קטגוריה: מרתון

עידו רוזנברג

בן ארבעים לבינה: "כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר" (פירוש תפארת ישראל על המשנה).

רצתי מרתון מלא. 3.1.2020 בטבריה. היה קשה מאוד אבל גם מרגש מאוד. נקודת ציון מאוד משמעותית עבורי. זו נקודת ציון מכמה טעמים ואני חושב שאולי יותר מהכל הריצה והתהליך שעברתי עד למירוץ עצמו מבטאים עבורי עבודה על הנפש, דרך הרגליים.

אז בריצות הארוכות (בימי שישי) אחרי שסיימנו אלי ואני את כל נושאי השיחה, ואחרי שהתחיל להיות קשה וכל אחד מתכנס בתוך עצמו כדי להתמודד עם הכאבים, התחלתי לנסח לעצמי את הנקודות האלו. לא מדובר בעצות לחיים בסגנון "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" אלא נקודת מבט אישית שלי על תהליך ומטרה. כל תהליך ומטרה. אצלי זה היה מרתון אבל כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו.

1. מטרה ויעדים
אז אצלי זה התחיל במקרה. לא משהו שהתבשל בי הרבה זמן עם החלטה גורלית, אלא די במקרה ובכלל די הודיעו לי שהשנה אני ארוץ מרתון. כן, יהודה נאומבורג די עדכן אותי בתאריך של מרתון טבריה ואמר שהשנה עושים את זה. כשבדקתי את לוח הזמנים גיליתי שהמירוץ נופל ממש על יומולדת 40 ואז גמלה בי הההחלטה שזה יהיה אחלה דרך לציין את האירוע (אף מילה על המשבר).
הצבת מטרה ויעדים קודמת לה רגע ההחלטה. ההחלטה היא רגע קריטי ולא יכולה להיעשות על הדרך, או בגלל שמישהו אחר קיבל אותה עבורך. בייחוד לא כאשר מדובר בהחלטה הרת גורל כמו ריצת מרתון שתשפיע על חלק מאוד ניכר מחייך בחצי שנה הקרובה.
ההחלטה שתקבל צריכה להיות בלב שלם, אחרי ששקללת את כל היתרונות והחסרונות של התהליך הזה. אחרי שקיבלת את כל הרשמים וחוות הדעת של מי שכבר היה במסע כזה ואחרי שבחנת אותם עם עצמך ועם המשפחה.
החלטה פירושה גם שאין דרך חזרה. למעט מקרים יוצאי דופן. החלטה אומרת שמכאן אתה מתחיל מסע ארוך שיהיה רצוף אתגרים, קשיים, משברים, הצלחות ורגעים בלתי נשכחים שיעצבו את חייך ויהוו חותם על אישיותך, על האופי שלך ועל כוח הרצון שלך. ההחלטה הזו קריטית, אל תקבל אותה על הדרך, תקבל אותה ותעמוד מאחוריה.

2. משמעת עצמית
אין ערך גדול יותר ממשמעת עצמית כשיוצאים למסע. בטח מסע כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. משמעת עצמית טומנת בחובה לקדש תהליכי משנה לא נעימים או לא שגרתיים, ויתורים כואבים וחינוך.
לא תמיד רצת, לא תמיד רצת מרחקים ארוכים או סלדת מהשכמה מוקדמת, אלו רק חלק מתוצרי הלוואי של ההחלטה לצאת לדרך. אלו דברים שתצטרך מעכשיו ועד לתום המסע לקחת איתך ו"לסבול" אותם, או להפוך אותם לנעימים או נסבלים בצורה כזו או אחרת.
מסע, בטח מסע שואב, פירושו הפניית כל תשומת הלב לדבר מרכזי אחד. אליו ואל כל יעדי המשנה שלו. תשומת הלב הזו, פירושה ויתורים כואבים שצריך לדעת לקבל אם בתחילת הדרך, ואם במהלך הדרך. זה אומר שהרבה פעמים תוותר על זמן איכות עם המשפחה, זמן לעצמך, תזונה אחרת שלא היית מורגל לה או בילויים ואירועים שלא תגיע אליהם בתקופה הקרובה. הכל למען המטרה. והכל בלבד שיצאת למסע בלב שלם לאחר שקיבלת החלטה מושכלת.
המסע אומר גם חינוך. הוא יחנך אותך, יטביע בך הרבה ערכים חדשים שלא תמיד חשבת שיש לך. הוא יגלה לך עולמות תוכן חדשים ויכיר לך אנשים ותפיסות. המסע גם יחנך את הסובבים אותך. הוא יחנך אותם לדרך שלך, אבל לא פחות מכך, הוא יחנך אותם לערכים האלה, יכיר להם אותם. החינוך הזה יטביע בך ובהם ערכים כמו חתירה למצויינות, דבקות במשימה, רעות וערבות הדדית, אחריות, דוגמא אישית ועוד ועוד.

