קבוצת ריצה חדשה למתחילים

פותחים קבוצות ריצה חדשות – קבוצת גברים וקבוצת נשים.  מי שרוצה לחוות את חדוות הריצה למרחקים ומעוניין להתחיל, מוזמן!

לפרטים ועדכונים נא הירשמו בהמשך (ניתן למלא עבור אחרים)

אליפות גוש עציון 2015 – סיכום

FotorCreatedFotorCreated2 Screenshot 2015-03-29 10.37.28

ביום שישי שעבר השתתפנו באליפות הגוש.  חלק היו במרוץ 5 ק"מ, חלק ב 10 ק"מ וחלקנו חגגנו את עריכת חצי המרתון הראשון באזור.  היה גדול ומגיע כל הכבוד לכולם על ההשתתפות וההישגים.  תודות לכל מי שעזר, ליוני שנרתם להיות פייסר של החצי, ולמשפחה הנפלאה שלי שעזרה וחלקה את הבלונים לכולם.  יחד עם כפיר, והמתנ"ס נערך פה אירוע ברמה גבוהה ומצפים לזה שיהיה שנה הבאה.

תוצאות ותמונות ניתן לראות באתר התחרות: SPORTWEB

המרתון הראשון שלי – אשר הריסון

הקדמה להקדמה

שוב אותה טעות – הבטחתי למוטי לכתוב על המרתון הראשון שלי. ועוד בקצרה (הפקת לקחים שלו אחרי שקיבל ממני מגילה ארוכה לסיכום שנת הריצה הראשונה).

asher01

אז בקצרה – כואב! קשה! מדהים! אופוריה! חזרה למציאות.

ולמי שמעוניין לחוות את הכל – בבקשה:

הקדמה

לפני כשנה כתבתי סיכום (לא) קצר של שנה ראשונה בעיסקי הריצה (מאוקטובר 2012 לאוקטובר 2013). מאז, רצתי בשני חצאי-מרתון – עמק המעיינות וירושלים. אולם מאז שהצטרפתי לעסק השתעשעתי ברעיון לרוץ לפחות פעם אחת מרתון מלא. מכל הסיפורים מסביב הבנתי שמדובר באתגר אמיתי וקשה, שיש לגשת אליו בכובד ראש וביראת כבוד. לכן מיד לאחר חצי המרתון הראשון (מרץ 2013) הגדרתי לעצמי שאם אגיע למרתון מלא זה יהיה לאחר שנתיים של ריצות עם ביצוע של מספר חצאי מרתון. כבר אז סומן היעד – מרתון טבריה 2015.

הדורבן

ספטמבר 2014, מוטי הוציא תוכנית אימונים לחצי מרתון עמק המעיינות ולמרתון טבריה: ארבעה חודשים של אימונים הכוללים ריצה ארוכה אחת בכל שבוע, עם מרחק שעולה בהדרגה מ-14 ק"מ ל-38 ק"מ, ובשאר השבוע עוד שלושה אימונים (ריצת נפח 12 ק"מ, אימון כח של עליות / אינטרוולים / פרטלק / ספרינט ואימון קרוספיט).

עם העליה בקצב האימונים אני מתחיל להרגיש כאב בעקב שמאל, שמתגבר לאחר 15 ק"מ, ומכאיב מאד ביום שלאחר הריצה. דורבן! אני מנסה להתעלם ולקוות שעם הזמן זה יעבור, אבל זה מחמיר, וכשאני מנסה לרוץ למרות הכאב אני מרגיש שאני פוגע בשרירים אחרים (בעיקר בקרסוליים). אני רואה איך הסיכוי להגיע למרתון מתחיל להתרחק, ובודק מה ניתן לעשות. מקופת חולים אני מגיע לפיזיותרפיסט ציניקן שעוקץ את אופנת הריצה, אבל נותן טיפול יעיל של גלי הלם לעקב ורשימת מתיחות לכף הרגל שאני מבצע בקפדנות. בהדרגה אני מרגיש שהכאב מופיע בשלבים מאוחרים יותר בריצה. אני גם שם לב שריצה מישורית על משטח רך מלווה בפחות כאבים, ומחליט לבצע מבחן עצמי על מנת להחליט על המשך האימונים – 22 ק"מ (מרחק שיא עבורי), באיצטדיון גבעת רם. 55 הקפות משמימות כשהגיוון מתבסס על המוזיקה באוזניות וכיוון ההקפה. אני מסיים את המבחן כמעט ללא כאבים ובקצב שהיווה עבורי שיא אישי (1:52). מכאן ברור לי – אני ממשיך!

האימונים

הריצות הארוכות הולכות ומתארכות. ביחד עם אבי ברנשטיין שמתכונן למרתון השני שלו, אנחנו מנסים למצות את האפשרויות בגוש עציון, בעיקר בריצה על כביש 60 עד למנהרות ובחזרה. הקושי הולך ועולה (כולל זמן התחלת הריצה שהופך בהדרגה לארבע לפנות בוקר!) ואני מסיים את הריצות בקצבים איטיים יותר ויותר, ועם כאבים בשרירים – בעיקר בשרירי התאומים (שוקיים). בשל הקושי לקום כ"כ מוקדם, עוברים לריצות לילה שמסתיימות מאוחר מאד ובמצב של גוף מותש. חציית רף ה-30 ק"מ נותנת עידוד רב וגורפת פרגונים מהסביבה (שזה אומר קבוצת הוואטסאפ של Gushruning – כבוד), אבל גם מביאה לתהיה האם אצליח לבצע מרחקים גדולים יותר במסלולים המאתגרים של גוש עציון. ובעצם, המרתון יהיה באזור שטוח, אז למה לרוץ בהרים?

