עידו רוזנברג

בן ארבעים לבינה: "כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר" (פירוש תפארת ישראל על המשנה).

רצתי מרתון מלא. 3.1.2020 בטבריה. היה קשה מאוד אבל גם מרגש מאוד. נקודת ציון מאוד משמעותית עבורי. זו נקודת ציון מכמה טעמים ואני חושב שאולי יותר מהכל הריצה והתהליך שעברתי עד למירוץ עצמו מבטאים עבורי עבודה על הנפש, דרך הרגליים.

אז בריצות הארוכות (בימי שישי) אחרי שסיימנו אלי ואני את כל נושאי השיחה, ואחרי שהתחיל להיות קשה וכל אחד מתכנס בתוך עצמו כדי להתמודד עם הכאבים, התחלתי לנסח לעצמי את הנקודות האלו. לא מדובר בעצות לחיים בסגנון "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" אלא נקודת מבט אישית שלי על תהליך ומטרה. כל תהליך ומטרה. אצלי זה היה מרתון אבל כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו.

1. מטרה ויעדים
אז אצלי זה התחיל במקרה. לא משהו שהתבשל בי הרבה זמן עם החלטה גורלית, אלא די במקרה ובכלל די הודיעו לי שהשנה אני ארוץ מרתון. כן, יהודה נאומבורג די עדכן אותי בתאריך של מרתון טבריה ואמר שהשנה עושים את זה. כשבדקתי את לוח הזמנים גיליתי שהמירוץ נופל ממש על יומולדת 40 ואז גמלה בי הההחלטה שזה יהיה אחלה דרך לציין את האירוע (אף מילה על המשבר).
הצבת מטרה ויעדים קודמת לה רגע ההחלטה. ההחלטה היא רגע קריטי ולא יכולה להיעשות על הדרך, או בגלל שמישהו אחר קיבל אותה עבורך. בייחוד לא כאשר מדובר בהחלטה הרת גורל כמו ריצת מרתון שתשפיע על חלק מאוד ניכר מחייך בחצי שנה הקרובה.
ההחלטה שתקבל צריכה להיות בלב שלם, אחרי ששקללת את כל היתרונות והחסרונות של התהליך הזה. אחרי שקיבלת את כל הרשמים וחוות הדעת של מי שכבר היה במסע כזה ואחרי שבחנת אותם עם עצמך ועם המשפחה.
החלטה פירושה גם שאין דרך חזרה. למעט מקרים יוצאי דופן. החלטה אומרת שמכאן אתה מתחיל מסע ארוך שיהיה רצוף אתגרים, קשיים, משברים, הצלחות ורגעים בלתי נשכחים שיעצבו את חייך ויהוו חותם על אישיותך, על האופי שלך ועל כוח הרצון שלך. ההחלטה הזו קריטית, אל תקבל אותה על הדרך, תקבל אותה ותעמוד מאחוריה.

2. משמעת עצמית
אין ערך גדול יותר ממשמעת עצמית כשיוצאים למסע. בטח מסע כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. משמעת עצמית טומנת בחובה לקדש תהליכי משנה לא נעימים או לא שגרתיים, ויתורים כואבים וחינוך.
לא תמיד רצת, לא תמיד רצת מרחקים ארוכים או סלדת מהשכמה מוקדמת, אלו רק חלק מתוצרי הלוואי של ההחלטה לצאת לדרך. אלו דברים שתצטרך מעכשיו ועד לתום המסע לקחת איתך ו"לסבול" אותם, או להפוך אותם לנעימים או נסבלים בצורה כזו או אחרת.
מסע, בטח מסע שואב, פירושו הפניית כל תשומת הלב לדבר מרכזי אחד. אליו ואל כל יעדי המשנה שלו. תשומת הלב הזו, פירושה ויתורים כואבים שצריך לדעת לקבל אם בתחילת הדרך, ואם במהלך הדרך. זה אומר שהרבה פעמים תוותר על זמן איכות עם המשפחה, זמן לעצמך, תזונה אחרת שלא היית מורגל לה או בילויים ואירועים שלא תגיע אליהם בתקופה הקרובה. הכל למען המטרה. והכל בלבד שיצאת למסע בלב שלם לאחר שקיבלת החלטה מושכלת.
המסע אומר גם חינוך. הוא יחנך אותך, יטביע בך הרבה ערכים חדשים שלא תמיד חשבת שיש לך. הוא יגלה לך עולמות תוכן חדשים ויכיר לך אנשים ותפיסות. המסע גם יחנך את הסובבים אותך. הוא יחנך אותם לדרך שלך, אבל לא פחות מכך, הוא יחנך אותם לערכים האלה, יכיר להם אותם. החינוך הזה יטביע בך ובהם ערכים כמו חתירה למצויינות, דבקות במשימה, רעות וערבות הדדית, אחריות, דוגמא אישית ועוד ועוד.