3. התמדה
כמו כל תהליך זה ארוך, סיזיפי, משעמם לפעמים, מתסכל וקשה. אבל כשאתה חוזר ל"חטא הקדמון" של ההחלטה, או מנסה לדמיין את התוצאה בסוף הקשיים הופכים להרבה יותר נסבלים "הייאוש נהפך יותר נוח". ככלל, בתהליך ארוך, אתה נפגש עם הכל, חום וקור, יום ולילה, לבד או קבוצה, הישג וכישלון, קשיים והצלחות אבל ההתמדה היא מתכון להצלחה.
בנוסף, היצמדות לתוכנית מסודרת בריצה או בכל דבר אחר תקל עליך. תוכל ללמוד מהצלחות או כישלונות של אחרים ובסוף תייעל את הזמן שלך והשגת המטרות.
טיפ חשוב – לא לדלג מעל שלבים. לא לוותר לעצמך אבל גם לא להגיד שהדרך החדשה שאתה ממציא היא זו שתוביל להצלחה. חכמת ההמונים הוכיחה את עצמה וכנראה שאתה לא תמציא את הגלגל.
דבר נוסף, יש יתרון גדול ל"רוטינה". יש ערך גדול להרגל שאדם מסגל לעצמו. עצם העובדה שהוא מכין את הבגדים בערב לפני, מכין את הקפה מוכן לבוקר, משכים את עצמו בזמנים קבועים ועושה פעולות דומות מסייעות לגוף ובעיקר לקבלת החלטות מנטאליות. הרי כל תהליך או מסע גורר בחובו הרבה פעולות פחות נעימות כמו השכמה מוקדמת, יציאה לריצה כשכולם ישנים או כשקר או כשחם, עצם העובדה שהגוף פועל כמו רובוט בחלק גדול מהזמן מסייע לו להוריד מתחים לא רצויים, ו"שדים" שתמיד צצים בכל מיני נקודות מפתח.

4. גמישות
תמיד, אבל תמיד יהיו הפתעות. לפעמים הברך תכאב, לפעמים אישתך תארגן לך מסיבה על הריצה המסכמת או סתם יירד גשם בבוקר. לכן, צריך לדעת לעשות כל הזמן הערכת מצב, לדעת להיות גמיש ולקבל החלטות כואבות, לפעמים עבורך ולפעמים עבור הסובבים אותך.
אל תיכנס לפאניקה אם פתאום יוצא שאתה מפספס אימון או שניים, או הברך זקוקה למנוחה, אבל מאידך גם אל תוותר לעצמך. גמישות אינה תחליף לויתור עצמי ולא נועדה ליצור מעקפים כדי להתגבר על כוח רצון.
מעבר לכך, כמו בכל תהליך לפעמים יש רגעים שצריך ללחוץ על הגז ופעמים שצריך להוריד את הרגל מהגז. אפשר מראש בתחילת התהליך באופן מודע להסכים על נפילות מתח מוכתבות מראש, הפחתות של ק"מ או טייפר, אבל הכל בצורה מושכלת ומחושבת וכזו שמשאירה מקום לגמישות.

5. ליהנות מהדרך
תהליך ובטח תהליך ארוך הופך מהר מאוד לשגרתי ושוחק כאמור. נסה תמיד למצוא את הדברים הטובים בתהליך ולאו דווקא בתוצאה. תהנה מהשעות השקטות בבוקר, ממקומות חדשים שאתה רואה, בעובדה שהשגת עוד יעד ועוד פסגה בדרך להשלמת המשימה. ככל שהדרך תהיה טובה אליך יותר, כך לא תצטרך למצוא את הגמישות וקיצורי הדרך.

6. לנטרל את השדים
כשהגלים מתגברים החזקים מתגלים. זה נכון בצבא וזה נכון גם במרתון. זה לא פשוט לקום בלילה בשעות שכולם ישנים סביבך, זה לא פשוט לרוץ כשחם, כשקר, שיורד עליך גשם, כשיש לך עוד 20 דאגות אחרות בבית ובעבודה ואתה צריך לנטרל את הכל. הכי קל זה להפסיק, לוותר, לעצור רגע או ממש לרדת מזה.
ערב לפני המירוץ המאמנים של הרוח השניה, אתי ויורם, אמרו שההכנה היתה מצויינת האימונים היו חזקים וטובים וכולם מוכנים למירוץ. לא לפחד ולא להתחיל להקשיב לשדים שיתחילו להפחיד במהלך הריצה. אני לא ייחסתי לדבר הזה חשיבות וקצת גיחכתי.
לי היו 3 משברים לאורך כל התהליך. הראשון היה עם מתיחה מאוד חזקה בשריר האחורי (ההמסטרינג) בריצה הארוכה של 30 ק"מ בעמק האלה. באופן אינסטנקטיבי רציתי לעצור ולמתוח את הרגל כדי שאוכל להמשיך ואלפסי אמר לי שבשום פנים ואופן אני לא אחשוב על עצירה. הגוף יפרש את זה כויתור ורק יחזק את המתיחה, ואכן זה עבר מהר מאוד. הפעם השניה היתה ריצה ארוכה "סובב בית שמש". בעצת יהודה יצאנו לריצה של 32 ק"מ בשמש בלי מים וכמעט בלי ג'לים עם עליה פסיכית של כמעט 5 ק"מ כשבסופה היתה לי דקירה חדה מאוד מתחת לצלעות וחשבתי שאני או פורש מהריצות או מקבל דום לב במקום. זו היתה ריצה מאוד טראומטית עבורי והיה לי מאוד קשה להשתחרר מהרשמים שהיא עשתה עלי. והמשבר האחרון שלי היה במירוץ עצמו, החל מהק"מ ה-32 רצתי לבד אחרי שאלי ואני נפרדנו, והשדים שהזכירו אתי ויורם התחילו להופיע לי ולדבר אלי וכאן מתגלה החוזק הגופני וההכנה הגופנית שעשית לאורך כל התהליך, אבל לא פחות חשוב מכך ההכנה המנטאלית. המרתון והרבה פעמים תהליכים אחרים הם דברים מנטאליים שאנחנו צריכים לעבור. נכון, זה כואב ברגליים, אתה מרגיש מיובש, כואב לך בצד ונמתחים לך כל השרירים אבל אם המוח עובד טוב הכל יעבוד טוב. המוח לקראת סוף מירוץ משול לפלאפון על 5% סוללה. הפלאפון יודע לכבות אפליקציות לא הכרחיות כדי לאפשר לתהליכים חיוניים להמשיך לתפקד. ככה המוח והגוף, גם הגוף מכבה "אפליקציות" בגוף כדי לאפשר לרגליים להמשיך לרוץ עד הסוף.
בסוף הריצה של "סובב בית שמש" אותה ריצה טראומתית עבורי, אלי לימד אותי טכניקה שעוזרת לו לשמור על שפיות. אלי סופר עד 60 בחזרות, עד שהוא מרגיש שהוא "יוצא מאזור סכנה", כלומר, מסיט את הגוף והמחשבות לספירה וזה עוזר לו להמשיך. טכניקה שאני פיתחתי היא פשוט לקרוא את כל "קבלת שבת" בניגון ספרדי בקול רם תוך כדי ריצה. כל אחד והשגעון שלו כדי להמשיך הלאה ולא לתת לשדים להיכנס לשער הכניסה למוח.
מעבר לכך, חשוב להבין שכל הקשיים שמופיעים בתהליך הם הכנה מצויינת למטרה עצמה. כלומר, אם לא נתקלת בקושי, כנראה שתיתקל בו ביום הריצה, ואז לא תדע איך להתמודד איתו וזה לא מומלץ בכלל.