מחליט לרוץ בירושלים – ריצת 32 ק”מ וריצת 34 ק”מ. הסביבה והגיוון מסייעים מאד להתמודדות עם השיעמום והמונוטוניות של הריצות הארוכות. יש גם מסלולי ריצה מושקעים (כמו פארק המסילה וטיילת חדשה ליד הקטמונים). אבל גם ירושלים מלאה בעליות, וסיבוב שלם במערב ירושלים מסתכם ב-17 ק"מ בלבד ובהבנה שצריך לעשות את זה שוב 😞. הריצות מסתיימות כמעט בהליכה בגלל הכאבים בשרירי התאומים.

עובר לאזור בית שמש. בכביש העוקף יש אי-תנועה רחב יחסית לכל אורכו (8 ק"מ) שמאפשר לרוץ בנוחות. אך בהמשך באזור עמק האלה, יש חשיכה מלאה והריצה ממש בצמידות לכביש הראשי (375 ו-38). תוואי השטח נוח יותר בהשוואה לגוש עציון וירושלים, אבל תחושת חוסר הבטיחות מביאה למחשבות על מסלולים אחרים.

ובינתיים – חצי מרתון עמק המעיינות. נזכר איך בשנה שעברה זו היתה הריצה המהנה ביותר שחוויתי, עם מזג אוויר מצויין, עם פרצי אושר ועם תוצאה מצויינת עבורי (1:52). מבין שהפעם זה הולך להיות אחרת לאור התשישות המתמשכת כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים, ועקב מזג האויר החם. למרות זאת, האווירה מצויינת ואני מרשה לעצמי לפרוץ קדימה ולרוץ בתחום האנארובי כמעט בכל הריצה. לקראת הסיום אני רואה כמות גדולה יחסית של מתעלפים או כאלה שעברו להליכה, ואני מצליח לסיים בתחושה מצויינת ובתוצאה משופרת של 1:49.

asher02 asher03

ובחזרה לאימונים. עובר לראשון לציון מערב – האיזור ממש בנוי לריצות, עם מסלול אופניים ומסלול ריצה יעודיים לכל אורך הכביש מהקאנטרי ועד לחוף הים, וטיילת מסודרת לאורך החופים של ראשון לציון ובת-ים. נהנה לחוות את השוני באוכלוסיה של ראשל"צ לעומת בת-ים ולעומת יפו (שם אני מבין שהגעתי לעיר ערבית לחלוטין, והבולטות שלי בבגדי הריצה מסמנת אותי כיהודי היחיד – אחורה פנה…). למרות הקלות היחסית של תוואי השטח, אני מסיים בקושי רב ריצת 36 ק"מ, בקצב בכלל לא מרשים, ותוהה באיזה קצב, אם בכלל, אסיים את המרתון.

מתכונן לריצה המסכמת (38 ק"מ) ובוחר את תל אביב. מחליט לרוץ אחרי הצהריים כדי להרוויח קצת ריצה בשעות האור ולסיים פחות מותש. יוצא מהאוטו כשהכל מוכן – בגדי ריצה מדוגמים, פאוץ' מלא בתמרים, ג'לים, כדורי מלח ובקבוקי מים, פלסטרים במקומות הנכונים, סמארטפון טעון בשירים ומתקשר תקין בבלוטות' מול רצועת הדופק. חימום קצר, ואז – גשם. זלעפות. מחכה באוטו 20 דקות ומבין שאין סיכוי. מנסה לצאת לריצה הזאת בהמשך השבוע ולא מצליח להשיג שוב את הזמן והתנאים המתאימים.

כעבור שבוע אני מתייצב שוב בת"א אבל מבין שהפעם אני קרוב מידי למועד המרתון ואסור לרוץ כ"כ הרבה. מחליט לרוץ 33 ק"מ בלבד. יוצא לדרך למסלול מדהים בפארק הירקון, מאבן גבירול לקצה המזרחי, ואז בחזרה מערבה וצפונה, על מסלול דֵק שעובר מעל החוף של רידינג עד לחוף תל ברוך. המסלול מעניין, נוח מאד לריצה, ולמרות שגם בריצה הזאת הקילומטרים האחרונים מבוצעים בקצב איטי ובתוספת כאבים בשרירי התאומים, הקצב של סך הריצה היה טוב ונסך ביטחון ביחס למרתון.

במשך כל תקופת האימונים אני חוזר ומשנן לעצמי לזכור כמה זה קשה וכמה אני לא רוצה לחזור על תקופת האימונים: הקושי האמיתי למצוא חמש שעות רצופות לאימון ריצה ארוכה, מול האילוצים של המשפחה והעבודה. חוסר היכולת לתאם את הריצות הארוכות עם מתאמן נוסף לריצה משותפת – מה שהופך את הריצה למשעממת, ובמקביל מביא להחמצת הריצות הקבוצתיות של יום שישי. הכאבים הפיזיים שמלווים את הקילומטרים האחרונים בריצה (בעיקר אחרי 25 ק"מ), ומעל הכל תחושת התשישות המתמשכת שגורמת לירידה כללית בקצב הריצה ובמוכנות לעשות אימוני כח (שלמעשה כמעט ויתרתי עליהם והסתפקתי בקרוספיט). בשורה התחתונה – בגלל שהגעתי עד הלום אני רוצה גם להשיג את היעד, אבל במקביל מבטיח לעצמי שלא לחזור על הסיוט הזה.