3. התמדה
כמו כל תהליך זה ארוך, סיזיפי, משעמם לפעמים, מתסכל וקשה. אבל כשאתה חוזר ל"חטא הקדמון" של ההחלטה, או מנסה לדמיין את התוצאה בסוף הקשיים הופכים להרבה יותר נסבלים "הייאוש נהפך יותר נוח". ככלל, בתהליך ארוך, אתה נפגש עם הכל, חום וקור, יום ולילה, לבד או קבוצה, הישג וכישלון, קשיים והצלחות אבל ההתמדה היא מתכון להצלחה.
בנוסף, היצמדות לתוכנית מסודרת בריצה או בכל דבר אחר תקל עליך. תוכל ללמוד מהצלחות או כישלונות של אחרים ובסוף תייעל את הזמן שלך והשגת המטרות.
טיפ חשוב – לא לדלג מעל שלבים. לא לוותר לעצמך אבל גם לא להגיד שהדרך החדשה שאתה ממציא היא זו שתוביל להצלחה. חכמת ההמונים הוכיחה את עצמה וכנראה שאתה לא תמציא את הגלגל.
דבר נוסף, יש יתרון גדול ל"רוטינה". יש ערך גדול להרגל שאדם מסגל לעצמו. עצם העובדה שהוא מכין את הבגדים בערב לפני, מכין את הקפה מוכן לבוקר, משכים את עצמו בזמנים קבועים ועושה פעולות דומות מסייעות לגוף ובעיקר לקבלת החלטות מנטאליות. הרי כל תהליך או מסע גורר בחובו הרבה פעולות פחות נעימות כמו השכמה מוקדמת, יציאה לריצה כשכולם ישנים או כשקר או כשחם, עצם העובדה שהגוף פועל כמו רובוט בחלק גדול מהזמן מסייע לו להוריד מתחים לא רצויים, ו"שדים" שתמיד צצים בכל מיני נקודות מפתח.

4. גמישות
תמיד, אבל תמיד יהיו הפתעות. לפעמים הברך תכאב, לפעמים אישתך תארגן לך מסיבה על הריצה המסכמת או סתם יירד גשם בבוקר. לכן, צריך לדעת לעשות כל הזמן הערכת מצב, לדעת להיות גמיש ולקבל החלטות כואבות, לפעמים עבורך ולפעמים עבור הסובבים אותך.
אל תיכנס לפאניקה אם פתאום יוצא שאתה מפספס אימון או שניים, או הברך זקוקה למנוחה, אבל מאידך גם אל תוותר לעצמך. גמישות אינה תחליף לויתור עצמי ולא נועדה ליצור מעקפים כדי להתגבר על כוח רצון.
מעבר לכך, כמו בכל תהליך לפעמים יש רגעים שצריך ללחוץ על הגז ופעמים שצריך להוריד את הרגל מהגז. אפשר מראש בתחילת התהליך באופן מודע להסכים על נפילות מתח מוכתבות מראש, הפחתות של ק"מ או טייפר, אבל הכל בצורה מושכלת ומחושבת וכזו שמשאירה מקום לגמישות.