7. חברים לדרך
צריך להבדיל בין סוגי אנשים: סוליסטיים או שיתופיים. יש כאלה שזקוקים למרחב האישי שלהם וחרדים כשמישהו חודר אליו, ויש כאלה שזקוקים לתמיכה ולשיתוף. אבל תמיד, במסע ארוך חבר לדרך הוא הכרחי, בין אם מדובר בחבר קרוב ושותף לדרך ובין אם מדובר באחד שמשקיף מרחוק ותומך ברגעי משבר. כיצורים חיים, אנחנו תמיד זקוקים ליחסים ההדדיים האלו כדי להתקדם.
אני מזן "התלותי". זה שצריך מישהו לידו. מישהו שיהיה שם כשקשה, מישהו שייתן יד או כתף.
זכיתי, ולדרך האישית שלי יצאתי אחרי שיהודה נאומבורג קיבל עבורי את ההחלטה אבל ליווה אותי לאורך כל הדרך, עם ניסיון גדול, עצות חכמות ולב ענק. אין שני ליהודה בטוטאליות שלו ובהקרבה שלו למען הדרך אבל לא פחות למען הזולת והחבר.
זה שבלעדיו כל מה שקרה לי כנראה לא היה. אלי אלפסי. אלי, קפץ איתי קפיצת ראש לבריכה בלי מים. אחרי שנפצע קשה במילואים מעטים היו שהאמינו שיצליח לחזור ללכת בלי לצלוע, אבל אלי הצליח לסיים מרתון מלא בתוצאה חלומית ומעל לכל להיות שם תמיד עבורי גם בצורה פיזית, אבל בעיקר בחיזוק המנטאלי. אלי לימד אותי שצריך ליהנות מהדרך ולקחת הכל בפרופורציות, דבר שהקל עלי מאוד לקראת ריצות הנפח ובייחוד בשבוע האחרון שלפני המרתון.
יש גם מלווים מרחוק. כאלה שלאו דווקא תמיד קרובים אליך ועושים איתך את המסע, אבל פוגשים אותך בצמתים חשובים וההשראה שלהם נשארת עליך. זלמן ניימרק הוא אחד מהם. האופטימיות של זלמן, יישוב הדעת שלו והפרופורציות שלו, עזרו לי מאוד. מעבר לכך, הייתי מקבל מזלמן כל יום שני ושישי הודעות דחופות לשאול מה עשינו ואיך היו האימונים. בהתחלה חשבתי שזה כדי לצאת ידי חובה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מגיע מהלב "החב"די" שלו. זלמן הוא ללא ספק שליח הרבי לריצות בגוש עציון מבחינתי.
קבוצת Gushrunning. חייב להגיד שהצטרפתי לפני כשנתיים מאוד חששתי מהקצב, מהאנשים וההמולה. מהר מאוד הבנתי שמדובר במשפחה תומכת. כזו שיודעת לפרגן ופורצת את גבולות הריצה, ועושה רק טוב. לכל אחד ואחת, תודה ענקית וחיבוק גדול.

8. גיבוי מהבית
אין לך שום דרך להגיע למטרה אם אתה לא מקבל "אור ירוק" בבית. אם הבית לא רתום לתהליך ולא נותן לך את הכר הנכון להצליח כנראה שלא תצליח. זה לא בערך ולא באזור, הגיבוי צריך להיות מלא ויותר מזה, כמו שאומרת הפרסומת בערך "גיבוי אם לא נותנים באהבה, לא נותנים בכלל".
בתחילת הדרך באזור ספטמבר שלח לי זלמן פוסט בפייסבוק שנתן כמה עצות לרץ המתחיל ואחד מהם היה האישור בבית. שלחתי אותו למרים והיא החזירה לי סמיילי בסגנון "חפש את החברים שלך" אבל לאט לאט ההירתמות מהבית שלה ושל הילדים היו טוטאליים. הרבה פעמים הם נבהלו כשלא התעוררתי לרוץ או ראו איזה הפוגה לא ברורה ומעל לכל בשבוע שלפני המרתון כשכל הילדים החליטו להיות חולים ואני פחדתי לנשום את החיידקים היה לי כמעט פטור מלא מכל מטלה שקשורה לילדים או לבית.
מרים אומרת שהצבת מטרה והגעה אליה היא דוגמא נהדרת לילדים ואני מאוד מסכים איתה. למרות שחלק מהילדים אצלי עדיין לא יודעים מה זה תהליך, מסע, מטרה או תוצאה. אבל הם כן רואים מעשים ומבחינתם אבא שלהם קם בלילה ויצא לרוץ וחזר עם פרצוץ קורן מאושר, והם למדו על שרירים תפוסים וכאבים ונהיו קצת יותר תחרותיים מחד והבינו מאידך שהניצחון הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב אם כי הסיום, וזה היה שווה את זה.
אז תודה ענקית למשפחה שלי שאפשרה את זה. עשתה הכל כדי לא להפריע ולא לעצור את ההתקדמות. תודה לילדים ששאלו והתעניינו ונתנו לי קצת "לחפור להם", תודה על כל רגע שהם ספגו וחוו את השגעון הזה. והתודה הגדולה ביותר למרים, שבמהלך חצי השנה האחרונה תפקדה כ"אם חד הורית", סבלה בשקט והייתה כתובת להרבה שאלות על הריצה, ההרזיה וכל השגעון הזה. מרים יצאה למסע הזה בעל כורחה, בלי לקבל החלטה מושכלת, אבל עשתה את זה באהבה כמו הרבה דברים אחרים.

