המרתון הראשון שלי – אשר הריסון

פורסם ב- 21/03/2015| תגובה אחת

הקדמה להקדמה

שוב אותה טעות – הבטחתי למוטי לכתוב על המרתון הראשון שלי. ועוד בקצרה (הפקת לקחים שלו אחרי שקיבל ממני מגילה ארוכה לסיכום שנת הריצה הראשונה).

asher01

אז בקצרה – כואב! קשה! מדהים! אופוריה! חזרה למציאות.

ולמי שמעוניין לחוות את הכל – בבקשה:

הקדמה

לפני כשנה כתבתי סיכום (לא) קצר של שנה ראשונה בעיסקי הריצה (מאוקטובר 2012 לאוקטובר 2013). מאז, רצתי בשני חצאי-מרתון – עמק המעיינות וירושלים. אולם מאז שהצטרפתי לעסק השתעשעתי ברעיון לרוץ לפחות פעם אחת מרתון מלא. מכל הסיפורים מסביב הבנתי שמדובר באתגר אמיתי וקשה, שיש לגשת אליו בכובד ראש וביראת כבוד. לכן מיד לאחר חצי המרתון הראשון (מרץ 2013) הגדרתי לעצמי שאם אגיע למרתון מלא זה יהיה לאחר שנתיים של ריצות עם ביצוע של מספר חצאי מרתון. כבר אז סומן היעד – מרתון טבריה 2015.

הדורבן

ספטמבר 2014, מוטי הוציא תוכנית אימונים לחצי מרתון עמק המעיינות ולמרתון טבריה: ארבעה חודשים של אימונים הכוללים ריצה ארוכה אחת בכל שבוע, עם מרחק שעולה בהדרגה מ-14 ק"מ ל-38 ק"מ, ובשאר השבוע עוד שלושה אימונים (ריצת נפח 12 ק"מ, אימון כח של עליות / אינטרוולים / פרטלק / ספרינט ואימון קרוספיט).

עם העליה בקצב האימונים אני מתחיל להרגיש כאב בעקב שמאל, שמתגבר לאחר 15 ק"מ, ומכאיב מאד ביום שלאחר הריצה. דורבן! אני מנסה להתעלם ולקוות שעם הזמן זה יעבור, אבל זה מחמיר, וכשאני מנסה לרוץ למרות הכאב אני מרגיש שאני פוגע בשרירים אחרים (בעיקר בקרסוליים). אני רואה איך הסיכוי להגיע למרתון מתחיל להתרחק, ובודק מה ניתן לעשות. מקופת חולים אני מגיע לפיזיותרפיסט ציניקן שעוקץ את אופנת הריצה, אבל נותן טיפול יעיל של גלי הלם לעקב ורשימת מתיחות לכף הרגל שאני מבצע בקפדנות. בהדרגה אני מרגיש שהכאב מופיע בשלבים מאוחרים יותר בריצה. אני גם שם לב שריצה מישורית על משטח רך מלווה בפחות כאבים, ומחליט לבצע מבחן עצמי על מנת להחליט על המשך האימונים – 22 ק"מ (מרחק שיא עבורי), באיצטדיון גבעת רם. 55 הקפות משמימות כשהגיוון מתבסס על המוזיקה באוזניות וכיוון ההקפה. אני מסיים את המבחן כמעט ללא כאבים ובקצב שהיווה עבורי שיא אישי (1:52). מכאן ברור לי – אני ממשיך!

האימונים

הריצות הארוכות הולכות ומתארכות. ביחד עם אבי ברנשטיין שמתכונן למרתון השני שלו, אנחנו מנסים למצות את האפשרויות בגוש עציון, בעיקר בריצה על כביש 60 עד למנהרות ובחזרה. הקושי הולך ועולה (כולל זמן התחלת הריצה שהופך בהדרגה לארבע לפנות בוקר!) ואני מסיים את הריצות בקצבים איטיים יותר ויותר, ועם כאבים בשרירים – בעיקר בשרירי התאומים (שוקיים). בשל הקושי לקום כ"כ מוקדם, עוברים לריצות לילה שמסתיימות מאוחר מאד ובמצב של גוף מותש. חציית רף ה-30 ק"מ נותנת עידוד רב וגורפת פרגונים מהסביבה (שזה אומר קבוצת הוואטסאפ של Gushruning – כבוד), אבל גם מביאה לתהיה האם אצליח לבצע מרחקים גדולים יותר במסלולים המאתגרים של גוש עציון. ובעצם, המרתון יהיה באזור שטוח, אז למה לרוץ בהרים?

מחליט לרוץ בירושלים – ריצת 32 ק”מ וריצת 34 ק”מ. הסביבה והגיוון מסייעים מאד להתמודדות עם השיעמום והמונוטוניות של הריצות הארוכות. יש גם מסלולי ריצה מושקעים (כמו פארק המסילה וטיילת חדשה ליד הקטמונים). אבל גם ירושלים מלאה בעליות, וסיבוב שלם במערב ירושלים מסתכם ב-17 ק"מ בלבד ובהבנה שצריך לעשות את זה שוב 😞. הריצות מסתיימות כמעט בהליכה בגלל הכאבים בשרירי התאומים.

עובר לאזור בית שמש. בכביש העוקף יש אי-תנועה רחב יחסית לכל אורכו (8 ק"מ) שמאפשר לרוץ בנוחות. אך בהמשך באזור עמק האלה, יש חשיכה מלאה והריצה ממש בצמידות לכביש הראשי (375 ו-38). תוואי השטח נוח יותר בהשוואה לגוש עציון וירושלים, אבל תחושת חוסר הבטיחות מביאה למחשבות על מסלולים אחרים.

ובינתיים – חצי מרתון עמק המעיינות. נזכר איך בשנה שעברה זו היתה הריצה המהנה ביותר שחוויתי, עם מזג אוויר מצויין, עם פרצי אושר ועם תוצאה מצויינת עבורי (1:52). מבין שהפעם זה הולך להיות אחרת לאור התשישות המתמשכת כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים, ועקב מזג האויר החם. למרות זאת, האווירה מצויינת ואני מרשה לעצמי לפרוץ קדימה ולרוץ בתחום האנארובי כמעט בכל הריצה. לקראת הסיום אני רואה כמות גדולה יחסית של מתעלפים או כאלה שעברו להליכה, ואני מצליח לסיים בתחושה מצויינת ובתוצאה משופרת של 1:49.

asher02 asher03

ובחזרה לאימונים. עובר לראשון לציון מערב – האיזור ממש בנוי לריצות, עם מסלול אופניים ומסלול ריצה יעודיים לכל אורך הכביש מהקאנטרי ועד לחוף הים, וטיילת מסודרת לאורך החופים של ראשון לציון ובת-ים. נהנה לחוות את השוני באוכלוסיה של ראשל"צ לעומת בת-ים ולעומת יפו (שם אני מבין שהגעתי לעיר ערבית לחלוטין, והבולטות שלי בבגדי הריצה מסמנת אותי כיהודי היחיד – אחורה פנה…). למרות הקלות היחסית של תוואי השטח, אני מסיים בקושי רב ריצת 36 ק"מ, בקצב בכלל לא מרשים, ותוהה באיזה קצב, אם בכלל, אסיים את המרתון.

מתכונן לריצה המסכמת (38 ק"מ) ובוחר את תל אביב. מחליט לרוץ אחרי הצהריים כדי להרוויח קצת ריצה בשעות האור ולסיים פחות מותש. יוצא מהאוטו כשהכל מוכן – בגדי ריצה מדוגמים, פאוץ' מלא בתמרים, ג'לים, כדורי מלח ובקבוקי מים, פלסטרים במקומות הנכונים, סמארטפון טעון בשירים ומתקשר תקין בבלוטות' מול רצועת הדופק. חימום קצר, ואז – גשם. זלעפות. מחכה באוטו 20 דקות ומבין שאין סיכוי. מנסה לצאת לריצה הזאת בהמשך השבוע ולא מצליח להשיג שוב את הזמן והתנאים המתאימים.

כעבור שבוע אני מתייצב שוב בת"א אבל מבין שהפעם אני קרוב מידי למועד המרתון ואסור לרוץ כ"כ הרבה. מחליט לרוץ 33 ק"מ בלבד. יוצא לדרך למסלול מדהים בפארק הירקון, מאבן גבירול לקצה המזרחי, ואז בחזרה מערבה וצפונה, על מסלול דֵק שעובר מעל החוף של רידינג עד לחוף תל ברוך. המסלול מעניין, נוח מאד לריצה, ולמרות שגם בריצה הזאת הקילומטרים האחרונים מבוצעים בקצב איטי ובתוספת כאבים בשרירי התאומים, הקצב של סך הריצה היה טוב ונסך ביטחון ביחס למרתון.

במשך כל תקופת האימונים אני חוזר ומשנן לעצמי לזכור כמה זה קשה וכמה אני לא רוצה לחזור על תקופת האימונים: הקושי האמיתי למצוא חמש שעות רצופות לאימון ריצה ארוכה, מול האילוצים של המשפחה והעבודה. חוסר היכולת לתאם את הריצות הארוכות עם מתאמן נוסף לריצה משותפת – מה שהופך את הריצה למשעממת, ובמקביל מביא להחמצת הריצות הקבוצתיות של יום שישי. הכאבים הפיזיים שמלווים את הקילומטרים האחרונים בריצה (בעיקר אחרי 25 ק"מ), ומעל הכל תחושת התשישות המתמשכת שגורמת לירידה כללית בקצב הריצה ובמוכנות לעשות אימוני כח (שלמעשה כמעט ויתרתי עליהם והסתפקתי בקרוספיט). בשורה התחתונה – בגלל שהגעתי עד הלום אני רוצה גם להשיג את היעד, אבל במקביל מבטיח לעצמי שלא לחזור על הסיוט הזה.

המרתון!

עד כמה שניסיתי להתייחס לעניין בשוויון נפש, בשבוע שלפני המרתון ההתרגשות גוברת. פתאום כל דבר שאני עושה נמדד ביחס לאפשרות שישפיע על המרתון. משתדל לא להפצע ולא לחלות. וביומיים שלפני המרתון – שלג! בלה, שתכננה להגיע עם כל המשפחה (בעוד אני רציתי להגיע לטבריה לבד) מתפשרת ומחליטה שרק היא ואני ניסע ביום חמישי ונחזור ביום שישי (אם נצליח לצלוח את השלג), מה שמשאיר לילדים את החלום שישארו בבית בשבת מושלגת בלי ההורים.