5. ליהנות מהדרך
תהליך ובטח תהליך ארוך הופך מהר מאוד לשגרתי ושוחק כאמור. נסה תמיד למצוא את הדברים הטובים בתהליך ולאו דווקא בתוצאה. תהנה מהשעות השקטות בבוקר, ממקומות חדשים שאתה רואה, בעובדה שהשגת עוד יעד ועוד פסגה בדרך להשלמת המשימה. ככל שהדרך תהיה טובה אליך יותר, כך לא תצטרך למצוא את הגמישות וקיצורי הדרך.

6. לנטרל את השדים
כשהגלים מתגברים החזקים מתגלים. זה נכון בצבא וזה נכון גם במרתון. זה לא פשוט לקום בלילה בשעות שכולם ישנים סביבך, זה לא פשוט לרוץ כשחם, כשקר, שיורד עליך גשם, כשיש לך עוד 20 דאגות אחרות בבית ובעבודה ואתה צריך לנטרל את הכל. הכי קל זה להפסיק, לוותר, לעצור רגע או ממש לרדת מזה.
ערב לפני המירוץ המאמנים של הרוח השניה, אתי ויורם, אמרו שההכנה היתה מצויינת האימונים היו חזקים וטובים וכולם מוכנים למירוץ. לא לפחד ולא להתחיל להקשיב לשדים שיתחילו להפחיד במהלך הריצה. אני לא ייחסתי לדבר הזה חשיבות וקצת גיחכתי.
לי היו 3 משברים לאורך כל התהליך. הראשון היה עם מתיחה מאוד חזקה בשריר האחורי (ההמסטרינג) בריצה הארוכה של 30 ק"מ בעמק האלה. באופן אינסטנקטיבי רציתי לעצור ולמתוח את הרגל כדי שאוכל להמשיך ואלפסי אמר לי שבשום פנים ואופן אני לא אחשוב על עצירה. הגוף יפרש את זה כויתור ורק יחזק את המתיחה, ואכן זה עבר מהר מאוד. הפעם השניה היתה ריצה ארוכה "סובב בית שמש". בעצת יהודה יצאנו לריצה של 32 ק"מ בשמש בלי מים וכמעט בלי ג'לים עם עליה פסיכית של כמעט 5 ק"מ כשבסופה היתה לי דקירה חדה מאוד מתחת לצלעות וחשבתי שאני או פורש מהריצות או מקבל דום לב במקום. זו היתה ריצה מאוד טראומטית עבורי והיה לי מאוד קשה להשתחרר מהרשמים שהיא עשתה עלי. והמשבר האחרון שלי היה במירוץ עצמו, החל מהק"מ ה-32 רצתי לבד אחרי שאלי ואני נפרדנו, והשדים שהזכירו אתי ויורם התחילו להופיע לי ולדבר אלי וכאן מתגלה החוזק הגופני וההכנה הגופנית שעשית לאורך כל התהליך, אבל לא פחות חשוב מכך ההכנה המנטאלית. המרתון והרבה פעמים תהליכים אחרים הם דברים מנטאליים שאנחנו צריכים לעבור. נכון, זה כואב ברגליים, אתה מרגיש מיובש, כואב לך בצד ונמתחים לך כל השרירים אבל אם המוח עובד טוב הכל יעבוד טוב. המוח לקראת סוף מירוץ משול לפלאפון על 5% סוללה. הפלאפון יודע לכבות אפליקציות לא הכרחיות כדי לאפשר לתהליכים חיוניים להמשיך לתפקד. ככה המוח והגוף, גם הגוף מכבה "אפליקציות" בגוף כדי לאפשר לרגליים להמשיך לרוץ עד הסוף.
בסוף הריצה של "סובב בית שמש" אותה ריצה טראומתית עבורי, אלי לימד אותי טכניקה שעוזרת לו לשמור על שפיות. אלי סופר עד 60 בחזרות, עד שהוא מרגיש שהוא "יוצא מאזור סכנה", כלומר, מסיט את הגוף והמחשבות לספירה וזה עוזר לו להמשיך. טכניקה שאני פיתחתי היא פשוט לקרוא את כל "קבלת שבת" בניגון ספרדי בקול רם תוך כדי ריצה. כל אחד והשגעון שלו כדי להמשיך הלאה ולא לתת לשדים להיכנס לשער הכניסה למוח.
מעבר לכך, חשוב להבין שכל הקשיים שמופיעים בתהליך הם הכנה מצויינת למטרה עצמה. כלומר, אם לא נתקלת בקושי, כנראה שתיתקל בו ביום הריצה, ואז לא תדע איך להתמודד איתו וזה לא מומלץ בכלל.