בזמן האחרון הרגשתי כמו טבעוני. מאותם טבעוניים ש"אוכלים את הראש" על דרך חיים חדשה, על תזונה חדשה ומנסים לשכנע את כל העולם שדרך החיים שאותם הם בחרו (ואולי הם גם סובלים בחושך לבד אבל לעולם לא יצהירו על כך בפומבי) היא הדרך הכי טובה והכי מושלמת לכל אחד.
אז ראשית, אני מודע לכך שהייתי קצת "טבעוני" ואמרתי שהריצה היא דבר נפלא ואני מצטער מראש ממי שניסיתי לשכנע או להדביק בחיידק הזה. היום, אחרי שסיימתי את המסע הזה, אני בטוח שהוא לא מתאים לכל אחד. אני כן בטוח שכל אחד צריך לעבור מסע, כזה שלוקח את הגוף והנפש לנקודות קיצון. למה? כי מדי כמה שנים אנחנו צריכים ריגושים חדשים, לשבור שגרה, לנקות את האבק מהשגרה שיצרנו לנו. חלק יתאהבו בריצה, חלק יחליטו שהם רוצים לטפס על ההימלאיה, חלק יעשו דיאטה מטורפת וחלק יצאו למסע לקוטב או דרום אמריקה. העיקר שהמסע הזה יחזיר אתכם לשגרה רעבים יותר, חכמים יותר עם תובנות מעניינות על העולם אבל בעיקר על עצמכם והסובבים אתכם.
אז סיימתי לרוץ מרתון, והיום אני בן 40, גיל הבינה. למדתי דבר מתוך דבר. ואולי הדבר המרכזי שלמדתי מזה, זה שהספיק לי ואני לא רוצה לרוץ עוד פעם מרתון. עד הפעם הבאה 😉.

המרתון הראשון שלי – אשר הריסון

הקדמה להקדמה

שוב אותה טעות – הבטחתי למוטי לכתוב על המרתון הראשון שלי. ועוד בקצרה (הפקת לקחים שלו אחרי שקיבל ממני מגילה ארוכה לסיכום שנת הריצה הראשונה).

asher01

אז בקצרה – כואב! קשה! מדהים! אופוריה! חזרה למציאות.

ולמי שמעוניין לחוות את הכל – בבקשה:

הקדמה

לפני כשנה כתבתי סיכום (לא) קצר של שנה ראשונה בעיסקי הריצה (מאוקטובר 2012 לאוקטובר 2013). מאז, רצתי בשני חצאי-מרתון – עמק המעיינות וירושלים. אולם מאז שהצטרפתי לעסק השתעשעתי ברעיון לרוץ לפחות פעם אחת מרתון מלא. מכל הסיפורים מסביב הבנתי שמדובר באתגר אמיתי וקשה, שיש לגשת אליו בכובד ראש וביראת כבוד. לכן מיד לאחר חצי המרתון הראשון (מרץ 2013) הגדרתי לעצמי שאם אגיע למרתון מלא זה יהיה לאחר שנתיים של ריצות עם ביצוע של מספר חצאי מרתון. כבר אז סומן היעד – מרתון טבריה 2015.

הדורבן

ספטמבר 2014, מוטי הוציא תוכנית אימונים לחצי מרתון עמק המעיינות ולמרתון טבריה: ארבעה חודשים של אימונים הכוללים ריצה ארוכה אחת בכל שבוע, עם מרחק שעולה בהדרגה מ-14 ק"מ ל-38 ק"מ, ובשאר השבוע עוד שלושה אימונים (ריצת נפח 12 ק"מ, אימון כח של עליות / אינטרוולים / פרטלק / ספרינט ואימון קרוספיט).

עם העליה בקצב האימונים אני מתחיל להרגיש כאב בעקב שמאל, שמתגבר לאחר 15 ק"מ, ומכאיב מאד ביום שלאחר הריצה. דורבן! אני מנסה להתעלם ולקוות שעם הזמן זה יעבור, אבל זה מחמיר, וכשאני מנסה לרוץ למרות הכאב אני מרגיש שאני פוגע בשרירים אחרים (בעיקר בקרסוליים). אני רואה איך הסיכוי להגיע למרתון מתחיל להתרחק, ובודק מה ניתן לעשות. מקופת חולים אני מגיע לפיזיותרפיסט ציניקן שעוקץ את אופנת הריצה, אבל נותן טיפול יעיל של גלי הלם לעקב ורשימת מתיחות לכף הרגל שאני מבצע בקפדנות. בהדרגה אני מרגיש שהכאב מופיע בשלבים מאוחרים יותר בריצה. אני גם שם לב שריצה מישורית על משטח רך מלווה בפחות כאבים, ומחליט לבצע מבחן עצמי על מנת להחליט על המשך האימונים – 22 ק"מ (מרחק שיא עבורי), באיצטדיון גבעת רם. 55 הקפות משמימות כשהגיוון מתבסס על המוזיקה באוזניות וכיוון ההקפה. אני מסיים את המבחן כמעט ללא כאבים ובקצב שהיווה עבורי שיא אישי (1:52). מכאן ברור לי – אני ממשיך!