המרתון!

עד כמה שניסיתי להתייחס לעניין בשוויון נפש, בשבוע שלפני המרתון ההתרגשות גוברת. פתאום כל דבר שאני עושה נמדד ביחס לאפשרות שישפיע על המרתון. משתדל לא להפצע ולא לחלות. וביומיים שלפני המרתון – שלג! בלה, שתכננה להגיע עם כל המשפחה (בעוד אני רציתי להגיע לטבריה לבד) מתפשרת ומחליטה שרק היא ואני ניסע ביום חמישי ונחזור ביום שישי (אם נצליח לצלוח את השלג), מה שמשאיר לילדים את החלום שישארו בבית בשבת מושלגת בלי ההורים.

נוסעים לטבריה – ההתרגשות מתגברת. מגיעים לאקספו ופוגשים כמה חברה מוכרים (את יהודה נאומבורג פוגשים תמיד!). לאחר הרבה התלבטויות, ובניגוד להמלצות של חברים שלא כדאי לעשות שינויים ממש לפני המרתון, אני מחליט לרכוש גרבי לחץ, מתוך תחושה שזה יעזור לי במניעת כאבים בשרירי התאומים. בעיקר אהבתי את הבטחת המוכר ש"או שלא תרגיש בהבדל, או שתהיה מאד שמח".

ממשיכים לערב פסטה – אווירה מלאת התרגשות, אוכל מצויין והרבה אנשים מעניינים – אחד מהם הוא רץ המרתון המבוגר ביותר במרתון טבריה, והשני גם הוא בחור ותיק, שכבר לא שומע טוב, אבל לא מוותר על המרתון ה-38 שלו.

ישנים בישוב מגדל (ותודה למשפחת ורדי על הארוח בביתם). לפני השינה מריצים את כל הצ'קליסט של כל מה שחייבים לעשות בבוקר – לבוש, ציוד, קפה, תמרים, סנדוויץ עם דבש ועוד. בגלל הצפי לקור וגשם אני מתלבט אם לרוץ עם בגדים ארוכים אבל מחליט שכתושב גוש עציון הגבוה והקר, הטמפרטורה באזור הכנרת לא יכולה להפחיד אותי. הולכים לישון אחרי הופעה קצרה של אבי על פסנתר הכנף שבבית. קמים מוקדם מאד, מתארגנים ונוסעים למרכז טבריה.

asher04 asher05

על קו הזינוק – ההתרגשות מגיעה לרמות גבוהות מאד. אני נפרד מבלה (ומקווה שבעוד 4 שעות נתראה שוב כשאני במצב הליכה…). ירייה ויוצאים לדרך. הגוף פורץ קדימה, מלא באדרנלין, ואני רק מנסה לבלום אותו (כפי שכולם יעצו לפני המרתון). אני מאזין לשיחות מסביבי, ונהנה לשמוע מישהו מסביר באופן מעמיק שהבוסט שנותן האדרנלין זה בונוס ואין מה לחשוש מהתעייפות בשל הפריצה המהירה (לא קניתי את זה).

במשך ה-2-4 קילומטרים ראשונים אני מוצא את עצמי רץ ליד הפייסר של 4 שעות. שאלו אותי לפני המרתון איך אני מתכנן לרוץ (או מה אסטרטגיית הריצה שבחרתי כדי שזה יישמע ממש מרשים), והאמת היא שלא חשבתי על שום תוכנית פרט לשתי נקודות: 1. אני פשוט אקשיב לגוף ולגבולות שהוא מציב. 2. אני חייב לעמוד ביעד ולסיים בפחות מ-4 שעות כדי שלא תהיה לי סיבה חזקה לרוץ מרתון נוסף…

אני מעריך שה-10-15 הקילומטרים האחרונים של הריצה יהיו בקצב מאד איטי (כפי שהיה באימונים), ומחליט לרוץ קצת יותר מהר בהתחלה. לפיכך אני נוטש את פייסר ה-4:00, ומקווה שאם אראה אותו שוב זה יהיה ממש בסיום.

ממשיך לרוץ. ההתרגשות, הסיטואציה והצורך להעביר את הזמן ממלאים את הראש במחשבות. לדוגמא, בקילומטר ה-7 אני חושב על זה שאפשר לחלק את הריצה לימים שכל אחד מהם הוא 7 (מספר שאני אוהב) קילומטרים, ובסוף היום השישי מגיעים לשבת המלכה שמחכה לנו! אבל רגע, עם כל השלג שיורד בגוש עציון בכלל נצליח להגיע הביתה לשבת?…