7. חברים לדרך
צריך להבדיל בין סוגי אנשים: סוליסטיים או שיתופיים. יש כאלה שזקוקים למרחב האישי שלהם וחרדים כשמישהו חודר אליו, ויש כאלה שזקוקים לתמיכה ולשיתוף. אבל תמיד, במסע ארוך חבר לדרך הוא הכרחי, בין אם מדובר בחבר קרוב ושותף לדרך ובין אם מדובר באחד שמשקיף מרחוק ותומך ברגעי משבר. כיצורים חיים, אנחנו תמיד זקוקים ליחסים ההדדיים האלו כדי להתקדם.
אני מזן "התלותי". זה שצריך מישהו לידו. מישהו שיהיה שם כשקשה, מישהו שייתן יד או כתף.
זכיתי, ולדרך האישית שלי יצאתי אחרי שיהודה נאומבורג קיבל עבורי את ההחלטה אבל ליווה אותי לאורך כל הדרך, עם ניסיון גדול, עצות חכמות ולב ענק. אין שני ליהודה בטוטאליות שלו ובהקרבה שלו למען הדרך אבל לא פחות למען הזולת והחבר.
זה שבלעדיו כל מה שקרה לי כנראה לא היה. אלי אלפסי. אלי, קפץ איתי קפיצת ראש לבריכה בלי מים. אחרי שנפצע קשה במילואים מעטים היו שהאמינו שיצליח לחזור ללכת בלי לצלוע, אבל אלי הצליח לסיים מרתון מלא בתוצאה חלומית ומעל לכל להיות שם תמיד עבורי גם בצורה פיזית, אבל בעיקר בחיזוק המנטאלי. אלי לימד אותי שצריך ליהנות מהדרך ולקחת הכל בפרופורציות, דבר שהקל עלי מאוד לקראת ריצות הנפח ובייחוד בשבוע האחרון שלפני המרתון.
יש גם מלווים מרחוק. כאלה שלאו דווקא תמיד קרובים אליך ועושים איתך את המסע, אבל פוגשים אותך בצמתים חשובים וההשראה שלהם נשארת עליך. זלמן ניימרק הוא אחד מהם. האופטימיות של זלמן, יישוב הדעת שלו והפרופורציות שלו, עזרו לי מאוד. מעבר לכך, הייתי מקבל מזלמן כל יום שני ושישי הודעות דחופות לשאול מה עשינו ואיך היו האימונים. בהתחלה חשבתי שזה כדי לצאת ידי חובה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מגיע מהלב "החב"די" שלו. זלמן הוא ללא ספק שליח הרבי לריצות בגוש עציון מבחינתי.
קבוצת Gushrunning. חייב להגיד שהצטרפתי לפני כשנתיים מאוד חששתי מהקצב, מהאנשים וההמולה. מהר מאוד הבנתי שמדובר במשפחה תומכת. כזו שיודעת לפרגן ופורצת את גבולות הריצה, ועושה רק טוב. לכל אחד ואחת, תודה ענקית וחיבוק גדול.