האימונים

הריצות הארוכות הולכות ומתארכות. ביחד עם אבי ברנשטיין שמתכונן למרתון השני שלו, אנחנו מנסים למצות את האפשרויות בגוש עציון, בעיקר בריצה על כביש 60 עד למנהרות ובחזרה. הקושי הולך ועולה (כולל זמן התחלת הריצה שהופך בהדרגה לארבע לפנות בוקר!) ואני מסיים את הריצות בקצבים איטיים יותר ויותר, ועם כאבים בשרירים – בעיקר בשרירי התאומים (שוקיים). בשל הקושי לקום כ"כ מוקדם, עוברים לריצות לילה שמסתיימות מאוחר מאד ובמצב של גוף מותש. חציית רף ה-30 ק"מ נותנת עידוד רב וגורפת פרגונים מהסביבה (שזה אומר קבוצת הוואטסאפ של Gushruning – כבוד), אבל גם מביאה לתהיה האם אצליח לבצע מרחקים גדולים יותר במסלולים המאתגרים של גוש עציון. ובעצם, המרתון יהיה באזור שטוח, אז למה לרוץ בהרים?

מחליט לרוץ בירושלים – ריצת 32 ק”מ וריצת 34 ק”מ. הסביבה והגיוון מסייעים מאד להתמודדות עם השיעמום והמונוטוניות של הריצות הארוכות. יש גם מסלולי ריצה מושקעים (כמו פארק המסילה וטיילת חדשה ליד הקטמונים). אבל גם ירושלים מלאה בעליות, וסיבוב שלם במערב ירושלים מסתכם ב-17 ק"מ בלבד ובהבנה שצריך לעשות את זה שוב 😞. הריצות מסתיימות כמעט בהליכה בגלל הכאבים בשרירי התאומים.

עובר לאזור בית שמש. בכביש העוקף יש אי-תנועה רחב יחסית לכל אורכו (8 ק"מ) שמאפשר לרוץ בנוחות. אך בהמשך באזור עמק האלה, יש חשיכה מלאה והריצה ממש בצמידות לכביש הראשי (375 ו-38). תוואי השטח נוח יותר בהשוואה לגוש עציון וירושלים, אבל תחושת חוסר הבטיחות מביאה למחשבות על מסלולים אחרים.

ובינתיים – חצי מרתון עמק המעיינות. נזכר איך בשנה שעברה זו היתה הריצה המהנה ביותר שחוויתי, עם מזג אוויר מצויין, עם פרצי אושר ועם תוצאה מצויינת עבורי (1:52). מבין שהפעם זה הולך להיות אחרת לאור התשישות המתמשכת כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים, ועקב מזג האויר החם. למרות זאת, האווירה מצויינת ואני מרשה לעצמי לפרוץ קדימה ולרוץ בתחום האנארובי כמעט בכל הריצה. לקראת הסיום אני רואה כמות גדולה יחסית של מתעלפים או כאלה שעברו להליכה, ואני מצליח לסיים בתחושה מצויינת ובתוצאה משופרת של 1:49.

asher02 asher03

ובחזרה לאימונים. עובר לראשון לציון מערב – האיזור ממש בנוי לריצות, עם מסלול אופניים ומסלול ריצה יעודיים לכל אורך הכביש מהקאנטרי ועד לחוף הים, וטיילת מסודרת לאורך החופים של ראשון לציון ובת-ים. נהנה לחוות את השוני באוכלוסיה של ראשל"צ לעומת בת-ים ולעומת יפו (שם אני מבין שהגעתי לעיר ערבית לחלוטין, והבולטות שלי בבגדי הריצה מסמנת אותי כיהודי היחיד – אחורה פנה…). למרות הקלות היחסית של תוואי השטח, אני מסיים בקושי רב ריצת 36 ק"מ, בקצב בכלל לא מרשים, ותוהה באיזה קצב, אם בכלל, אסיים את המרתון.

מתכונן לריצה המסכמת (38 ק"מ) ובוחר את תל אביב. מחליט לרוץ אחרי הצהריים כדי להרוויח קצת ריצה בשעות האור ולסיים פחות מותש. יוצא מהאוטו כשהכל מוכן – בגדי ריצה מדוגמים, פאוץ' מלא בתמרים, ג'לים, כדורי מלח ובקבוקי מים, פלסטרים במקומות הנכונים, סמארטפון טעון בשירים ומתקשר תקין בבלוטות' מול רצועת הדופק. חימום קצר, ואז – גשם. זלעפות. מחכה באוטו 20 דקות ומבין שאין סיכוי. מנסה לצאת לריצה הזאת בהמשך השבוע ולא מצליח להשיג שוב את הזמן והתנאים המתאימים.

כעבור שבוע אני מתייצב שוב בת"א אבל מבין שהפעם אני קרוב מידי למועד המרתון ואסור לרוץ כ"כ הרבה. מחליט לרוץ 33 ק"מ בלבד. יוצא לדרך למסלול מדהים בפארק הירקון, מאבן גבירול לקצה המזרחי, ואז בחזרה מערבה וצפונה, על מסלול דֵק שעובר מעל החוף של רידינג עד לחוף תל ברוך. המסלול מעניין, נוח מאד לריצה, ולמרות שגם בריצה הזאת הקילומטרים האחרונים מבוצעים בקצב איטי ובתוספת כאבים בשרירי התאומים, הקצב של סך הריצה היה טוב ונסך ביטחון ביחס למרתון.