נוסעים לטבריה – ההתרגשות מתגברת. מגיעים לאקספו ופוגשים כמה חברה מוכרים (את יהודה נאומבורג פוגשים תמיד!). לאחר הרבה התלבטויות, ובניגוד להמלצות של חברים שלא כדאי לעשות שינויים ממש לפני המרתון, אני מחליט לרכוש גרבי לחץ, מתוך תחושה שזה יעזור לי במניעת כאבים בשרירי התאומים. בעיקר אהבתי את הבטחת המוכר ש"או שלא תרגיש בהבדל, או שתהיה מאד שמח".

ממשיכים לערב פסטה – אווירה מלאת התרגשות, אוכל מצויין והרבה אנשים מעניינים – אחד מהם הוא רץ המרתון המבוגר ביותר במרתון טבריה, והשני גם הוא בחור ותיק, שכבר לא שומע טוב, אבל לא מוותר על המרתון ה-38 שלו.

ישנים בישוב מגדל (ותודה למשפחת ורדי על הארוח בביתם). לפני השינה מריצים את כל הצ'קליסט של כל מה שחייבים לעשות בבוקר – לבוש, ציוד, קפה, תמרים, סנדוויץ עם דבש ועוד. בגלל הצפי לקור וגשם אני מתלבט אם לרוץ עם בגדים ארוכים אבל מחליט שכתושב גוש עציון הגבוה והקר, הטמפרטורה באזור הכנרת לא יכולה להפחיד אותי. הולכים לישון אחרי הופעה קצרה של אבי על פסנתר הכנף שבבית. קמים מוקדם מאד, מתארגנים ונוסעים למרכז טבריה.

asher04 asher05

על קו הזינוק – ההתרגשות מגיעה לרמות גבוהות מאד. אני נפרד מבלה (ומקווה שבעוד 4 שעות נתראה שוב כשאני במצב הליכה…). ירייה ויוצאים לדרך. הגוף פורץ קדימה, מלא באדרנלין, ואני רק מנסה לבלום אותו (כפי שכולם יעצו לפני המרתון). אני מאזין לשיחות מסביבי, ונהנה לשמוע מישהו מסביר באופן מעמיק שהבוסט שנותן האדרנלין זה בונוס ואין מה לחשוש מהתעייפות בשל הפריצה המהירה (לא קניתי את זה).

במשך ה-2-4 קילומטרים ראשונים אני מוצא את עצמי רץ ליד הפייסר של 4 שעות. שאלו אותי לפני המרתון איך אני מתכנן לרוץ (או מה אסטרטגיית הריצה שבחרתי כדי שזה יישמע ממש מרשים), והאמת היא שלא חשבתי על שום תוכנית פרט לשתי נקודות: 1. אני פשוט אקשיב לגוף ולגבולות שהוא מציב. 2. אני חייב לעמוד ביעד ולסיים בפחות מ-4 שעות כדי שלא תהיה לי סיבה חזקה לרוץ מרתון נוסף…

אני מעריך שה-10-15 הקילומטרים האחרונים של הריצה יהיו בקצב מאד איטי (כפי שהיה באימונים), ומחליט לרוץ קצת יותר מהר בהתחלה. לפיכך אני נוטש את פייסר ה-4:00, ומקווה שאם אראה אותו שוב זה יהיה ממש בסיום.

ממשיך לרוץ. ההתרגשות, הסיטואציה והצורך להעביר את הזמן ממלאים את הראש במחשבות. לדוגמא, בקילומטר ה-7 אני חושב על זה שאפשר לחלק את הריצה לימים שכל אחד מהם הוא 7 (מספר שאני אוהב) קילומטרים, ובסוף היום השישי מגיעים לשבת המלכה שמחכה לנו! אבל רגע, עם כל השלג שיורד בגוש עציון בכלל נצליח להגיע הביתה לשבת?…

כל קילומטר שחולף ניתן לזיהוי מיידי הן ע"י השילוט המסודר, והן ע"י כמות הצפצופים של כל שעוני הדופק והאפליקציות הסמארטפוניות שמסביב. אני בודק את מצבי מול אפליקציית הראנטסטיק שבטלפון שלי, אבל מתחיל לזהות בעיה – האפליקציה מודדת יותר קילומטרים מהמציאות, מה שהופך את קצב הריצה (שכדי לעמוד ביעד צריך להיות מתחת ל-5:40 דקות לקילומטר) לאופטימי מידי. אני מנסה להבין למה האפליקציה שאף פעם לא איכזבה מזייפת דווקא הפעם, ומנחש (נכון) שזה נובע מבעיות ידועות במערכת האנדרואיד במדידת מיקום ב-GPS כשנמצאים עמוק מתחת לפני הים (זאת למרות ששידרגתי את גרסת הסמארטפון במיוחד כדי להמנע מבעיה זו, ומבלי להזכיר את כל ה-Setup המיוחד שעשיתי למכשיר כדי שלא יגמור את הסוללה בפחות מ-4 שעות…). במקביל אני מתחיל להעסיק את עצמי בחישובי קצב הריצה האמיתי בהתבסס על שילוט המרחק ומדידת הזמן של האפליקציה – לא כל-כך פשוט…

מה שעוד מעסיק אותי בריצה נוגע לתכנון האכילה והשתיה לאורך המסלול. אני מחליט לקחת את כל התוספים האפשריים ולצרוך אותם לאורך המסלול: כל 9 קילומטר ג'ל (בנוסף שלאחד שלקחתי ברבע השעה שלפני המרתון), כדור מלח בקילומטר ה-5 ובקילומטר ה-25, תמר בכל 10 ק"מ, משקה איזוטוני בכל תחנה שיש כזה (4 תחנות), ובקבוק מים בכל תחנה (חלקו לשתיה וחלקו לקירור הגוף).

מגיעים לצד המזרחי של הכנרת. החשש הקבוע הוא לפגוש רוחות עזות שמקשות על הריצה. אני מרגיש שיש רוחות אבל הן לא משמעותיות. מזג האויר קר אבל לא קר מידי, וההרגשה הכללית (בינתיים) נוחה מאד.

עין גב! אמצע הדרך. עוברים בשער של פניית הפרסה ומתחילים בריצה דרומה. פסיכולוגית, ההרגשה היא שעכשיו מתחילים להתקרב לקו הסיום (שהוא באזור קו הזינוק). תוצאת האמצע של 1:57 שעות, לכאורה נותנת סיכוי טוב לעמידה ביעד, אבל לאור ההיכרות שלי מהאימונים עם הקצבים האיטיים שלי בקילומטרים האחרונים, אני ממש לא אופטימי.

מגיעים לפניה מערבה לכיוון צמח. לקראת הקילומטר ה-30. הגוף מתחיל לתת סימני כאב אבל לשמחתי שרירי התאומים קבלו בששון את גרבי הלחץ, והם כמעט ולא מטרידים אותי! הכאבים מגיעים בעיקר מאזור הירך אבל בעוצמות שניתן להתעלם מהן. מסביבי אני רואה יותר ויותר אנשים שסובלים מהתכווצויות שרירים. חלקם מנסים לעסות את השריר תוך כדי ריצה, ואחרים פשוט עוצרים ומנסים לתת לגוף מנוחה.

מהנקודה הזו מתרבים האנשים שעומדים בצד הדרך ומעודדים את הרצים – הרבה מבוגרים וילדים שקשה לדעת מה מביא אותם להגיע ביום חורפי רק כדי לעמוד בצד הכביש, למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד. עבור הרצים (או לפחות עבורי) זו היתה הרגשה נפלאה ומרגשת, והשתדלתי להחזיר למעודדים את ההרגשה הטובה באמירות תודה ובכִּיפים לידיים המושטות של הילדים.

מגיעים לעליה המשמעותית, מצמח לכיוון צומת כינרת. עבורי, ביחס לתוואי הריצה בגוש עציון זו לא ממש עליה, אבל מסביב לא מעט אנשים עוברים להליכה. בסיום העליה יש מקבץ של כ-4-5 אנשים ששוכבים על הכביש ואחרים מטפלים בהם – חלקם בשל התעלפות וחלקם בגלל שרירים תפוסים. בנקודה הזו גם מחכה הפתעה של חלוקת בננות ותפוזים שהביאו מתנדבים – תענוג אמיתי!

ממשיך לרוץ. הכאבים בגוף מתגברים אבל עדיין ברמה נסבלת. אני מחכה ל"קיר" המפורסם שכולם מספרים שהם פוגשים בקילומטר ה-35 בערך, ומתכנן איך להתמודד איתו, אבל זה לא מגיע. אמנם קצב הריצה יורד לאיטו אבל אני לא מגיע למצב שאני צריך לעצור או לעבור להליכה. מגיע לקילומטר ה-37, ומבין פתאום שכרגע שברתי את שיא המרחק שרצתי עד היום. ההתרגשות מתחילה שוב לטפס, אבל דווקא אז מתחיל גשם. שוטף. מזג האוויר הקר שעד עכשיו עזר מאד בשמירה על חום הגוף, הפך לנוראי בשילוב עם הגשם. בלב אני מאד רוצה שהגשם יפסיק, אבל בראש אני חוזר ומשנן לעצמי כמה הגשם טוב לכנרת, ואיך התפללתי מראש ביום כיפור (בנוסח הקבוע) שלא תישמע תפילת עוברי דרכים שמבקשים שהגשם ייפסק…

בכל הריצה, אבל במיוחד בקילומטרים האלה החוויה העיקרית היא החוויה הרוחנית. המחשבות ממשיכות לרוץ בראש, עם החשיבה על אלוקים ועל החיים ומה באמת חשוב בהם (רמז – לא הריצה), מחשבות על אהבה ללא גבול למשפחה שתמכה וויתרה לא מעט על מנת שאגיע לרגעים האלה, ובאופן כללי ההרגשה היא של התעלות ושמחה.