כל קילומטר שחולף ניתן לזיהוי מיידי הן ע"י השילוט המסודר, והן ע"י כמות הצפצופים של כל שעוני הדופק והאפליקציות הסמארטפוניות שמסביב. אני בודק את מצבי מול אפליקציית הראנטסטיק שבטלפון שלי, אבל מתחיל לזהות בעיה – האפליקציה מודדת יותר קילומטרים מהמציאות, מה שהופך את קצב הריצה (שכדי לעמוד ביעד צריך להיות מתחת ל-5:40 דקות לקילומטר) לאופטימי מידי. אני מנסה להבין למה האפליקציה שאף פעם לא איכזבה מזייפת דווקא הפעם, ומנחש (נכון) שזה נובע מבעיות ידועות במערכת האנדרואיד במדידת מיקום ב-GPS כשנמצאים עמוק מתחת לפני הים (זאת למרות ששידרגתי את גרסת הסמארטפון במיוחד כדי להמנע מבעיה זו, ומבלי להזכיר את כל ה-Setup המיוחד שעשיתי למכשיר כדי שלא יגמור את הסוללה בפחות מ-4 שעות…). במקביל אני מתחיל להעסיק את עצמי בחישובי קצב הריצה האמיתי בהתבסס על שילוט המרחק ומדידת הזמן של האפליקציה – לא כל-כך פשוט…

מה שעוד מעסיק אותי בריצה נוגע לתכנון האכילה והשתיה לאורך המסלול. אני מחליט לקחת את כל התוספים האפשריים ולצרוך אותם לאורך המסלול: כל 9 קילומטר ג'ל (בנוסף שלאחד שלקחתי ברבע השעה שלפני המרתון), כדור מלח בקילומטר ה-5 ובקילומטר ה-25, תמר בכל 10 ק"מ, משקה איזוטוני בכל תחנה שיש כזה (4 תחנות), ובקבוק מים בכל תחנה (חלקו לשתיה וחלקו לקירור הגוף).

מגיעים לצד המזרחי של הכנרת. החשש הקבוע הוא לפגוש רוחות עזות שמקשות על הריצה. אני מרגיש שיש רוחות אבל הן לא משמעותיות. מזג האויר קר אבל לא קר מידי, וההרגשה הכללית (בינתיים) נוחה מאד.

עין גב! אמצע הדרך. עוברים בשער של פניית הפרסה ומתחילים בריצה דרומה. פסיכולוגית, ההרגשה היא שעכשיו מתחילים להתקרב לקו הסיום (שהוא באזור קו הזינוק). תוצאת האמצע של 1:57 שעות, לכאורה נותנת סיכוי טוב לעמידה ביעד, אבל לאור ההיכרות שלי מהאימונים עם הקצבים האיטיים שלי בקילומטרים האחרונים, אני ממש לא אופטימי.

מגיעים לפניה מערבה לכיוון צמח. לקראת הקילומטר ה-30. הגוף מתחיל לתת סימני כאב אבל לשמחתי שרירי התאומים קבלו בששון את גרבי הלחץ, והם כמעט ולא מטרידים אותי! הכאבים מגיעים בעיקר מאזור הירך אבל בעוצמות שניתן להתעלם מהן. מסביבי אני רואה יותר ויותר אנשים שסובלים מהתכווצויות שרירים. חלקם מנסים לעסות את השריר תוך כדי ריצה, ואחרים פשוט עוצרים ומנסים לתת לגוף מנוחה.

מהנקודה הזו מתרבים האנשים שעומדים בצד הדרך ומעודדים את הרצים – הרבה מבוגרים וילדים שקשה לדעת מה מביא אותם להגיע ביום חורפי רק כדי לעמוד בצד הכביש, למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד. עבור הרצים (או לפחות עבורי) זו היתה הרגשה נפלאה ומרגשת, והשתדלתי להחזיר למעודדים את ההרגשה הטובה באמירות תודה ובכִּיפים לידיים המושטות של הילדים.

מגיעים לעליה המשמעותית, מצמח לכיוון צומת כינרת. עבורי, ביחס לתוואי הריצה בגוש עציון זו לא ממש עליה, אבל מסביב לא מעט אנשים עוברים להליכה. בסיום העליה יש מקבץ של כ-4-5 אנשים ששוכבים על הכביש ואחרים מטפלים בהם – חלקם בשל התעלפות וחלקם בגלל שרירים תפוסים. בנקודה הזו גם מחכה הפתעה של חלוקת בננות ותפוזים שהביאו מתנדבים – תענוג אמיתי!

ממשיך לרוץ. הכאבים בגוף מתגברים אבל עדיין ברמה נסבלת. אני מחכה ל"קיר" המפורסם שכולם מספרים שהם פוגשים בקילומטר ה-35 בערך, ומתכנן איך להתמודד איתו, אבל זה לא מגיע. אמנם קצב הריצה יורד לאיטו אבל אני לא מגיע למצב שאני צריך לעצור או לעבור להליכה. מגיע לקילומטר ה-37, ומבין פתאום שכרגע שברתי את שיא המרחק שרצתי עד היום. ההתרגשות מתחילה שוב לטפס, אבל דווקא אז מתחיל גשם. שוטף. מזג האוויר הקר שעד עכשיו עזר מאד בשמירה על חום הגוף, הפך לנוראי בשילוב עם הגשם. בלב אני מאד רוצה שהגשם יפסיק, אבל בראש אני חוזר ומשנן לעצמי כמה הגשם טוב לכנרת, ואיך התפללתי מראש ביום כיפור (בנוסח הקבוע) שלא תישמע תפילת עוברי דרכים שמבקשים שהגשם ייפסק…

בכל הריצה, אבל במיוחד בקילומטרים האלה החוויה העיקרית היא החוויה הרוחנית. המחשבות ממשיכות לרוץ בראש, עם החשיבה על אלוקים ועל החיים ומה באמת חשוב בהם (רמז – לא הריצה), מחשבות על אהבה ללא גבול למשפחה שתמכה וויתרה לא מעט על מנת שאגיע לרגעים האלה, ובאופן כללי ההרגשה היא של התעלות ושמחה.