במשך כל תקופת האימונים אני חוזר ומשנן לעצמי לזכור כמה זה קשה וכמה אני לא רוצה לחזור על תקופת האימונים: הקושי האמיתי למצוא חמש שעות רצופות לאימון ריצה ארוכה, מול האילוצים של המשפחה והעבודה. חוסר היכולת לתאם את הריצות הארוכות עם מתאמן נוסף לריצה משותפת – מה שהופך את הריצה למשעממת, ובמקביל מביא להחמצת הריצות הקבוצתיות של יום שישי. הכאבים הפיזיים שמלווים את הקילומטרים האחרונים בריצה (בעיקר אחרי 25 ק"מ), ומעל הכל תחושת התשישות המתמשכת שגורמת לירידה כללית בקצב הריצה ובמוכנות לעשות אימוני כח (שלמעשה כמעט ויתרתי עליהם והסתפקתי בקרוספיט). בשורה התחתונה – בגלל שהגעתי עד הלום אני רוצה גם להשיג את היעד, אבל במקביל מבטיח לעצמי שלא לחזור על הסיוט הזה.

המרתון!

עד כמה שניסיתי להתייחס לעניין בשוויון נפש, בשבוע שלפני המרתון ההתרגשות גוברת. פתאום כל דבר שאני עושה נמדד ביחס לאפשרות שישפיע על המרתון. משתדל לא להפצע ולא לחלות. וביומיים שלפני המרתון – שלג! בלה, שתכננה להגיע עם כל המשפחה (בעוד אני רציתי להגיע לטבריה לבד) מתפשרת ומחליטה שרק היא ואני ניסע ביום חמישי ונחזור ביום שישי (אם נצליח לצלוח את השלג), מה שמשאיר לילדים את החלום שישארו בבית בשבת מושלגת בלי ההורים.

נוסעים לטבריה – ההתרגשות מתגברת. מגיעים לאקספו ופוגשים כמה חברה מוכרים (את יהודה נאומבורג פוגשים תמיד!). לאחר הרבה התלבטויות, ובניגוד להמלצות של חברים שלא כדאי לעשות שינויים ממש לפני המרתון, אני מחליט לרכוש גרבי לחץ, מתוך תחושה שזה יעזור לי במניעת כאבים בשרירי התאומים. בעיקר אהבתי את הבטחת המוכר ש"או שלא תרגיש בהבדל, או שתהיה מאד שמח".

ממשיכים לערב פסטה – אווירה מלאת התרגשות, אוכל מצויין והרבה אנשים מעניינים – אחד מהם הוא רץ המרתון המבוגר ביותר במרתון טבריה, והשני גם הוא בחור ותיק, שכבר לא שומע טוב, אבל לא מוותר על המרתון ה-38 שלו.

ישנים בישוב מגדל (ותודה למשפחת ורדי על הארוח בביתם). לפני השינה מריצים את כל הצ'קליסט של כל מה שחייבים לעשות בבוקר – לבוש, ציוד, קפה, תמרים, סנדוויץ עם דבש ועוד. בגלל הצפי לקור וגשם אני מתלבט אם לרוץ עם בגדים ארוכים אבל מחליט שכתושב גוש עציון הגבוה והקר, הטמפרטורה באזור הכנרת לא יכולה להפחיד אותי. הולכים לישון אחרי הופעה קצרה של אבי על פסנתר הכנף שבבית. קמים מוקדם מאד, מתארגנים ונוסעים למרכז טבריה.

asher04 asher05

על קו הזינוק – ההתרגשות מגיעה לרמות גבוהות מאד. אני נפרד מבלה (ומקווה שבעוד 4 שעות נתראה שוב כשאני במצב הליכה…). ירייה ויוצאים לדרך. הגוף פורץ קדימה, מלא באדרנלין, ואני רק מנסה לבלום אותו (כפי שכולם יעצו לפני המרתון). אני מאזין לשיחות מסביבי, ונהנה לשמוע מישהו מסביר באופן מעמיק שהבוסט שנותן האדרנלין זה בונוס ואין מה לחשוש מהתעייפות בשל הפריצה המהירה (לא קניתי את זה).

במשך ה-2-4 קילומטרים ראשונים אני מוצא את עצמי רץ ליד הפייסר של 4 שעות. שאלו אותי לפני המרתון איך אני מתכנן לרוץ (או מה אסטרטגיית הריצה שבחרתי כדי שזה יישמע ממש מרשים), והאמת היא שלא חשבתי על שום תוכנית פרט לשתי נקודות: 1. אני פשוט אקשיב לגוף ולגבולות שהוא מציב. 2. אני חייב לעמוד ביעד ולסיים בפחות מ-4 שעות כדי שלא תהיה לי סיבה חזקה לרוץ מרתון נוסף…

אני מעריך שה-10-15 הקילומטרים האחרונים של הריצה יהיו בקצב מאד איטי (כפי שהיה באימונים), ומחליט לרוץ קצת יותר מהר בהתחלה. לפיכך אני נוטש את פייסר ה-4:00, ומקווה שאם אראה אותו שוב זה יהיה ממש בסיום.