לאחר 2 קילומטרים הגשם מפסיק, אבל הבגדים שנרטבו ממשיכים להעביר את תחושות הקור החד ישר לתוך הגוף. מגיע ל-40 ק"מ – 2 הקילומטרים האחרונים! הגוף מאד מותש אבל הלב מתחיל לקפוץ משמחה. המעודדים בצידי הדרכים מודיעים ש:”נשארו רק 2 ק"מ!”, “עוד ק"מ אחד!” “עוד 300 מטר!!!” ממשיך לרוץ “עוד 300 מטר!!!" (היי, אמרו לי את זה כבר! אתם עובדים עלי?…)

מרחוק כבר רואה את שער הסיום ושומע את המוזיקה בליווי הקראת השמות של המסיימים. עכשיו כבר לא מרגיש שום כאב. אני רואה את השעון שליד השער ומגלה שאכן עמדתי ביעד של פחות מארבע שעות! (וכנראה כדי שאהיה ממש בטוח, אחת הרצות שלידי צורחת שהיא סאב-ארבע…). חוצה את השטיח! קריאת "אשר הריסון!" מגיעה מהכרוז והרגשות מציפים ועולים. אבי ברנשטיין רץ לקראתי מהשרוול – מתחבקים, ואני רק שואל איפה בלה. רץ אליה (מחזה קצת מוזר היות והיא נמצאת מחוץ לסורגים שמקיפים את שרוול הסיום), מרגיש שהדמעות חונקות את הגרון וגם קצת יוצאות החוצה…

זורק את הצ'יפ לסדרנים (מישהו הבטיח לי שיש דיילות שמשחררות את הצ'יפ מהשרוכים כדי שלא אתכופף – עבדת עלי ברנשטיין?), חוטף מרק, מגיע אל בלה ורצים אל האוטו כדי שנספיק לצלוח את השלג לפני השבת (והצלחנו…). בדרך, טלפונים והודעות עם ברכות מהמשפחה ומהחברים. ובערב שבת, באמצע התפילה, טור ארוך של מברכים בעיקר מקבוצת הריצה של הגוש (ועוד כמה שבאו להגיד לי מזל טוב אפילו שלא הבינו בדיוק על מה…). ואחרי סעודת שבת שהכינו הילדים, מסיימים את היום המדהים הזה בטיול לילי משפחתי בשלג הרך שכיסה את הישוב.

היום שאחרי

תחושת האופוריה והשמחה ממשיכה גם בימים שאחרי. פתאום (כצפוי) נשכח התהליך הארוך והקשה של ההכנות, ונותרה רק החוויה המרוממת. אולם, בסופו של דבר התזכורות שנתתי לעצמי עושות את תפקידן – אני שמח מאד על החוויה שעברתי, אבל אין לי כוונה לעשות את זה שוב (בינתיים… החברים אומרים שכשיתחילו ההכנות למרתון טבריה הבא אני לא אוכל לעמוד מהצד). אני באמת מרגיש שהמרתון לא בהכרח מוסיף לבריאות הגופנית, ובהיבט הכושר הגופני עדיף לשמור על כשירות תקופתית של חצי מרתון. מצד שני אין ספק שמדובר בחוויה מיוחדת שמחברת גוף ונפש, ומשלבת בניית משמעת ותחושת מסוגלות.

ואחרי הכל, כמובן שצריך יעד חדש כדי להמשיך לשמר את הריצה, והוא הוגדר בתוך שבוע – השתתפות במרוץ שליחים "הר לעמק" – לא אתגרי כמו המרתון, אבל העיקר שיש למה לצפות!

תגובה אחת

פורסם בקטגוריה competitions, crossfit, marathon, pictures, מרתון, קרוספיט, תחרויות, תמונות

מתויג

אליפות גוש עציון ה-13 – גם חצי מרתון!!

פורסם ב- 08/02/2015| השארת תגובה

באנר לקיר המתנס 270_500

אליפות הגוש נהפכה כבר למסורת, ואין כמו תחרות מקומית כדי לחגוג עם קהילת הרצים, רוכבי האופניים והשחיינים של האזור.  השנה יש חידוש מבורך: חצי מרתון!  המסלולים יהיו פסטורלים ו'תנכיים' כרגיל וחצי המרתון הולך להיות בהחלט חידוש מבורך והזדמנות טובה לרוץ בשבילים שאנחנו מכירים כבר מהריצות השבועיות של כולנו.  מומלץ להזדרז ולהרשם בהרשמה המוקדמת.  מצורפים כמה תמונות מהסיורים שעשינו לקראת החצי מרתון.

להרשמה:

http://etzion.sportweb.co.il

השארת תגובה

פורסם בקטגוריה competitions, half marathon, running group, חצי מרתון, קבוצת ריצה, תחרויות

מרוץ הלילה הראשון של גוש עציון

פורסם ב- 02/11/2014| תגובה אחת

IMG-20141030-WA0000

היום הזדמנות אחרונה להרשם למקצים הארוכים של מרוץ הלילה שיערך ביום חמישי הקרוב.  מומלץ לחוות את המסלולים המוכרים שלנו בלילה, ועושה רושם שהולך להיות מאורגן וערוך לכל הרצים שלנו באזור.  הלינק לפרטים והרשמה:

http://gushnight.sportweb.co.il

תגובה אחת

פורסם בקטגוריה כללי

הכנות למרתון ולחצי מרתון הבאים

פורסם ב- 07/09/2014| השארת תגובה

החברה התחילו להכין את המירוצים הבאים ועושים זאת לפי תכנית האימונים המצורפת.  אנחנו נמצאים בשבוע הרביעי.  חלק הולכים על מרוץ הלילה של תל אביב, חלק הולכים על חצי המרתון של עמק המעיינות, וחלק הולכים על המרתון של טבריה.  הכל נמצא בפנים.  להשמש בתבונה 🙂

 

 

התכנית מקפידה על השתתפות באימוני קרוספיט ועל ריצות עצימות באמצע השבוע, ולקראת סוף השבוע הריצות הארוכות.  השתתפות בקרוספיט חיונית, מונעת פציעות ובונה הכנה טובה לריצות הארוכות, אז נא להקפיד.  נתראה באימונים.

Training Schedule 2014-2015

השארת תגובה

פורסם בקטגוריה כללי

סיכום מרתון ירושלים 2014

פורסם ב- 04/05/2014| השארת תגובה

חודשיים וחצי עברו מאז מרתון טבריה, את ההחלטה להשתתף במרתון ירושלים קיבלתי עוד לפני טבריה. שנה שעברה השתתפתי בחצי מרתון ירושלים ועלתה בי תחושת החמצה על כך שלא לקחתי חלק המרתון המלא. לפי רוב הדעות לא מומלץ לרוץ שני מרתונים בסמיכות של חודשיים, אך היות ואני בתוך עניין הריצה והמרתונים וכבר התמכרתי אליהם, היה לי קשה מידי לוותר הן על טבריהוהן על ירושלים, יש נטייה ששמתי לב אליה בקרב רצים שקוראת גם אצלי, לכל תחרות בכל מקום יש את הייחודיות שלו ואחרי שמשתתפים בתחרות מסויימת יש נטייה ורצון לחזור אליה. לכן לא רציתי לוותר על טבריה. ולגבי ירושלים, היה ברור לי שזה המרתון שלי, זאת העיר שלי. ומעבר לכך להרגשתי יש בה קסם שלא מצאתי במקום אחר. זו עיר כה מורכבת יש בה קדושה, היסטוריה, דת ושייכות יהודית ואנושית. שזה כל כך טבעי שאם יש שם מרתון, ואני רץ מרתונים אז אני שם.

אמנם וידאתי שאני במצב כשיר אחרי טבריה וקיבלתי את ברכת הדרך ממשה שבנה לי תוכנית מעבר מטבריה לירושלים. אני מודה כי התחלת האימונים אחרי טבריה לא היתה פשוטה, גיליתי כי קשה לשחזר ולהמשיך בהתמדה אימונים אינטנסיביים, אחרי שמבצעים תוכנית מלאה עם שיא במרתון. צריך הרבה כח רצון, הנעה פנימית, ורוח לחימה כדי לעשות את זה כמו שצריך. נכון, אפשר ללכת על תוכנית אימונים מינימלית ולהציב מטרה רק לסיים. אבל אני במקום אחר, אם אני ניגש למרתון אני צריך להביא את כולי, לדחוף את עצמי עד קצה גבול היכולת להרגיש את הגוף כואב נאנק, לא, לא סובל. פשוט נמצא בקצה. אולי זו דרך בשבילי להרגיש חי יותר.

תקופת האימונים לוותה בעליות וירידות, כנראה שהיה קשה לגוף להסתגל לעומס של 80-90 ק"מ בשבוע, במשך תקופה ממושכת, והתחילו להופיע פציעות, במשך מספר שבועות "סחבתי" את הפציעות והכאבים עד שהבנתי שיש בעיה. 4 שבועות לפני המרתון נאלצתי להפסיק לרוץ, לא היה ברור מה יש לי אבל כל פעם שהתחלתי לרוץ התלוו כאבים ברגל שהתגברו עם הריצה. נאלצתי להפסיק לרוץ כמעט לחלוטין וההשתתפות במרתון קיבלה סימן שאלה. הבנתי שכדי להתגבר על הפציעה אני חייב לתת לגוף לנוח, כמובן שזה פוגע באימונים בצורה משמעותית. למדתי מנחשון (שוחט) שמרתון זה כמו מבחן, אבל מהסוג שחייבים להתכונן אליו כדי להצליח, אין מזל או ניחושים. וגם לרוב אין הפתעות, ככל ש"תחרוש" תתכונן כמו שצריך כך הציון יהיה בהתאם. התחושה של התסכול מהפציעה, מכך שאני מבין שכל ריצה שאני מפספס מוסיפה הכנה שלוקה בחסר וההבנה שהדבר ישתקף בריצה ובכלל המתח שנוצר סביב השאלה האם אוכל להשתתף או לא. לא מעט אנשים ייעצו לי לוותר. אבל קשה לי להסביר כמה זה קשה. עם זאת זה מלמד שיעור חשוב באמונה בה'. בסוף צריך להאמין שאנחנו יכולים לעשות את ההשתדלות שלנו אבל יש מישהו מלמעלה שמחליט ואין לנו אלא לקבל זאת באמונה ובאהבה. ההבנה הזאת עוזרת להתמודד עם התסכול והמתח.