לאחר 2 קילומטרים הגשם מפסיק, אבל הבגדים שנרטבו ממשיכים להעביר את תחושות הקור החד ישר לתוך הגוף. מגיע ל-40 ק"מ – 2 הקילומטרים האחרונים! הגוף מאד מותש אבל הלב מתחיל לקפוץ משמחה. המעודדים בצידי הדרכים מודיעים ש:”נשארו רק 2 ק"מ!”, “עוד ק"מ אחד!” “עוד 300 מטר!!!” ממשיך לרוץ “עוד 300 מטר!!!" (היי, אמרו לי את זה כבר! אתם עובדים עלי?…)

מרחוק כבר רואה את שער הסיום ושומע את המוזיקה בליווי הקראת השמות של המסיימים. עכשיו כבר לא מרגיש שום כאב. אני רואה את השעון שליד השער ומגלה שאכן עמדתי ביעד של פחות מארבע שעות! (וכנראה כדי שאהיה ממש בטוח, אחת הרצות שלידי צורחת שהיא סאב-ארבע…). חוצה את השטיח! קריאת "אשר הריסון!" מגיעה מהכרוז והרגשות מציפים ועולים. אבי ברנשטיין רץ לקראתי מהשרוול – מתחבקים, ואני רק שואל איפה בלה. רץ אליה (מחזה קצת מוזר היות והיא נמצאת מחוץ לסורגים שמקיפים את שרוול הסיום), מרגיש שהדמעות חונקות את הגרון וגם קצת יוצאות החוצה…

זורק את הצ'יפ לסדרנים (מישהו הבטיח לי שיש דיילות שמשחררות את הצ'יפ מהשרוכים כדי שלא אתכופף – עבדת עלי ברנשטיין?), חוטף מרק, מגיע אל בלה ורצים אל האוטו כדי שנספיק לצלוח את השלג לפני השבת (והצלחנו…). בדרך, טלפונים והודעות עם ברכות מהמשפחה ומהחברים. ובערב שבת, באמצע התפילה, טור ארוך של מברכים בעיקר מקבוצת הריצה של הגוש (ועוד כמה שבאו להגיד לי מזל טוב אפילו שלא הבינו בדיוק על מה…). ואחרי סעודת שבת שהכינו הילדים, מסיימים את היום המדהים הזה בטיול לילי משפחתי בשלג הרך שכיסה את הישוב.

היום שאחרי

תחושת האופוריה והשמחה ממשיכה גם בימים שאחרי. פתאום (כצפוי) נשכח התהליך הארוך והקשה של ההכנות, ונותרה רק החוויה המרוממת. אולם, בסופו של דבר התזכורות שנתתי לעצמי עושות את תפקידן – אני שמח מאד על החוויה שעברתי, אבל אין לי כוונה לעשות את זה שוב (בינתיים… החברים אומרים שכשיתחילו ההכנות למרתון טבריה הבא אני לא אוכל לעמוד מהצד). אני באמת מרגיש שהמרתון לא בהכרח מוסיף לבריאות הגופנית, ובהיבט הכושר הגופני עדיף לשמור על כשירות תקופתית של חצי מרתון. מצד שני אין ספק שמדובר בחוויה מיוחדת שמחברת גוף ונפש, ומשלבת בניית משמעת ותחושת מסוגלות.

ואחרי הכל, כמובן שצריך יעד חדש כדי להמשיך לשמר את הריצה, והוא הוגדר בתוך שבוע – השתתפות במרוץ שליחים "הר לעמק" – לא אתגרי כמו המרתון, אבל העיקר שיש למה לצפות!

אליפות גוש עציון ה-13 – גם חצי מרתון!!

באנר לקיר המתנס 270_500

אליפות הגוש נהפכה כבר למסורת, ואין כמו תחרות מקומית כדי לחגוג עם קהילת הרצים, רוכבי האופניים והשחיינים של האזור.  השנה יש חידוש מבורך: חצי מרתון!  המסלולים יהיו פסטורלים ו'תנכיים' כרגיל וחצי המרתון הולך להיות בהחלט חידוש מבורך והזדמנות טובה לרוץ בשבילים שאנחנו מכירים כבר מהריצות השבועיות של כולנו.  מומלץ להזדרז ולהרשם בהרשמה המוקדמת.  מצורפים כמה תמונות מהסיורים שעשינו לקראת החצי מרתון.