ממשיך לרוץ. ההתרגשות, הסיטואציה והצורך להעביר את הזמן ממלאים את הראש במחשבות. לדוגמא, בקילומטר ה-7 אני חושב על זה שאפשר לחלק את הריצה לימים שכל אחד מהם הוא 7 (מספר שאני אוהב) קילומטרים, ובסוף היום השישי מגיעים לשבת המלכה שמחכה לנו! אבל רגע, עם כל השלג שיורד בגוש עציון בכלל נצליח להגיע הביתה לשבת?…

כל קילומטר שחולף ניתן לזיהוי מיידי הן ע"י השילוט המסודר, והן ע"י כמות הצפצופים של כל שעוני הדופק והאפליקציות הסמארטפוניות שמסביב. אני בודק את מצבי מול אפליקציית הראנטסטיק שבטלפון שלי, אבל מתחיל לזהות בעיה – האפליקציה מודדת יותר קילומטרים מהמציאות, מה שהופך את קצב הריצה (שכדי לעמוד ביעד צריך להיות מתחת ל-5:40 דקות לקילומטר) לאופטימי מידי. אני מנסה להבין למה האפליקציה שאף פעם לא איכזבה מזייפת דווקא הפעם, ומנחש (נכון) שזה נובע מבעיות ידועות במערכת האנדרואיד במדידת מיקום ב-GPS כשנמצאים עמוק מתחת לפני הים (זאת למרות ששידרגתי את גרסת הסמארטפון במיוחד כדי להמנע מבעיה זו, ומבלי להזכיר את כל ה-Setup המיוחד שעשיתי למכשיר כדי שלא יגמור את הסוללה בפחות מ-4 שעות…). במקביל אני מתחיל להעסיק את עצמי בחישובי קצב הריצה האמיתי בהתבסס על שילוט המרחק ומדידת הזמן של האפליקציה – לא כל-כך פשוט…

מה שעוד מעסיק אותי בריצה נוגע לתכנון האכילה והשתיה לאורך המסלול. אני מחליט לקחת את כל התוספים האפשריים ולצרוך אותם לאורך המסלול: כל 9 קילומטר ג'ל (בנוסף שלאחד שלקחתי ברבע השעה שלפני המרתון), כדור מלח בקילומטר ה-5 ובקילומטר ה-25, תמר בכל 10 ק"מ, משקה איזוטוני בכל תחנה שיש כזה (4 תחנות), ובקבוק מים בכל תחנה (חלקו לשתיה וחלקו לקירור הגוף).

מגיעים לצד המזרחי של הכנרת. החשש הקבוע הוא לפגוש רוחות עזות שמקשות על הריצה. אני מרגיש שיש רוחות אבל הן לא משמעותיות. מזג האויר קר אבל לא קר מידי, וההרגשה הכללית (בינתיים) נוחה מאד.

עין גב! אמצע הדרך. עוברים בשער של פניית הפרסה ומתחילים בריצה דרומה. פסיכולוגית, ההרגשה היא שעכשיו מתחילים להתקרב לקו הסיום (שהוא באזור קו הזינוק). תוצאת האמצע של 1:57 שעות, לכאורה נותנת סיכוי טוב לעמידה ביעד, אבל לאור ההיכרות שלי מהאימונים עם הקצבים האיטיים שלי בקילומטרים האחרונים, אני ממש לא אופטימי.

מגיעים לפניה מערבה לכיוון צמח. לקראת הקילומטר ה-30. הגוף מתחיל לתת סימני כאב אבל לשמחתי שרירי התאומים קבלו בששון את גרבי הלחץ, והם כמעט ולא מטרידים אותי! הכאבים מגיעים בעיקר מאזור הירך אבל בעוצמות שניתן להתעלם מהן. מסביבי אני רואה יותר ויותר אנשים שסובלים מהתכווצויות שרירים. חלקם מנסים לעסות את השריר תוך כדי ריצה, ואחרים פשוט עוצרים ומנסים לתת לגוף מנוחה.

מהנקודה הזו מתרבים האנשים שעומדים בצד הדרך ומעודדים את הרצים – הרבה מבוגרים וילדים שקשה לדעת מה מביא אותם להגיע ביום חורפי רק כדי לעמוד בצד הכביש, למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד. עבור הרצים (או לפחות עבורי) זו היתה הרגשה נפלאה ומרגשת, והשתדלתי להחזיר למעודדים את ההרגשה הטובה באמירות תודה ובכִּיפים לידיים המושטות של הילדים.

מגיעים לעליה המשמעותית, מצמח לכיוון צומת כינרת. עבורי, ביחס לתוואי הריצה בגוש עציון זו לא ממש עליה, אבל מסביב לא מעט אנשים עוברים להליכה. בסיום העליה יש מקבץ של כ-4-5 אנשים ששוכבים על הכביש ואחרים מטפלים בהם – חלקם בשל התעלפות וחלקם בגלל שרירים תפוסים. בנקודה הזו גם מחכה הפתעה של חלוקת בננות ותפוזים שהביאו מתנדבים – תענוג אמיתי!

ממשיך לרוץ. הכאבים בגוף מתגברים אבל עדיין ברמה נסבלת. אני מחכה ל"קיר" המפורסם שכולם מספרים שהם פוגשים בקילומטר ה-35 בערך, ומתכנן איך להתמודד איתו, אבל זה לא מגיע. אמנם קצב הריצה יורד לאיטו אבל אני לא מגיע למצב שאני צריך לעצור או לעבור להליכה. מגיע לקילומטר ה-37, ומבין פתאום שכרגע שברתי את שיא המרחק שרצתי עד היום. ההתרגשות מתחילה שוב לטפס, אבל דווקא אז מתחיל גשם. שוטף. מזג האוויר הקר שעד עכשיו עזר מאד בשמירה על חום הגוף, הפך לנוראי בשילוב עם הגשם. בלב אני מאד רוצה שהגשם יפסיק, אבל בראש אני חוזר ומשנן לעצמי כמה הגשם טוב לכנרת, ואיך התפללתי מראש ביום כיפור (בנוסח הקבוע) שלא תישמע תפילת עוברי דרכים שמבקשים שהגשם ייפסק…

בכל הריצה, אבל במיוחד בקילומטרים האלה החוויה העיקרית היא החוויה הרוחנית. המחשבות ממשיכות לרוץ בראש, עם החשיבה על אלוקים ועל החיים ומה באמת חשוב בהם (רמז – לא הריצה), מחשבות על אהבה ללא גבול למשפחה שתמכה וויתרה לא מעט על מנת שאגיע לרגעים האלה, ובאופן כללי ההרגשה היא של התעלות ושמחה.