שבועיים לפני המרתון יצאתי לחזרה גנרלית, בוחן כשירות סופי שקבעתי לעצמי שבהתאם לריצה אחליט לגביי ההשתתפות. רצתי 36 ק"מ בקצב לא מהיר מידי ולשמחתי הריצה עברה בצורה טובה והחלטתי על השתתפות.  הכאבים לא הפסיקו אך הרגשתי שאני יכול להתמודד איתם, בנוסף הגעתי להבנה שאני לא בשיא כושרי וזה בסדר. גם במצב הזה יש לי רעב אדיר לבוא למרתון ולתת את מה שאני יכול. שבוע לפני המרתון יצאתי לריצה ארוכה אחרונה שהיתה קשה מאוד, ריצה כזאת שבוע לפני, יכולה להוריד את הביטחון העצמי בצורה חזקה, אך נדרשתי לעבודה פנימית רבה לשכוח את הריצה הזאת ולהתמקד בזיכרון של ריצות טובות כדי להגיע לקו הזינוק מוכן מבחינה מנטאלית.

למרות שזה מרתון שלישי עבורי הצפייה וההתרגשות גוברת ועולה ככל שתאריך המרתון מתקרב. בשבוע של המרתון, אריאל, חבר לריצה הודיע לי שהוא ילווה אותי בחצי השני של הריצה. ידעתי עד כמה הדבר משמעותי ושמחתי מזה מאוד.

המרתון הגיע, כמה כיף להתעורר בבית, לסוע חצי שעה עם האוטו ולהגיע לקו הזינוק. זה יכול לקרות רק בירושלים. ארוחה קלה (משקה פטרוזיליה ולחם לבן עם דבש) חימום קצר, קו הזינוק ויוצאים לדרך…

מרתון ירושלים מבורך בעליות וירידות רבות, לא ניתן להשוות אותו למרתון טבריה או לרוב המרתונים בעולם שהם בד"כ מישוריים. ידעתי שאני לא מכוון לשיא אישי גם בגלל המסלול הקשה וגם בגלל הכושר הגופני שאיתו הגעתי. בנוסף קשה לכוון את עצמך לרוץ בקצב מסויים בגלל השינוי הטופוגרפי, צריך הרבה יותר לסמוך על החושים של עצמך מאשר על השעון.

הזינוק כמובן משחרר, הרגשתי כמו חיה רעבה מאוד ששוחררה לזנק לעבר טרפה, אך ידעתי שאני צריך לעצור את עצמי מלפתוח מהר מידי. כמה כיף כמה מוכר לעשות הקפה בגבעת רם, לרוץ ברחובות בן צבי, טשרניחובסקי, פלמ"ח, ברחוב ז'בוטינסקי חלפנו מול רצי חצי המרתון שזינקו מעט לפנינו, כמה כיף היה לקבל המון ובאמת המון כמו שיכול להיות רק בירושלים קריאות עידוד מאנשים שקלטו אותי, חלק מהם שמתי לב מיהם וחלק לא, תוך כדי הריצה נזכרתי ששכחתי לברך ברכת המזון על הלחם עם הדבש שאכלתי לפני הזינוק(כנראה מתוך התרגשות). אחרי רגע של התלבטות התחלתי לברך לעצמי תוך כדי הריצה, כאשר הגעתי למילים "רחם נא על ירושלים עירך על ציון משכן כבודך… ובנה ירושלים עיר הקודש" פתאום הרגשתי את החיבור שלי דרך הרגליים למילים שאני אומר, הבנתי שאני מדבר על המקום בו אני באותו רגע רץ, הרגשתי את הקדושה של המקום של ירושלים מקיפה ועוטפת אותי, מהמילים שאני מוציא מהפה עד הקרקע שרגליי רצות עליה. זאת היתה תובנה מדהימה, קשר שלא הרגשתי עד אותו רגע ופתאום קיבל תוקף.

שמתי לב שאני רץ מהר יותר מהתוכנית (כמובן שזו טעות) אבל הרגשתי טוב וזרמתי, בנוסף ידעתי שעליות יאטו את הקצב הכללי ולכן הרשתי לעצמי. העלייה להר הצופים היתה מיוחדת, סיפרו שהעלייה קשה ומפחידה כך שהייתי מוכן אליה, רגע שיא נוסף הוא כאשר נגלה לנגד עינך הנוף של מדבר יהודה. מהעיר, פתאום אתה נפתח למדבר, הנוף נסך בי הרבה שלווה ורוגע, וממשיכים הלאה. בחזרה מהר הצופים סמוך לשער שכם, חיכה לי אריאל, כמה כיף לפגוש פנים חמות ומאירות שאתה יודע שנמצאות שם בשבילך. רגע שיא מיוחד מאוד במרתון היה כאשר התקרבתי לשער יפו שבו נכנסנו, הרבה אנשים מעודדים, שוטרים שחסמו את הכביש באילו רק בשבילך, הרגשתי כאילו באתי עכשיו מגבעת התחמושת והנה אני עומד לפרוץ את חומות העיר העתיקה. שאלתי את אריאל אם הוא מוכן לפריצה, ונכנסנו בשער יפו המשכנו בתוך החומות עד שער ציון שממנו יצאנו. בעלייה של הסינמטק בערך בק"מ ה- 25. התחלתי להרגיש את שרירי הרגליים מתעייפים מהמאמץ, אומנם אני רגיל לעליות וירידות מהמגרש הביתי- הגוש. אבל אני לא רגיל לרוץ בקצב הזה ובמרחק הזה. עם זאת ברור לי שמה שעושים זה פשוט ממשיכים וזה מה שעשיתי. בסוף עמק רפאים אחותי הנפלאה המתינה לי בקריאות עידוד עם שלט גדול וקצת דמעות בעיניים (לא יודע למה…). שוב תחושה של התעוררות וכוח. בק"מ ה-30 התחושה ברגליים קיבלה הרגשה שלאט לאט הן מתקשות כאילו יוצקים אותן בבטון. אמרתי לאריאל "התחילה היציקה" שזה סימן ל"קיר" שמתחיל להופיע. עם זאת ראיתי מלפני את רפאל ולירן שפתחו מהר יותר וקיוותי אולי להשיג אותם במהלך הריצה. וכמו שידעתי זה הזמן להגביר (אם מצליחים). במהלך 5 ק"מ נוספים רדפתי אחריהם בדרך חברון ובטיילת של ארמון הנציב עד שהפער הצטמצם לכ- 50-100  מטרים בודדים אך במקביל הקושי ברגליים והעייפות התגברו. למרות ובגלל שהייתי בק"מ ה-35 ונשארו לי רק עוד 7. הרגשתי שאני מנהל מלחמת התשה. הרגשתי ש"היציקה" הסתיימה ואני מזיז רגליים מבטון. הצלחתי למשוך את דרך חברון ולהתדרדר ברחוב יהודה. השמש כבר עלתה למרום ופתאום קלטתי כמה חם, שאני צמא, עייף בצורה לא מוכרת והרגליים אוי הרגליים בקושי מצליחות לזוז. דמיינתי את עצמי עשרות פעמים במצב הזה, הכנתי שיר לשיר לעצמי, משפטים של "זה הסוף", "כל הריצה חיכיתי לחלק הזה", עכשיו זו המלחמה האמיתית", רציתי להרגיש בקצה והנה אני כאן. אחרי צומת אורנים הגיע העלייה של כובשי קטמון. שמעתי הרבה על העליות במרתון ועד כמה שהן "עוקצות" חשבתי שאני מוכן להם, אבל העלייה של כובשי קטמון הפתיעה, עקצה. קשה לתאר את התחושה, השילוב של עייפות, חום, צמא, רגליים שלא רוצות לזוז וכל צעד זו מלחמה וזה אחרי 39 ק"מ. מה שטוב זה שלכל עלייה יש סוף. למרות האטה לא מתוכננת המשכתי בחזרה בפלמח יורד את טשניחובסקי מנסה לשמור על קצב מהיר, השירים והמשפטים רחוקים ממני והמאמץ הוא רק לרוץ, קשה לחשוב על עוד דברים.

במבט לאחור, כנראה שלא למדתי מספיק מטבריה. פתיחה מעט מהירה מידי. קושי שמופיעה בסביבות הק"מ ה-30 והגעה ל"קיר בשיא עוצמתו אחרי 35. שידור חוזר, רק הפעם עם עליות וירידות אך גם עם התרוממות רוח, תחושה של בית וקדושה שעוטפת אותי. למרות שידעתי שהסיום יהיה קשה, לא שיערתי עד כמה. אני מניח שאם אריאל לא היה שם כדי לדחוף אותי הייתי מעט בזמן לא מבוטל נוסף. בקילומטר האחרון בדרך מעמק המצלבה לקו הסיום בגן סאקר פגש אותי או שחיכה לי אלקנה, הקשר שלי במילואים מזה כמעט עשור. בכל כוחי ניסיתי להגביר את הקצב, סוחט מעצמי את טיפות הכוח האחרונות, נותן את כל מה שהיה לי, שומע מרחוק את ההמולה של קו הסיום, נכנס במנהרה מתחת לכביש, עולה על המשטח של ה-100 מטרים האחרונים, רואה את קו הסיום, והנה זה בא, השער  הנכסף. בעיני רוב האנשים זה פשוט עוד שער. בעיני רץ מרתון זה שער שאתה רץ אליו, כוסף אליו במשך 42 קילומטר וכל קילומטר שעובר, הצפייה והרצון להגיע אליו גוברים. לא בשביל לראות מה יש מעברו, אלא בשביל לראות ולהבין מה הדרך שעשית כדי להגיע אליו.

כשחציתי את קו הסיום השעון נעצר על 3 שעות ו-3 דקות. תוצאה מכובדת מאוד עבורי. ובהתחשב בנסיבות של פציעה ותוכנית אימונים חסרה, אני בהחלט מרוצה. כמובן שניתן לשפר ויש עוד שנים רבות לעשות זאת.

אפשר להוסיף את הדמעות מהכאבים בשרירים שלא חוויתי כמותם מעולם. ואולי גם מהתרגשות מאנשים רבים שחיכו לי בסיום, אולי בגלל שהם קצת אוהבים אותי.

חוויתי חוויה מדהימה, סוחפת, מעצימה, מרוממת ומרגשת. תודה רבה לך ה' על מתנה נפלאה שנתת לי- הריצה.

תודה מיוחדת יש לי למיכאל לנדאו שליווה אותי עם הפציעה שלי. השקיע בי מתוך מקום של אכפתיות אמיתית ורצון כנה לעזור.

התרגשתי מאוד מהיחס הלבבי והקשר האישי שמיכאל העניק לי בשעות לא שעות. הרגשתי שאני עובד קודם כל עם חבר שאכפת לו ונותן מעצמו בשביל לעזור, מאשר פיזיותרפיסט שרואה בעיה ומנסה לתקן.