להרשמה:

http://etzion.sportweb.co.il

מרוץ הלילה הראשון של גוש עציון

IMG-20141030-WA0000

היום הזדמנות אחרונה להרשם למקצים הארוכים של מרוץ הלילה שיערך ביום חמישי הקרוב.  מומלץ לחוות את המסלולים המוכרים שלנו בלילה, ועושה רושם שהולך להיות מאורגן וערוך לכל הרצים שלנו באזור.  הלינק לפרטים והרשמה:

http://gushnight.sportweb.co.il

הכנות למרתון ולחצי מרתון הבאים

החברה התחילו להכין את המירוצים הבאים ועושים זאת לפי תכנית האימונים המצורפת.  אנחנו נמצאים בשבוע הרביעי.  חלק הולכים על מרוץ הלילה של תל אביב, חלק הולכים על חצי המרתון של עמק המעיינות, וחלק הולכים על המרתון של טבריה.  הכל נמצא בפנים.  להשמש בתבונה 🙂

 

 

התכנית מקפידה על השתתפות באימוני קרוספיט ועל ריצות עצימות באמצע השבוע, ולקראת סוף השבוע הריצות הארוכות.  השתתפות בקרוספיט חיונית, מונעת פציעות ובונה הכנה טובה לריצות הארוכות, אז נא להקפיד.  נתראה באימונים.

Training Schedule 2014-2015

סיכום מרתון ירושלים 2014

חודשיים וחצי עברו מאז מרתון טבריה, את ההחלטה להשתתף במרתון ירושלים קיבלתי עוד לפני טבריה. שנה שעברה השתתפתי בחצי מרתון ירושלים ועלתה בי תחושת החמצה על כך שלא לקחתי חלק המרתון המלא. לפי רוב הדעות לא מומלץ לרוץ שני מרתונים בסמיכות של חודשיים, אך היות ואני בתוך עניין הריצה והמרתונים וכבר התמכרתי אליהם, היה לי קשה מידי לוותר הן על טבריהוהן על ירושלים, יש נטייה ששמתי לב אליה בקרב רצים שקוראת גם אצלי, לכל תחרות בכל מקום יש את הייחודיות שלו ואחרי שמשתתפים בתחרות מסויימת יש נטייה ורצון לחזור אליה. לכן לא רציתי לוותר על טבריה. ולגבי ירושלים, היה ברור לי שזה המרתון שלי, זאת העיר שלי. ומעבר לכך להרגשתי יש בה קסם שלא מצאתי במקום אחר. זו עיר כה מורכבת יש בה קדושה, היסטוריה, דת ושייכות יהודית ואנושית. שזה כל כך טבעי שאם יש שם מרתון, ואני רץ מרתונים אז אני שם.

אמנם וידאתי שאני במצב כשיר אחרי טבריה וקיבלתי את ברכת הדרך ממשה שבנה לי תוכנית מעבר מטבריה לירושלים. אני מודה כי התחלת האימונים אחרי טבריה לא היתה פשוטה, גיליתי כי קשה לשחזר ולהמשיך בהתמדה אימונים אינטנסיביים, אחרי שמבצעים תוכנית מלאה עם שיא במרתון. צריך הרבה כח רצון, הנעה פנימית, ורוח לחימה כדי לעשות את זה כמו שצריך. נכון, אפשר ללכת על תוכנית אימונים מינימלית ולהציב מטרה רק לסיים. אבל אני במקום אחר, אם אני ניגש למרתון אני צריך להביא את כולי, לדחוף את עצמי עד קצה גבול היכולת להרגיש את הגוף כואב נאנק, לא, לא סובל. פשוט נמצא בקצה. אולי זו דרך בשבילי להרגיש חי יותר.

תקופת האימונים לוותה בעליות וירידות, כנראה שהיה קשה לגוף להסתגל לעומס של 80-90 ק"מ בשבוע, במשך תקופה ממושכת, והתחילו להופיע פציעות, במשך מספר שבועות "סחבתי" את הפציעות והכאבים עד שהבנתי שיש בעיה. 4 שבועות לפני המרתון נאלצתי להפסיק לרוץ, לא היה ברור מה יש לי אבל כל פעם שהתחלתי לרוץ התלוו כאבים ברגל שהתגברו עם הריצה. נאלצתי להפסיק לרוץ כמעט לחלוטין וההשתתפות במרתון קיבלה סימן שאלה. הבנתי שכדי להתגבר על הפציעה אני חייב לתת לגוף לנוח, כמובן שזה פוגע באימונים בצורה משמעותית. למדתי מנחשון (שוחט) שמרתון זה כמו מבחן, אבל מהסוג שחייבים להתכונן אליו כדי להצליח, אין מזל או ניחושים. וגם לרוב אין הפתעות, ככל ש"תחרוש" תתכונן כמו שצריך כך הציון יהיה בהתאם. התחושה של התסכול מהפציעה, מכך שאני מבין שכל ריצה שאני מפספס מוסיפה הכנה שלוקה בחסר וההבנה שהדבר ישתקף בריצה ובכלל המתח שנוצר סביב השאלה האם אוכל להשתתף או לא. לא מעט אנשים ייעצו לי לוותר. אבל קשה לי להסביר כמה זה קשה. עם זאת זה מלמד שיעור חשוב באמונה בה'. בסוף צריך להאמין שאנחנו יכולים לעשות את ההשתדלות שלנו אבל יש מישהו מלמעלה שמחליט ואין לנו אלא לקבל זאת באמונה ובאהבה. ההבנה הזאת עוזרת להתמודד עם התסכול והמתח.

