וירידות מהמגרש הביתי- הגוש. אבל אני לא רגיל לרוץ בקצב הזה ובמרחק הזה. עם זאת ברור לי שמה שעושים זה פשוט ממשיכים וזה מה שעשיתי. בסוף עמק רפאים אחותי הנפלאה המתינה לי בקריאות עידוד עם שלט גדול וקצת דמעות בעיניים (לא יודע למה…). שוב תחושה של התעוררות וכוח. בק"מ ה-30 התחושה ברגליים קיבלה הרגשה שלאט לאט הן מתקשות כאילו יוצקים אותן בבטון. אמרתי לאריאל "התחילה היציקה" שזה סימן ל"קיר" שמתחיל להופיע. עם זאת ראיתי מלפני את רפאל ולירן שפתחו מהר יותר וקיוותי אולי להשיג אותם במהלך הריצה. וכמו שידעתי זה הזמן להגביר (אם מצליחים). במהלך 5 ק"מ נוספים רדפתי אחריהם בדרך חברון ובטיילת של ארמון הנציב עד שהפער הצטמצם לכ- 50-100  מטרים בודדים אך במקביל הקושי ברגליים והעייפות התגברו. למרות ובגלל שהייתי בק"מ ה-35 ונשארו לי רק עוד 7. הרגשתי שאני מנהל מלחמת התשה. הרגשתי ש"היציקה" הסתיימה ואני מזיז רגליים מבטון. הצלחתי למשוך את דרך חברון ולהתדרדר ברחוב יהודה. השמש כבר עלתה למרום ופתאום קלטתי כמה חם, שאני צמא, עייף בצורה לא מוכרת והרגליים אוי הרגליים בקושי מצליחות לזוז. דמיינתי את עצמי עשרות פעמים במצב הזה, הכנתי שיר לשיר לעצמי, משפטים של "זה הסוף", "כל הריצה חיכיתי לחלק הזה", עכשיו זו המלחמה האמיתית", רציתי להרגיש בקצה והנה אני כאן. אחרי צומת אורנים הגיע העלייה של כובשי קטמון. שמעתי הרבה על העליות במרתון ועד כמה שהן "עוקצות" חשבתי שאני מוכן להם, אבל העלייה של כובשי קטמון הפתיעה, עקצה. קשה לתאר את התחושה, השילוב של עייפות, חום, צמא, רגליים שלא רוצות לזוז וכל צעד זו מלחמה וזה אחרי 39 ק"מ. מה שטוב זה שלכל עלייה יש סוף. למרות האטה לא מתוכננת המשכתי בחזרה בפלמח יורד את טשניחובסקי מנסה לשמור על קצב מהיר, השירים והמשפטים רחוקים ממני והמאמץ הוא רק לרוץ, קשה לחשוב על עוד דברים.

במבט לאחור, כנראה שלא למדתי מספיק מטבריה. פתיחה מעט מהירה מידי. קושי שמופיעה בסביבות הק"מ ה-30 והגעה ל"קיר בשיא עוצמתו אחרי 35. שידור חוזר, רק הפעם עם עליות וירידות אך גם עם התרוממות רוח, תחושה של בית וקדושה שעוטפת אותי. למרות שידעתי שהסיום יהיה קשה, לא שיערתי עד כמה. אני מניח שאם אריאל לא היה שם כדי לדחוף אותי הייתי מעט בזמן לא מבוטל נוסף. בקילומטר האחרון בדרך מעמק המצלבה לקו הסיום בגן סאקר פגש אותי או שחיכה לי אלקנה, הקשר שלי במילואים מזה כמעט עשור. בכל כוחי ניסיתי להגביר את הקצב, סוחט מעצמי את טיפות הכוח האחרונות, נותן את כל מה שהיה לי, שומע מרחוק את ההמולה של קו הסיום, נכנס במנהרה מתחת לכביש, עולה על המשטח של ה-100 מטרים האחרונים, רואה את קו הסיום, והנה זה בא, השער  הנכסף. בעיני רוב האנשים זה פשוט עוד שער. בעיני רץ מרתון זה שער שאתה רץ אליו, כוסף אליו במשך 42 קילומטר וכל קילומטר שעובר, הצפייה והרצון להגיע אליו גוברים. לא בשביל לראות מה יש מעברו, אלא בשביל לראות ולהבין מה הדרך שעשית כדי להגיע אליו.

כשחציתי את קו הסיום השעון נעצר על 3 שעות ו-3 דקות. תוצאה מכובדת מאוד עבורי. ובהתחשב בנסיבות של פציעה ותוכנית אימונים חסרה, אני בהחלט מרוצה. כמובן שניתן לשפר ויש עוד שנים רבות לעשות זאת.

אפשר להוסיף את הדמעות מהכאבים בשרירים שלא חוויתי כמותם מעולם. ואולי גם מהתרגשות מאנשים רבים שחיכו לי בסיום, אולי בגלל שהם קצת אוהבים אותי.

חוויתי חוויה מדהימה, סוחפת, מעצימה, מרוממת ומרגשת. תודה רבה לך ה' על מתנה נפלאה שנתת לי- הריצה.

תודה מיוחדת יש לי למיכאל לנדאו שליווה אותי עם הפציעה שלי. השקיע בי מתוך מקום של אכפתיות אמיתית ורצון כנה לעזור.

התרגשתי מאוד מהיחס הלבבי והקשר האישי שמיכאל העניק לי בשעות לא שעות. הרגשתי שאני עובד קודם כל עם חבר שאכפת לו ונותן מעצמו בשביל לעזור, מאשר פיזיותרפיסט שרואה בעיה ומנסה לתקן.

מנחם פורת
עו"ס, מטפל בתחום ההתמכרויות
ומאמן אישי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s