—

מנחם פורת
עו"ס, מטפל בתחום ההתמכרויות
ומאמן אישי

השארת תגובה

פורסם בקטגוריה כללי

מתויג

אליפות גוש עציון 2014

פורסם ב- 10/03/2014| השארת תגובה

alifut2014

כמידי שנה, גם הפעם נערכת האליפות בגוש.  לי שמורה לתחרות הזו מקום מיוחד, כי פה התחלתי את המסע הארוך שלי למרתונים שעשיתי.  מאוד ממליץ להירשם ולהשתתף.  כל הפרטים באתר שלהם

אליפות הגוש

לא לשכוח להירשם עם קוד ההנחה שלנו.

השארת תגובה

פורסם בקטגוריה competitions, running group, קבוצת ריצה, תחרויות

מתויג ,

המרתון הראשון שלי – ישי שלום

פורסם ב- 23/01/2014| 3 תגובות

שבע וחצי בבוקר על קו הזינוק. כל השאיפות הספורטיביות, כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לרגע הזה, מחכה שילחצו כבר על ההדק, שנצא לדרך.

הדרך למרתון היא דרך ארוכה, כמה שנים של ריצה לוקח לי להפנים שאפשר לקפוץ לשלב הבא, שנראה תמיד בלתי מושג.

התחלה בריצות של 4 קילומטר באלון שבות, דרך 10 ק"מ במירוץ הגוש, עד ששמעתי על הקבוצה והמאמן המהולל מוטי, דרך איזו כתבה בגושפנקא. אשתי מציעה שאצטרף, קצת מתלבט ובא.

בקבוצה למדתי ממוטי איך לרוץ יותר נכון, מה זה אימוני כח, ואיזה הבדל משמעותי זה לרוץ עם עוד אנשים, לחלוק איתם את הכאבים, את הקשיים שבריצה וגם את ההצלחות.

לאחר 5 חצאי מרתון ובהשפעת הסובבים ובראשם אבי ומנחם, החברותות המרכזיות שלי בחודשים האחרונים, אני מחליט להירשם.

אחרי ריצה נוראית של 34 ברחבי תל אביב, אותה סיימתי בקושי ולקח לי שעות להתאושש ממנה, ההתלבטויות חוזרות, ושוב החברים נמצאים לשכנע ולעודד.

ריצת הסיכום עם אבי תופסת אותנו בקור של קרוב לאפס מעלות ובכביש מכוסה בקרח בחלקו. רצים לאט, לא להחליק, מסיימים עם חיוך, גם זה מאחורינו.

Ishay01

השבועות האחרונים מזמנים ריצות לא שגרתיות בשעות מטורפות. אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שאני אקום בליל חורף קר בארבע ורבע כדי לרוץ בחושך ובקור, הייתי מסווג את זה בז'אנר סרטי המדע הבדיוני. אבל הנה, אפילו תמונה חשוכה יש.

Ishay02

הגיע השבוע האחרון, מורידים פעילות. מי שמכיר אותי יודע שהשבוע האחרון מאד אהוב עלי בגלל הנושא של העמסת פחמימות. סוף סוף יש לי תירוץ ואף אחד לא נושף לי באוזן.

ערב לפני, נפגשים ארבעת נציגי הגוש לתמונה משותפת בערב הפסטה ונפרדים ללילה האחרון.

Ishay03

אבי ואני ישנים במגדל, באדיבות משפחת ורדי, לפני השינה מקפידים להכין הכל למחר, שלא לפספס כלום.

אבי יושב על הפסנתר, שרים שירי שבת, שירי תפילה, מדמיינים איך ניראה מחר בערב, בערב שבת, אחרי הכל. גם זה סוג של הכנה.

למחרת בבוקר, לאחר שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה, אני נוסע לטבריה נטול שינה לחלוטין. אוספים את מנחם. הווייז הקדוש מביא אותנו שלושים מטר בלבד מהזינוק, אני מבטיח לקנות פרחים לקריינית של ווייז בהזדמנות.

Ishay04

זהו, הריצה יצאה לדרך, אני נחוש בדעתי לרוץ טוב אבל גם ליהנות. נזכר במה שאמרו למנחם בשנה שעברה שמרתון ראשון רצים רק פעם אחת.

מתחילים עם הפייסרים של 3:45. בפעם הראשונה אי אפשר לדעת אם זה הגיוני בכלל או שזו טעות שנשלם עליה בהמשך.

בקילומטרים הראשונים אני מרסן את עצמי כמעט בכח. האדרנלין זורק אותי קדימה ולוחש לי להאיץ. העבודה הקשה בתחילת מרתון היא דווקא להאט, לדעת לשמור כוחות להמשך.

הקבוצה מתחילה במצב רוח טוב. כמה חבר'ה מתחילים לשיר שלום עליכם, אולי כבר רוצים להגיע לשבת, להיות אחרי הכל.

אחרי 12 ק"מ בערך פונים שמאלה בצומת מעגן, מתחילים לרוץ מול הרוח. חייבים לשמור על הקצב, חייבים.

בצד הדרך עומד איש עם תנין קשור בחבל, לחלקנו ברור שזו בובה, חלק טוענים שהוא אמיתי והוא מופיע כל שנה, מה שאומר שזו דרך מצויינת לגרום לי לרוץ יותר מהר.

בק"מ ה-16 החבר'ה הקנייתים כבר באים ממולנו, רואים את הראשונים רצים בקצב מטורף, מריעים להם.

אחרי עוד כמה דקות מגיע ממולי מנחם. איזו שמחה וגאווה לראות אותו מיד לאחר רצי העילית. מחליקים ידיים, ניפגש רק בסיום.

ככלל, הפירגון פה הוא אדיר, כל הזמן מעודדים אחד את השני. אני באופן אישי מרגיש שככל שאני מעודד יותר, אני מקבל יותר כוחות.

אני דבק בתכנית התזונה שמוטי הכתיב לי – פעם ב-9 קילומטר ג'ל, כדור מלח ראשון אחרי 15 ק"מ ואחריו כל 10, וכמובן לא לפספס אף נקודת מים למרות שמזג האויר אופטימלי.

הגענו לעין גב, עכשיו מסתובבים וכל מה שנשאר זה לחזור חזרה. הארבע ראשי מתחיל לכאוב ואני מתחיל להתפלל בשקט שלא ייתפס כמו שנתפס בריצה בתל אביב.

הקבוצה מתחילה להידלדל, מעודדים כל מה שזז, לפניי רץ בחור בן קרוב ל-60, כנראה ותיק מאד בעסק וסוג של מנטור. החבר'ה מסביב צועקים לו: 'יהודה, טיפים. יהודה, טיפים'. בסוף יהודה נשבר ושולף את טיפ המאה: 'כשאתה חוזר הביתה מהמרתון, אל תשכח להחליף נעליים'. כולם צוחקים. ממשיכים הלאה.

לידינו רץ אדם מבוגר, מאד מבוגר, קוראים לו ניקולאי. עד הקילומטר השלושים הוא צמוד אלינו. הלוואי ובגילו אני אצליח ללכת ישר מהמיטה לשירותים. מדהים ומעורר השראה.

פונים ימינה בסוף הקילומטר השלושים. לפי הקצב שלנו התחלנו את השעה האחרונה למירוץ. מי שמתאמץ כבר יכול לראות את טבריה באופק.

הרגליים מתחילות להיות כבדות אבל עדיין ממשיך לשמור על קצב של 5:15-5:20 לקילומטר.

עברנו את צמח. עד עכשיו היה האימון, עכשיו מתחיל המרתון האמיתי.

כל האימונים, כל ההכנות המנטליות מלמדות כי ההתמודדות האמיתית היא בקילומטרים האחרונים, אחרי הק"מ ה-30-32.

מאות הקילומטרים שגמאתי ברחבי הגוש בריצות בדד, מאד עוזרות לי בשלב הזה. אני רגיל לריצות בהם נמצאים רק הקדוש ברוך הוא, אני והדרך. צריך להתרכז, לחשוב שכעת אני ממוקד בריצה ובנקודת הסיום. לוחש לעצמי שאין דבר העומד בפני הרצון, מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לסיים, וממלמל לעצמי משפט שחבר מרתוניסט מנוסה אמר לי בקו הזינוק: "אין דבר כזה קיר, אין דבר כזה קיר".

בקילומטר ה-36 אני נחלש קצת, מתנתק מהפייסרים שליוו אותי כל הדרך, אני כבר לא אסיים מתחת ל-3:45 אבל טוב שתהיה לי מטרה לשנה הבאה.

בעקבות סיפור של מוטי מאחד המרתונים בו השתתף, אני מראש מצויד בהרבה כדורי מלח בפאוץ'. זה השלב שמתחילים לראות רצים עוצרים או מאטים בצד הדרך, חלקם נאנקים מכאבים. אני מחלק כדורי מלח בסיטונות, מקווה שיעזור.

בקילומטר ה-39 בערך, אני רץ ליד מישהו שמעודד כל הזמן רץ לידו, ונראה כאילו לא מזיז לו כלום. הוא מציע מיוזמתו לצלם אותי ותוך כדי ריצה הוא גם שולח לי את התמונה במייל. מהחיוך שדפקתי בתמונה אפשר לחשוב שגם לי לא מזיז, אז זהו, שעבדתי עליכם.

Ishay05

טבריה באופק, כבר רואים את המלווים שבאו לרוץ את הקילומטרים האחרונים ביחד, רואה ילדים של חבר שרץ, מתחילים להרגיש את הסוף.

נכנסים לטבריה, האפשרות שמקננת בראש מתחילת המירוץ, 'האם אצליח לסיים', מפנה את מקומה ל'בוא נסיים כבר'. מרוכז רק בכביש, פתאום שומע צעקת עידוד. מרים את הראש ורואה את המג"ד שלי, מרתוניסט בעצמו שבא לעודד לקראת הסוף.

עברתי את הקילומטר ה-42. ממש קרובים, כמות האנשים בצידי הדרך גדלה מרגע לרגע. קו הסיום באופק. נותן פוש אחרון, מגיע למשפך.

מנחם רואה אותי על קו הסיום ומספיק אפילו לצלם.

עוצרים, מנסים להירגע מההתרגשות המטורפת, לא מעז אפילו לחשוב על מתיחות, שהרגליים לא יתפרקו.