שבועיים לפני המרתון יצאתי לחזרה גנרלית, בוחן כשירות סופי שקבעתי לעצמי שבהתאם לריצה אחליט לגביי ההשתתפות. רצתי 36 ק"מ בקצב לא מהיר מידי ולשמחתי הריצה עברה בצורה טובה והחלטתי על השתתפות.  הכאבים לא הפסיקו אך הרגשתי שאני יכול להתמודד איתם, בנוסף הגעתי להבנה שאני לא בשיא כושרי וזה בסדר. גם במצב הזה יש לי רעב אדיר לבוא למרתון ולתת את מה שאני יכול. שבוע לפני המרתון יצאתי לריצה ארוכה אחרונה שהיתה קשה מאוד, ריצה כזאת שבוע לפני, יכולה להוריד את הביטחון העצמי בצורה חזקה, אך נדרשתי לעבודה פנימית רבה לשכוח את הריצה הזאת ולהתמקד בזיכרון של ריצות טובות כדי להגיע לקו הזינוק מוכן מבחינה מנטאלית.

למרות שזה מרתון שלישי עבורי הצפייה וההתרגשות גוברת ועולה ככל שתאריך המרתון מתקרב. בשבוע של המרתון, אריאל, חבר לריצה הודיע לי שהוא ילווה אותי בחצי השני של הריצה. ידעתי עד כמה הדבר משמעותי ושמחתי מזה מאוד.

המרתון הגיע, כמה כיף להתעורר בבית, לסוע חצי שעה עם האוטו ולהגיע לקו הזינוק. זה יכול לקרות רק בירושלים. ארוחה קלה (משקה פטרוזיליה ולחם לבן עם דבש) חימום קצר, קו הזינוק ויוצאים לדרך…

מרתון ירושלים מבורך בעליות וירידות רבות, לא ניתן להשוות אותו למרתון טבריה או לרוב המרתונים בעולם שהם בד"כ מישוריים. ידעתי שאני לא מכוון לשיא אישי גם בגלל המסלול הקשה וגם בגלל הכושר הגופני שאיתו הגעתי. בנוסף קשה לכוון את עצמך לרוץ בקצב מסויים בגלל השינוי הטופוגרפי, צריך הרבה יותר לסמוך על החושים של עצמך מאשר על השעון.

הזינוק כמובן משחרר, הרגשתי כמו חיה רעבה מאוד ששוחררה לזנק לעבר טרפה, אך ידעתי שאני צריך לעצור את עצמי מלפתוח מהר מידי. כמה כיף כמה מוכר לעשות הקפה בגבעת רם, לרוץ ברחובות בן צבי, טשרניחובסקי, פלמ"ח, ברחוב ז'בוטינסקי חלפנו מול רצי חצי המרתון שזינקו מעט לפנינו, כמה כיף היה לקבל המון ובאמת המון כמו שיכול להיות רק בירושלים קריאות עידוד מאנשים שקלטו אותי, חלק מהם שמתי לב מיהם וחלק לא, תוך כדי הריצה נזכרתי ששכחתי לברך ברכת המזון על הלחם עם הדבש שאכלתי לפני הזינוק(כנראה מתוך התרגשות). אחרי רגע של התלבטות התחלתי לברך לעצמי תוך כדי הריצה, כאשר הגעתי למילים "רחם נא על ירושלים עירך על ציון משכן כבודך… ובנה ירושלים עיר הקודש" פתאום הרגשתי את החיבור שלי דרך הרגליים למילים שאני אומר, הבנתי שאני מדבר על המקום בו אני באותו רגע רץ, הרגשתי את הקדושה של המקום של ירושלים מקיפה ועוטפת אותי, מהמילים שאני מוציא מהפה עד הקרקע שרגליי רצות עליה. זאת היתה תובנה מדהימה, קשר שלא הרגשתי עד אותו רגע ופתאום קיבל תוקף.