8. גיבוי מהבית
אין לך שום דרך להגיע למטרה אם אתה לא מקבל "אור ירוק" בבית. אם הבית לא רתום לתהליך ולא נותן לך את הכר הנכון להצליח כנראה שלא תצליח. זה לא בערך ולא באזור, הגיבוי צריך להיות מלא ויותר מזה, כמו שאומרת הפרסומת בערך "גיבוי אם לא נותנים באהבה, לא נותנים בכלל".
בתחילת הדרך באזור ספטמבר שלח לי זלמן פוסט בפייסבוק שנתן כמה עצות לרץ המתחיל ואחד מהם היה האישור בבית. שלחתי אותו למרים והיא החזירה לי סמיילי בסגנון "חפש את החברים שלך" אבל לאט לאט ההירתמות מהבית שלה ושל הילדים היו טוטאליים. הרבה פעמים הם נבהלו כשלא התעוררתי לרוץ או ראו איזה הפוגה לא ברורה ומעל לכל בשבוע שלפני המרתון כשכל הילדים החליטו להיות חולים ואני פחדתי לנשום את החיידקים היה לי כמעט פטור מלא מכל מטלה שקשורה לילדים או לבית.
מרים אומרת שהצבת מטרה והגעה אליה היא דוגמא נהדרת לילדים ואני מאוד מסכים איתה. למרות שחלק מהילדים אצלי עדיין לא יודעים מה זה תהליך, מסע, מטרה או תוצאה. אבל הם כן רואים מעשים ומבחינתם אבא שלהם קם בלילה ויצא לרוץ וחזר עם פרצוץ קורן מאושר, והם למדו על שרירים תפוסים וכאבים ונהיו קצת יותר תחרותיים מחד והבינו מאידך שהניצחון הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב אם כי הסיום, וזה היה שווה את זה.
אז תודה ענקית למשפחה שלי שאפשרה את זה. עשתה הכל כדי לא להפריע ולא לעצור את ההתקדמות. תודה לילדים ששאלו והתעניינו ונתנו לי קצת "לחפור להם", תודה על כל רגע שהם ספגו וחוו את השגעון הזה. והתודה הגדולה ביותר למרים, שבמהלך חצי השנה האחרונה תפקדה כ"אם חד הורית", סבלה בשקט והייתה כתובת להרבה שאלות על הריצה, ההרזיה וכל השגעון הזה. מרים יצאה למסע הזה בעל כורחה, בלי לקבל החלטה מושכלת, אבל עשתה את זה באהבה כמו הרבה דברים אחרים.

בזמן האחרון הרגשתי כמו טבעוני. מאותם טבעוניים ש"אוכלים את הראש" על דרך חיים חדשה, על תזונה חדשה ומנסים לשכנע את כל העולם שדרך החיים שאותם הם בחרו (ואולי הם גם סובלים בחושך לבד אבל לעולם לא יצהירו על כך בפומבי) היא הדרך הכי טובה והכי מושלמת לכל אחד.
אז ראשית, אני מודע לכך שהייתי קצת "טבעוני" ואמרתי שהריצה היא דבר נפלא ואני מצטער מראש ממי שניסיתי לשכנע או להדביק בחיידק הזה. היום, אחרי שסיימתי את המסע הזה, אני בטוח שהוא לא מתאים לכל אחד. אני כן בטוח שכל אחד צריך לעבור מסע, כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. למה? כי מדי כמה שנים אנחנו צריכים ריגושים חדשים, לשבור שגרה, לנקות את האבק מהשגרה שיצרנו לנו. חלק יתאהבו בריצה, חלק יחליטו שהם רוצים לטפס על ההימלאיה, חלק יעשו דיאטה מטורפת וחלק יצאו למסע לקוטב או דרום אמריקה. העיקר שהמסע הזה יחזיר אתכם לשגרה רעבים יותר, חכמים יותר עם תובנות מעניינות על העולם אבל בעיקר על עצמכם והסובבים אתכם.
אז סיימתי לרוץ מרתון, והיום אני בן 40, גיל הבינה. למדתי דבר מתוך דבר. ואולי הדבר המרכזי שלמדתי מזה, זה שהספיק לי ואני לא רוצה לרוץ עוד פעם מרתון. עד הפעם הבאה 😉.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s