מרגיש שהלב עומד להתפוצץ, גם הרגליים, אבל למי אכפת.

זהו, הגעתי, סיימתי, הצלחתי להגשים את החלום שהשקעתי בו כה רבות, מרתוניסט חדש נולד.

Ishay06

מצגת זאת דורשת JavaScript.

3 תגובות

פורסם בקטגוריה competitions, marathon, running group, running times, כללי, מרתון, קבוצת ריצה, תוצאות, תחרויות

מתויג

מנחם פורת – מרתון טבריה 2014

פורסם ב- 19/01/2014| 2 תגובות

מרתון טבריה 2014 חוויות ורשמים – מסע

יום ראשון 12/01/14 השעה 5:25 בבוקר. השעון מעורר מצלצל. אני מכבה אותו, שוכב במיטה, עייף, השרירים כואבים, תחושת האכזבה לא מרפה. מתלבט אם לקום או להמשיך לישון. הדריכות, הלחץ, הציפייה מהמרתון כבר מאחוריי. אני יומיים אחריי, אבל בכל זאת משהו בי אומר לי: קום! צא לרוץ! זה אתה! ואני קם, מתלבש, לעוד ריצה שמתחילה בחושך בקור של החורף בגוש עציון. ויוצא- לשדות, לעצים, לכרמים, לשבילים, מקבל את האור הראשון של הבוקר, ומרגיש חי.  זה אולי יכול לסכם את השנה האחרונה מאז שרשמתי פוסט למרתון הראשון שלי.

עבר הרבה מאז שישבתי לכתוב את הסיכום והמסע של המרתון הראשון, בעיקר התבגרתי, מה שהיה אז חדש בשבילי חלחל עמוק לתוך העצמות שלי ונהיה חלק בלתי נפרד ממני- הריצה.

הרבה אנשים מתחילים לרוץ, מציבים לעצמם מטרות: לרדת במשקל, לרוץ 10 קילומטר. אך אצל רובם  ה"טרנד" חולף. יש כאלה שמגלים את הסוד של הריצה והם ממשיכים.

הריצה בשבילי אינה תנועת רגליים מהירה, היא לא הדרך להגיע ממקום למקום כשממהרים, היא לא מטרה לרוץ זמן מסוים או מרחק מסוים (גם לא מרתון) הריצה היא דרך חיים, התמכרות, הזמן לדבר עם עצמי, לדבר עם בורא עולם, להיות חלק מהטבע, לנוע בו, לכבוש, זמן לשקט, להעצמה אישית. הריצה עבורי היא הנאה צרופה. שמחה.

רקע

חוויית המרתון שנה שעברה הייתה כה חזקה, שהיה לי ברור שאני ממשיך איתה. חודשיים אחרי המרתון השתתפתי במרתון ירושלים, במקצה חצי המרתון, מה ששנה קודם היה נראה לי כמו חלום והרגשתי תחושת החמצה- למה אני לא רץ את המרתון המלא? התשובה הייתה מחושבת והגיונית, אני חודשיים אחרי מרתון ראשון, צריכים להיות זהירים ומאופקים, אבל משהו ברגש דגדג לי, הפריע.

לאחר מכן באה תקופה שקטה בלי הרבה תחרויות עם לפחות 3 ריצות בשבוע. (כמובן עם מרוץ גוש עציון המסורתי שגרם לי להתחיל לרוץ.)כאשר הייתי בחודש מילואים ובמשך 5 ימים לא הצלחתי למצוא זמן לרוץ, הרגשתי את עצמי נופל בהרגשה, נמצא ב"קריז" לא מוצא מנוח, עד שמצאתי את הדרך לרוץ בהרים של הר שגיא על גבול מצרים.

באביב השתתפתי במרוץ שליחים הר לעמק שהביא איתו שלל חוויות והזדמנות בלתי רגילה ליהנות מחוויית הריצה. הקיץ הביא איתו את המכבייה והיה כיף ומרגש לקחת חלק במסגרת חצי המרתון ברמת גן.  עם זאת שמתי לב בכל התקופה של החודשים האחרונים שביצועיי לא השתפרו ואף  החלו לדעוך. כאשר נרשמתי לחצי מרתון בפארק הירקון, נוצר לי קשר לגמרי במקרה עם משה פרץ, משה הציע לאמן אותי, למרות הקשיים והמרחק מצאנו את הדרך בעיקר בטלפונים ומיילים ומעט מפגשים אך עם המון אכפתיות ואהבה. יש אנשים שבשבילם הריצה היא שליחות, להנחיל דרך חיים לאחרים, והם עושים אותה עם כל הלב והנשמה, משה אתה אדם כזה, ללא ספק. תודה!

המטרה הייתה מובנת מאיליה – לחזור לטבריה. אם שנה שעברה הריצה הייתה עבורי בתולית, ריצת תחושה, עם הכנה יחסית חובבנית. הפעם המטרה הייתה להגיע מוכן ולעשות יותר לתת את כל מה שאפשר.

נחשון שוחט, שבמהלך השנה האחרונה התוודעתי למאמרים ולפוסטים שלו (כמדומני שאין אצן בארץ שלא מכיר את מאמריו) כותב על מה שנראה כל כך הגיוני לרץ ומה שנראה כל כך לא הגיוני למישהו אחר "זר לא יבין זאת". למה לשוב לטבריה? למה לעבוד חודשים ארוכים בחום בקור בבוקר בלילה, לוותר על כל כך הרבה דברים רק בשביל עוד כמה דקות על השעון במרתון. באמת לא כל אחד יכול להבין את זה. אבל מי שכן פשוט מבין. זה הרצון לדחוף את עצמך לקצה גבול היכולת, רק בשביל להיות שם. לא פעם אנשים אומרים לי "זה לא בריא לרוץ כל כך הרבה" ואני רגיל לענות "אולי זה לא בריא לגוף, אבל זה בריא לנפש, זה בשביל הראש, הלב, הרוח והנשמה".

האימונים התחילו לקבל נפח, עבודה על מהירות, על מרחק שבועי, עם תוכנית מסודרת. המרתון עוד היה רחוק אבל תחושת החדות, ההתקדמות החלה להיות מוחשית.

בערב ראש השנה אחרי שבוע ריצה קצר, אך עם רצון לא לוותר על הקילומטרים, לפתע ללא התראה מוקדמת, לא יכולתי לדרוך על הרגל, כאבים אדירים ברגל ימין. אחרי ראש שנה עם כאבי תופת אובחן דלקת בגיד, שזה אמר לשמחתי פציעה קלה, אך צורך להפסיק לרוץ שנמשך 3 שבועות. כמה כיף היה לחזור לרוץ לחוש את טעם הזיעה החמצמץ, את הנשימות, הדופק העולה, ובעיקר השקט, ההתבודדות עם הקב"ה והחיבור עם הטבע.

חזרנו לשגרת האימונים, לשמחתי הרבה חברי היקר אבי, נרשם למרתון והחל בתוכנית אימונים. כך שחלק מהארוכות יכולנו לרוץ ביחד. אומנם אני רגיל לרוץ לבד, אך הריצה, באופן מיוחד מקרבת בין אנשים, בחיפושים אחרי מקומות חדשים לרוץ בהם את הארוכות בגוש הקטן, כל מקום חדש שהגענו אליו בריצה חלקנו תחושה של כיבוש, עוד מקום נכבש על ידינו בריצה.

השבועות עברו להם נכנסתי לשגרת אימונים של ארבע ולפעמים חמש ריצות בשבוע עם נפח של 80-90 ק"מ בשבוע. אומנם תוכנית מינימלית, אך בהתחשב במצב עם שלוש ילדים בבית, עומס שרק הולך וגובר בעבודה, לא קל למצוא את הזמן. אין ספק שאי אפשר לאיש (או אשת) משפחה לרוץ מרתון בלי תמיכת משפחתו, לרוץ מרתון זה דבר אגואיסטי לחלוטין, הרץ עושה את זה בשביל עצמו והמשפחה "סובלת" מזה. הדברים יכולים להתחבר כאשר הדבר נעשה בכל ההתחשבות של הרץ, כולל ויתור על ריצות לפעמים, וקיצור ריצות כשמאחרים לחזור. מצד שני המשפחה צריכה להרגיש שהמאמץ לאפשר לרץ לרוץ, מוצדקת כיוון שהיא רואה מה הריצה עושה לו. והוא רואה ודואג איך לתת בחזרה.

נחמה היקרה- תודה לך.

השבועות התקדמו, ישי הצטרף אליי ואל אבי כנציגי גוש עציון במרתון. 6 שבועות למרתון. זכיתי לעשות ריצה ארוכה של 38 קמ יחד עם אריאל בתל אביב. למרות שלא נפגשנו לפני ולא דיברנו הרבה במהלך הריצה, הרגשתי איך שני אנשים שרצים יחד מתחברים. מעצם החוויה המשותפת של הריצה.

חצי מרתון בית שאן עמד לפתחנו. ידעתי שזו נקודת ציון משמעותית עבורי, למרות שהמטרה היתה טבריה, ניסיתי במהלך השנה החולפת לשחזר את ההישג בחצי מרתון משנה שעברה ולא הצלחתי. (1:20) לפי הנחייתו של משה פתחתי לאט ועם הזמן הגברתי בדיוק הפוך מהריצה שנה שעברה. הריצה היתה מדהימה כיוון שחשתי את תהליך ההתבגרות, הרגשתי איך אני חד, מרגיש את עצמי, יודע בבירור מה אני עושה ובעיקר מרגיש שאני שולט בריצה ולא היא שולטת בי. סיימתי את הריצה חזק תוך כדי שאני עוקף כמה חברים מנוסים ממני. ובתוצאה של 1:19:38. תחושת סיפוק אדירה.

אחרי בית שאן הגיעה סופת השלגים, הפעם השלג היה משהו אחר, לא מוכר בלי שום יכולת לרוץ. נאלצתי לוותר על ריצה ארוכה 4 שבועת לפני המרתון. ושוב קרה שלא רצתי חמישה ימים, אכן תחושה קשה, ושוב "זר לא יבין זאת".