שמתי לב שאני רץ מהר יותר מהתוכנית (כמובן שזו טעות) אבל הרגשתי טוב וזרמתי, בנוסף ידעתי שעליות יאטו את הקצב הכללי ולכן הרשתי לעצמי. העלייה להר הצופים היתה מיוחדת, סיפרו שהעלייה קשה ומפחידה כך שהייתי מוכן אליה, רגע שיא נוסף הוא כאשר נגלה לנגד עינך הנוף של מדבר יהודה. מהעיר, פתאום אתה נפתח למדבר, הנוף נסך בי הרבה שלווה ורוגע, וממשיכים הלאה. בחזרה מהר הצופים סמוך לשער שכם, חיכה לי אריאל, כמה כיף לפגוש פנים חמות ומאירות שאתה יודע שנמצאות שם בשבילך. רגע שיא מיוחד מאוד במרתון היה כאשר התקרבתי לשער יפו שבו נכנסנו, הרבה אנשים מעודדים, שוטרים שחסמו את הכביש באילו רק בשבילך, הרגשתי כאילו באתי עכשיו מגבעת התחמושת והנה אני עומד לפרוץ את חומות העיר העתיקה. שאלתי את אריאל אם הוא מוכן לפריצה, ונכנסנו בשער יפו המשכנו בתוך החומות עד שער ציון שממנו יצאנו. בעלייה של הסינמטק בערך בק"מ ה- 25. התחלתי להרגיש את שרירי הרגליים מתעייפים מהמאמץ, אומנם אני רגיל לעליות וירידות מהמגרש הביתי- הגוש. אבל אני לא רגיל לרוץ בקצב הזה ובמרחק הזה. עם זאת ברור לי שמה שעושים זה פשוט ממשיכים וזה מה שעשיתי. בסוף עמק רפאים אחותי הנפלאה המתינה לי בקריאות עידוד עם שלט גדול וקצת דמעות בעיניים (לא יודע למה…). שוב תחושה של התעוררות וכוח. בק"מ ה-30 התחושה ברגליים קיבלה הרגשה שלאט לאט הן מתקשות כאילו יוצקים אותן בבטון. אמרתי לאריאל "התחילה היציקה" שזה סימן ל"קיר" שמתחיל להופיע. עם זאת ראיתי מלפני את רפאל ולירן שפתחו מהר יותר וקיוותי אולי להשיג אותם במהלך הריצה. וכמו שידעתי זה הזמן להגביר (אם מצליחים). במהלך 5 ק"מ נוספים רדפתי אחריהם בדרך חברון ובטיילת של ארמון הנציב עד שהפער הצטמצם לכ- 50-100  מטרים בודדים אך במקביל הקושי ברגליים והעייפות התגברו. למרות ובגלל שהייתי בק"מ ה-35 ונשארו לי רק עוד 7. הרגשתי שאני מנהל מלחמת התשה. הרגשתי ש"היציקה" הסתיימה ואני מזיז רגליים מבטון. הצלחתי למשוך את דרך חברון ולהתדרדר ברחוב יהודה. השמש כבר עלתה למרום ופתאום קלטתי כמה חם, שאני צמא, עייף בצורה לא מוכרת והרגליים אוי הרגליים בקושי מצליחות לזוז. דמיינתי את עצמי עשרות פעמים במצב הזה, הכנתי שיר לשיר לעצמי, משפטים של "זה הסוף", "כל הריצה חיכיתי לחלק הזה", עכשיו זו המלחמה האמיתית", רציתי להרגיש בקצה והנה אני כאן. אחרי צומת אורנים הגיע העלייה של כובשי קטמון. שמעתי הרבה על העליות במרתון ועד כמה שהן "עוקצות" חשבתי שאני מוכן להם, אבל העלייה של כובשי קטמון הפתיעה, עקצה. קשה לתאר את התחושה, השילוב של עייפות, חום, צמא, רגליים שלא רוצות לזוז וכל צעד זו מלחמה וזה אחרי 39 ק"מ. מה שטוב זה שלכל עלייה יש סוף. למרות האטה לא מתוכננת המשכתי בחזרה בפלמח יורד את טשניחובסקי מנסה לשמור על קצב מהיר, השירים והמשפטים רחוקים ממני והמאמץ הוא רק לרוץ, קשה לחשוב על עוד דברים.

במבט לאחור, כנראה שלא למדתי מספיק מטבריה. פתיחה מעט מהירה מידי. קושי שמופיעה בסביבות הק"מ ה-30 והגעה ל"קיר בשיא עוצמתו אחרי 35. שידור חוזר, רק הפעם עם עליות וירידות אך גם עם התרוממות רוח, תחושה של בית וקדושה שעוטפת אותי. למרות שידעתי שהסיום יהיה קשה, לא שיערתי עד כמה. אני מניח שאם אריאל לא היה שם כדי לדחוף אותי הייתי מעט בזמן לא מבוטל נוסף. בקילומטר האחרון בדרך מעמק המצלבה לקו הסיום בגן סאקר פגש אותי או שחיכה לי אלקנה, הקשר שלי במילואים מזה כמעט עשור. בכל כוחי ניסיתי להגביר את הקצב, סוחט מעצמי את טיפות הכוח האחרונות, נותן את כל מה שהיה לי, שומע מרחוק את ההמולה של קו הסיום, נכנס במנהרה מתחת לכביש, עולה על המשטח של ה-100 מטרים האחרונים, רואה את קו הסיום, והנה זה בא, השער  הנכסף. בעיני רוב האנשים זה פשוט עוד שער. בעיני רץ מרתון זה שער שאתה רץ אליו, כוסף אליו במשך 42 קילומטר וכל קילומטר שעובר, הצפייה והרצון להגיע אליו גוברים. לא בשביל לראות מה יש מעברו, אלא בשביל לראות ולהבין מה הדרך שעשית כדי להגיע אליו.

כשחציתי את קו הסיום השעון נעצר על 3 שעות ו-3 דקות. תוצאה מכובדת מאוד עבורי. ובהתחשב בנסיבות של פציעה ותוכנית אימונים חסרה, אני בהחלט מרוצה. כמובן שניתן לשפר ויש עוד שנים רבות לעשות זאת.

אפשר להוסיף את הדמעות מהכאבים בשרירים שלא חוויתי כמותם מעולם. ואולי גם מהתרגשות מאנשים רבים שחיכו לי בסיום, אולי בגלל שהם קצת אוהבים אותי.

חוויתי חוויה מדהימה, סוחפת, מעצימה, מרוממת ומרגשת. תודה רבה לך ה' על מתנה נפלאה שנתת לי- הריצה.

תודה מיוחדת יש לי למיכאל לנדאו שליווה אותי עם הפציעה שלי. השקיע בי מתוך מקום של אכפתיות אמיתית ורצון כנה לעזור.

התרגשתי מאוד מהיחס הלבבי והקשר האישי שמיכאל העניק לי בשעות לא שעות. הרגשתי שאני עובד קודם כל עם חבר שאכפת לו ונותן מעצמו בשביל לעזור, מאשר פיזיותרפיסט שרואה בעיה ומנסה לתקן.

מנחם פורת
עו"ס, מטפל בתחום ההתמכרויות
ומאמן אישי