3 שבועות לפני המרתון החלטתי בהתייעצות עם משה, למרות הפוגת השלג לרוץ את המסכמת 40 ק"מ. מכורח הנסיבות רצתי את הריצה לבד. הריצה לוותה בתחושה חזקה מאוד של אונים, חוויית גיבוש עצמי. רצתי בעמק האלה בשדות ושבילים שלא הכרתי עם הגברה עד לקצב המרתון. כמובן שהגיע ה"קיר" הידוע לשמצה שגרם לי להאט. ובעיקר להבין ולהכין את עצמי שלפעמים התוכניות לא מסתדרות, ולזכור שהמטרה היא הריצה ההנאה השמחה ורק אחר כך התוצאה.

שבועיים למרתון, אני בטייפר, ההתרגשות בשיאה, הזמן חולף לאט האימונים מקבלים רצינות יתר, סגירה של הקצב, בניית שלוש תוכניות ריצה: ריאלית אופטימית ונסיגה. מתחיל לדמיין את הריצה לבחור שירים לרוץ איתם- בראש כמובן.

שבוע למרתון, קשה לחשוב על דברים נוספים חוצמזה, מזל שהעבודה תובענית, אחרת הזמן לא היה זז בכלל, העמסת פחממות וסופרים את השעות, קשה לתאר את ההרגשות, את הרצון להתפרק על המסלול, לשרוף אותו.

יום חמישי נוסעים לטבריה, ההתרגשות והלחץ מקפיצים. עובר עם המשפחה את הנסיעה כביש הבקעה הארוך. כשמגיעים לצמח ההתרגשות גוברת, פעם הבאה שאעבור פה תהיה בריצה, כשלושה קילומטר לפני טבריה מקבל את פנינו שלט ענק "עוד קצת וסיימתם" אני קופץ מהתרגשות וכמעט נתקע בתקרת האוטו. מתארגנים במלון ואני הולך להיפגש עם אבי וישי לקחת את הערכה ולארוחת הפסטה המסורתית, איזה כיף כשעושים את זה עם חברים! מקבל המון הודעות בהצלחה מחברים ומשפחה שקצת מבינים או שלא מבינים, אבל מבינים שעובר עליי משהו. (תודה!)

המרתון

יום שישי, זה הגיע, זה תמיד בסוף מגיע, באים ביחד לאזור הזינוק, פוגשים חברים, שמחים ומתרגשים. עושים חימום לא ארוך מידי כדי לשמור את הגליקוגן, עשר דקות לפני הזינוק אני מתכנס בעצמי, מתחדד, מתכונן, משה מוצא אותי, בודק שאני בסדר, מוכן וזוכר לא לפתוח מהר. כדי להפיג את המתח אני ניגש לאנשים שאני מכיר, לוחץ את היד, מאחלים בהצלחה. ולדרך, סוף סוף זה מתחיל. התוכנית היא לרוץ את העשרה הראשונים בקצב 4:05 (דקות לקילומטר)זה מפתה לרוץ יותר מהר ואני רואה הרבה אנשים עוקפים אותי אבל אני צמוד לתוכנית, בינתיים אני מנצל את ההזדמנות לדבר עם אנשים בני (מרתון 55 במספר) מוריאל (מרתון ראשון), אלכס, נדב, אביגדור, כפיר ועוד.

אני ממשיך בקצב שמרני עובד על ריצה בקצב אחיד, נהנה מאוד מהריצה, פשוט חוויה, כיף. זה כל מה שעובר לי בראש, חובר לבחור בשם כפיר, מדברים קצת ורצים ביחד, הקצב מתאים לשנינו, מגיעים לצמח ואני מגביר לקצב 4:00. מהשלב הזה אנשים כבר לא עוקפים אותי אלא הפוך, ממשיכים מהפנייה של מעגן לכיוון עין גב, עוברים על פני אנשים שמעודדים, תחנות מים, מקפיד לשתות מעט בכל תחנה, מתרכז לרוץ נכון, גב זקוף, נשימות שקטות ומסודרות, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל. לקראת עין גב, רואים אנשים נחלשים שכנראה פתחו מהר מידי. יש הרבה רוחות בכיוונים מבלבלים ולא ברורים, אבל הם לא מאיטים את הריצה, אני מתלבט אם להמשיך עם התוכנית הריאלית המתוכננת שלי או להגביר את הקצב לתוכנית האופטימית.

אחרי הסיבוב של עין גב המבשר את חצי הדרך ב- 1:25 אני מחליט להגביר ל- 3:55 עדיין מרגיש שאני שולט בריצה, כיף לשמוע את האנשים שעוד לא הסתובבו. מידי פעם מישהו צועק לי "מנחם" ואני מחזיר בנפנוף ידיים, רואה את סבטלנה מלפניי  וכנראה בדחיפה גברית – שוביניסטית לא מודעת, מחליט שהגיע הזמן לעקוף אותה. את הקילומטר הבא אני רץ ב- 3:44 בטעות, אומר לעצמי מהר מידי, אבל לא נורא, אני עדיין מרגיש טוב, עדיין שולט, חובר לקבוצת רצים מלפניי וממשיך בקצב 3:55. בקילומטר ה-27 בערך אני מתחיל להרגיש קושי, לוקח כדור מלח, ג'ל, מים וממשיך באותו קצב. בפנייה חזרה ממעגן אני עוזב את קבוצת הרצים וממשיך בשלי, יודע שאוטוטו משה מחכה לי לרוץ איתי קצת, כמה שאני מחכה לו, הקושי גובר אבל הקצב לא יורד, עדיין נסבל. בקילומטר ה-31 אני פוגש את משה והוא רץ איתי, אני אומר לו שעכשיו מתחיל להיות קשה. משה לא נותן לי לדבר, פשוט רץ לידי, כמה ביטחון הדבר נותן, תחושת מוגנות שבטוח שעכשיו הכל בסדר. אחרי שתי קילומטר על קצב בין 3:50 – 3:55 משה מודיע לי שהוא צריך לחזור, הרגשתי כמו ילד קטן שאומרים לו עכשיו אתה לבד, והוא לא בטוח אם הוא מוכן לזה, בלית ברירה אני מקבל עליי את הדין, ואיך שהוא עוזב, מלווה אותי תחושת נטישה. זהו עכשיו אני לבד, יותם מגיע לידי ובערך עד הקמ ה-35 אנו מריצים אחד את השני אבל לשנינו קשה, הקצב יורד, כבר מעל 4:00 אני אומר לעצמי לרגע הזה חיכית עכשיו זה זמן העבודה, אבל הרגליים לא מגיבות, הרגשה שנגמר הכוח, שאין עוד, אני אומר לעצמי אם לא להגביר אז לפחות לא להאט. אני מבין שמשהו השתבש, קיר? שרירים תפוסים? חשבתי שהייתי מוכן לזה, דמיינתי את עצמי פעמים רבות מגיע לק"מ ה- 32 ומגביר, שר לעצמי שירים מעודדים, אבל זה לא עובד, עוד ק"מ ב- 4:10, 4:08, 4:12, לא מצליח להגביר, אני לבד, אף אחד לא עוקף אותי, ואני לא רואה אף אחד מלפני, ליותם כנראה היה קשה יותר ממני. אבל הזמן חולף, מבין שלרדת מ- 2:48 לא יהיה, עכשיו המלחמה היא לרדת מה-2:50 עוד קמ הפעם ב4:14 עובר את השלט "עוד קצת וסיימתם" שאתמול נתקע לי הראש בגג האוטו כשקפצתי מרוב התרגשות כשנתקלתי בו בדרך לטבריה. ועכשיו אני מקלל אותו, נלחם ב 2:50, בגוף שלי, ברוח, מנסה מנסה אבל לא מצליח, קמ הבא ב- 4:17 רק לגמור עם זה כבר, לא חושב על שום דבר אחר, המשפחה מחכה לי בסוף. נכנס לטבריה, שכחתי את השמחה שהיתה לי כשיצאתי משם לפני בערך שעתיים וחצי. ממשיך לרוץ איך שאפשר, רק לסיים, כמה קו סיום יכול לעורר צפייה, אני מחפש אותו איפה כבר הפנייה לרחוב הבונים? לבסוף מישהו צועק לי "עוד 300 מטר" לא חושב כבר על הזמן, מפחד להביט בו, ואני מחליט- עכשיו ספרינט, ליאור מגיע מאחוריי וביחד ספרינט אדיר לפיניש, מגיע לפניו, רק רוצה להתפגר, מאיפה בא הכוח הזה לספרינט? לא ידעתי. אבל סיימתי. רואה בשעון 2:50 ומשהו. לא הצלחתי, לאט לאט מתחלחלת בי התובנה. קצת חיבוקים עם החברה, מחמאות, מים. שם את הניילון התרמי מתרגש ומאוכזב. אני יודע שבשביל רוב האנשים תוצאה של 2:50 היא בגדר חלום ואולי אפילו יפריע להם לראות אדם מתאכזב מזה. אבל כשאתה מתאמן למשהו במשך חודשים ארוכים, מדמיין את הרגע עשרות פעמים, מתכונן לקושי וכל כך רוצה לעבור את המשוכה, יש אכזבה. וכמו שכתבתי "זר לא יבין זאת" למרות זאת סיימתי מרתון שני בחיי. זה לא מובן מאליו. סיימתי בתוצאה טובה ובריצה טובה. זה המון בשבילי ואני שמח על כך. בנוסף זה נותן לי עידוד ורצון לשפר בהמשך הדרך.

 אני מסתובב קצת, מתאושש ויודע שהמשפחה מחכה לי איפשהו, אני צועד לקראת היציאה מהשרוול של הסיום ותוך כדי שמורידים לי את הצ'יפ מהנעל אני קולט את הצעקות "אבא אבא" של הילדים. באותו רגע מרגיש את הדמעות חונקות את גרוני, אני מדדה אליהם ונופל לתוך החיבוק שלהם. תחושה אדירה של התרגשות ואכזבה אופפות אותי. אבל אני מתמכר לרגע, לרוגע, מבין שהגעתי לציון דרך משמעותית במסע שהתחיל אי שם לפני שנתיים, המשיך בבוקר יום ראשון בשעה חמש וחצי, יומיים אחרי כל ההילה ואבק הכוכבים, ובעזרת השם יימשך עוד שנים רבות.

מנחם פורת

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2 תגובות

פורסם בקטגוריה marathon, מרתון

מתויג , ,

המרתון הראשון שלי – אבי ברנשטיין

פורסם ב- 16/01/2014| תגובה אחת

MorningGlory19

אחיי ורעיי, ביום שישי ט' שבט 10/1/2014 –ערב פרשת 'בשלח' המספרת את סיפורה של קריעת ים סוף  , זכיתי ,בחסדי ה' המרובים , ל'קריעת ים סוף ' פרטית משלי , ולסיים את מרתון טבריה המלא . מילים יצמצמו את מלאות עומק החוויה וההתפעמות. המרתון הוא רק תוצאה וסיום של שנתיים אימונים אינטנסיביים ומתישים אליו . אימוני גוף ואימוני נפש . המסע התחיל אי שם ונסתיים בקו הסיום בטבריה .

אירוע נקודתי ,אך מבחינתי ,מכונן , ימחיש ,אולי, את מלוא עומק המשימה של סיום המרתון , 'קריעת ים סוף ' –החיבור בין האלוהי והאנושי שבאדם , והערכים הנלווים אליה . בקילומטר ה- 41 ,כשאני וחבריי למסע כבר רואים את הסוף ,שומעים את הקולות ומתמלאים באושר עילאי ,וכולי מלא בעצמי – 'מה כבר יעצור אותי עכשיו ' את ה'קירות ' כבר עברנו  …'  התהילה המובטחת כבר באופק הנראה –מחכה לכיבושי ההרואי אותה .    לפתע , אני חש כאב חריף ,עז ,שמעולם לא פגשתי ,בשריר רגלי השמאלית.  השריר נתפס , אני לא יכול להניע את רגלי . מושיט ידיי ללפות את השריר הסרבן והבוער מכאב תופת , אני מרגיש אותו רוקד כנחש פראי ומטורף בתוך רגלי ,כאילו רוצה לנוס מרגלי החוצה . ממש יכולתי לחוש בהוויה האוטונומית  של השריר עצמו –ישות פרטית עם חוקים משלה , חיה , נושמת, ובעיתוי ה-ממש לא מתאים , בועטת ומסרבת להמשיך . רק לפני מספר קילומטרים לקחתי את כדור המלח האחרון ,כי 'מה כבר יקרה ,אני בסוף' ' הכל על בטוח' .. .  . אני זועק מכאב ,ושואל חברים לדרך האם למישהו נשאר כדור מלח ,אך כולם ,כמוני ,כבר בלעו את כל כדורי המלח שלהם ואף את הג'לים.   אני פונה אל היושב במרומים ,כפי שעשיתי רבות בזמן הריצה הארוכה , המכוננת והמיילדת   ,ופשוט זועק אליו במלוא גרוני הניחר וכאביי הגוף :" אתה לא יכול לעשות לי את זה עכשיו ! תן לי כוח ה' ! תן לי כוח ! " . אני מתחיל לנוע בצליעה ובכאב עז ,ומכריח את עצמי לעבור אט אט לריצה ,והנה אני חוזר לרוץ , וראה זה פלא ונס גלוי  – אני מתחיל לרוץ בקצב מהיר ,אפילו מהיר יותר ממה שרצתי מקודם . אני ממש שואט לעבר הסיום . קורן מאושר אני מגיע דומע ונפעם אל קו הסיום ,לקול תשואותיהם המרגשות של הקהל –ישר לזרועותיו המחבקות והאוהבות של חברי היקר והאהוב מנחם פורת .

סיפור השריר התפוס והשתחררות הרוח ממנו , ממחיש ,מבחינתי, את כל סיפורו של המסע הזה שמתחיל אי שם בשחר ההיסטוריה ,לפני כחמש שנים ,  בהליכות ,עבור להליכות מהירות ,עבור לריצה מהוססת בין קטעי הליכה ,ואט אט ,כיבושה של הריצה וההתאהבות בה את קידמת הבמה . לסיים מרתון ,מבחינתי,  זה שיעור באמונה –בעצמך ובמה שמעבר לעצמיות שלך , בנחישות ,בדביקות במטרה ובעוד ערכים נעלים נוספים כמו החברות, הרעות והאחווה ,אהבת הכלל והבריאה ועוד , אך בעצם זהו מסע של אמונה בו ית' –אמונה ביכולת הרוח שלנו לנצח את הגוף המוגבל ,לקרוע את 'ים סוף' הפרטי של כל אחד מאתנו , ולממש את המטרה שאנו מציבים לעצמנו  . זוהי הפנייה לה' מתוך הטבעיות המרתונית –הזעקה אליו שיבקיע את ה'ים'  ויבקיע את המיצרים הטבעיים –יהפוך 'ים' ל'יבשה' : " מן המיצר קראתי י-ה ,ענני במרחב י-ה "  .  חברים יקרים ואהובים  ,מבחינתי בנקודה הדקה והעוצמתית הזו מתמצה כל הסיפור של ניצחון הרוח על החומר ,ושכל מה שאנו ,קבוצת הרצים לפותים בתוכו :התרוממותו של העל –טבעי על הטבעי ,נשמת אדם על גופו ,וההתעלות מהפרטי אל הכללי  .  לצדנו ,לאורך קילומטרים ארוכים רץ איש קשיש –יותר משבעים , רץ בנחישות ,טבעיות ,כשעל גופו 'רק' חולצת טריקו זולה –ללא חגורת ג'לים אופנתית ,  ולבוש מושקע ,צבעוני ומנדף זיעה  ,והוא ,רק הוא ,רץ – נותן לנשמתו לנצח את גופו ! הוא הפך לאחד מסמלי הריצה שלנו ( של יהודה נאומבורג , ישי שלום ואנוכי )  .

אני רוצה להודות מעומק ליבי לשותפים לדרך ולתוצאה – בראש וראשונה לחבר היקר של כולנו ,מוטי, אשר משמש כמגדלור של השראה ומעוף ,ואשר הציף ומציף את יישובנו ואת גוש עציון בשלהבת המחממת של אהבת הריצה והרצים , לרעיי וחבריי לקבוצת 'רצי גוש עציון ' ובעיקר למנחם פורת ולישי שלום שהואילו לגמוע עמי קילומטרים רבים ,לעיתים בתנאים על טבעיים ועל אנושיים , בחודשים האחרונים כהכנה למרתון . ליהודה נאומבורג שגם ממנו שאבתי עוז ועידוד , אשר הריסון ,יענקל'ה ליפשיץ, מיכאל וילשנסקי, אפי מאיר ,נועם דמסקי ,ועוד רבים נפלאים וטובים שרצים עמנו בדרכי האבות שבגוש עציון  .

תודה מיוחדת וראשונה במעלה לאחת ויחידה ,החברה הכי טובה שלי , שללא עידודה ועזרתה ,התגייסותה והצבת הגבולות שלה –תמיד מתוך נועם הליכות ,חיוך רחב ושמח  וברכת הדרך , לא היה מתממש החלום – לאשתי האהובה , אסתי .   שלי – שלך .  תודה גם לילדיי המתוקים שברגעים הקשים ,מהקילומטר ה-30 , היו חיוכיהם הקדושים ,התמימים והאוהבים הדלק להמשיך הלאה .

ותודה אחרונה לראשון ראשון ואחרון אחרון – היושב במרומים אשר ,כמו תמיד, יודע מתי להרים אותנו מעצמנו ,ומתי להתגלות ולהראות לנו עד כמה אנו קטנים ותלויים ,ועד כמה הוא הגדול והחזק מכל ,באמת .

תודה לרצים באשר הם , לאחווה , לרעות והחברות, לאווירה ,ולבריאה הנפלאה שעוטפת אותנו בכל ריצה מחדש באהבה ובחום ,בגוונים נפלאים של שקיעה וזריחה ,הר ועמק , שלג ושמש קופחת .

אבי ברנשטיין

תגובה אחת

פורסם בקטגוריה כללי

מתויג

מרוץ אנה רוזנפלד

פורסם ב- 08/12/2013| השארת תגובה

Anna Rosenfeld

המרוץ הבא הוא בחסות אחת הרצות בקבוצה, ומומלץ מאוד כמפגש בין הקבוצה שלנו בגוש עציון לבין קבוצת הריצה של רצי בית שמש.

כמידי שנה, "ריצה לזכרה של אנה רוזנפלד השנתית" תערך ב 20 לדצמבר, ביום ו'.  ניתן יהיה לרוץ 10 ו 20 ק"מ.  נא להשתמש בקישור הבא כדי להירשם למרחק הרצוי כדי שנדע להיערך בהתאם (מים).

http://www.wizevents.com/survey/2341

הלוגיסטיקה היא כדלהלן:  ישנם שתי הקפות של 10 ק"מ.  הזינוקים יהיו בדירוג על מנת שכולם יסיימו ביחד.  תפילה ב"בית כנסת פיגינסון" בבית שמש (נופי אביב) ב 6:15.  הזינוק הראשון לאלה שרצים את כל ה 20 ק"מ יהיה ב 7:00 בבוקר.  הזינוק השני יהיה ב 8:00 בבוקר.  הריצה היא בתפזורת, אך יש לציין שהמרוץ היא ריצה חברית יותר מאשר תחרות וכולם שם כדי לעזור.

לאחר המרוץ תהיה ארוחת בוקר ב"בית הכנסת פיגינסון" ב 9:15 של משפחת רוזנפלד.  האירוע הוא ללא עלות.  אין מדידות רשמיות של זמן.  אין מיקום ופרסים – רק לחמניות דבש.  בואו להשתתף באירוע ריצה עם חברים לריצה.

Again this year, the Beit Shemesh Running Club is hosting a very special event, the 3rd annual "Anna's Run" in memory of Anna Rosenfeld, z"l, to be held on Friday December 20th.  You will be able to run either a 10 km or 20 km trail course.  Please click on the link below to register for the distance you plan to run so we know how much water to place on the course.

Logistics for the run are as follows. There will be two 10 km loops.  The starting times will be staggered so that we finish together.  Davening will be at 6:15 at Beit Knesset Feigenson in Beit Shemesh (in the lower level social hall).  The first 10 km loop for those running the full 20 km will begin at 7:00 am. The second 10 km loop will begin at 8:00 am. This is a friendly run rather than a race.

After the run, there will be a breakfast in the Beit Knesset Feigensen social hall at 9:15am sponsored by the Rosenfeld family. There is no fee, no official timing, no awards, and no prizes, only a community run followed by breakfast featuring Sue’s famous sticky buns. Come out and have a nice time with your fellow runners.

http://www.wizevents.com/survey/2341

השארת תגובה

פורסם בקטגוריה כללי

מתויג