לאחר 2 קילומטרים הגשם מפסיק, אבל הבגדים שנרטבו ממשיכים להעביר את תחושות הקור החד ישר לתוך הגוף. מגיע ל-40 ק"מ – 2 הקילומטרים האחרונים! הגוף מאד מותש אבל הלב מתחיל לקפוץ משמחה. המעודדים בצידי הדרכים מודיעים ש:”נשארו רק 2 ק"מ!”, “עוד ק"מ אחד!” “עוד 300 מטר!!!” ממשיך לרוץ “עוד 300 מטר!!!" (היי, אמרו לי את זה כבר! אתם עובדים עלי?…)

מרחוק כבר רואה את שער הסיום ושומע את המוזיקה בליווי הקראת השמות של המסיימים. עכשיו כבר לא מרגיש שום כאב. אני רואה את השעון שליד השער ומגלה שאכן עמדתי ביעד של פחות מארבע שעות! (וכנראה כדי שאהיה ממש בטוח, אחת הרצות שלידי צורחת שהיא סאב-ארבע…). חוצה את השטיח! קריאת "אשר הריסון!" מגיעה מהכרוז והרגשות מציפים ועולים. אבי ברנשטיין רץ לקראתי מהשרוול – מתחבקים, ואני רק שואל איפה בלה. רץ אליה (מחזה קצת מוזר היות והיא נמצאת מחוץ לסורגים שמקיפים את שרוול הסיום), מרגיש שהדמעות חונקות את הגרון וגם קצת יוצאות החוצה…

זורק את הצ'יפ לסדרנים (מישהו הבטיח לי שיש דיילות שמשחררות את הצ'יפ מהשרוכים כדי שלא אתכופף – עבדת עלי ברנשטיין?), חוטף מרק, מגיע אל בלה ורצים אל האוטו כדי שנספיק לצלוח את השלג לפני השבת (והצלחנו…). בדרך, טלפונים והודעות עם ברכות מהמשפחה ומהחברים. ובערב שבת, באמצע התפילה, טור ארוך של מברכים בעיקר מקבוצת הריצה של הגוש (ועוד כמה שבאו להגיד לי מזל טוב אפילו שלא הבינו בדיוק על מה…). ואחרי סעודת שבת שהכינו הילדים, מסיימים את היום המדהים הזה בטיול לילי משפחתי בשלג הרך שכיסה את הישוב.

היום שאחרי

תחושת האופוריה והשמחה ממשיכה גם בימים שאחרי. פתאום (כצפוי) נשכח התהליך הארוך והקשה של ההכנות, ונותרה רק החוויה המרוממת. אולם, בסופו של דבר התזכורות שנתתי לעצמי עושות את תפקידן – אני שמח מאד על החוויה שעברתי, אבל אין לי כוונה לעשות את זה שוב (בינתיים… החברים אומרים שכשיתחילו ההכנות למרתון טבריה הבא אני לא אוכל לעמוד מהצד). אני באמת מרגיש שהמרתון לא בהכרח מוסיף לבריאות הגופנית, ובהיבט הכושר הגופני עדיף לשמור על כשירות תקופתית של חצי מרתון. מצד שני אין ספק שמדובר בחוויה מיוחדת שמחברת גוף ונפש, ומשלבת בניית משמעת ותחושת מסוגלות.

ואחרי הכל, כמובן שצריך יעד חדש כדי להמשיך לשמר את הריצה, והוא הוגדר בתוך שבוע – השתתפות במרוץ שליחים "הר לעמק" – לא אתגרי כמו המרתון, אבל העיקר שיש למה לצפות!

המרתון הראשון שלי – ישי שלום

שבע וחצי בבוקר על קו הזינוק. כל השאיפות הספורטיביות, כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לרגע הזה, מחכה שילחצו כבר על ההדק, שנצא לדרך.

הדרך למרתון היא דרך ארוכה, כמה שנים של ריצה לוקח לי להפנים שאפשר לקפוץ לשלב הבא, שנראה תמיד בלתי מושג.

התחלה בריצות של 4 קילומטר באלון שבות, דרך 10 ק"מ במירוץ הגוש, עד ששמעתי על הקבוצה והמאמן המהולל מוטי, דרך איזו כתבה בגושפנקא. אשתי מציעה שאצטרף, קצת מתלבט ובא.

בקבוצה למדתי ממוטי איך לרוץ יותר נכון, מה זה אימוני כח, ואיזה הבדל משמעותי זה לרוץ עם עוד אנשים, לחלוק איתם את הכאבים, את הקשיים שבריצה וגם את ההצלחות.

לאחר 5 חצאי מרתון ובהשפעת הסובבים ובראשם אבי ומנחם, החברותות המרכזיות שלי בחודשים האחרונים, אני מחליט להירשם.

אחרי ריצה נוראית של 34 ברחבי תל אביב, אותה סיימתי בקושי ולקח לי שעות להתאושש ממנה, ההתלבטויות חוזרות, ושוב החברים נמצאים לשכנע ולעודד.

ריצת הסיכום עם אבי תופסת אותנו בקור של קרוב לאפס מעלות ובכביש מכוסה בקרח בחלקו. רצים לאט, לא להחליק, מסיימים עם חיוך, גם זה מאחורינו.

Ishay01

השבועות האחרונים מזמנים ריצות לא שגרתיות בשעות מטורפות. אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שאני אקום בליל חורף קר בארבע ורבע כדי לרוץ בחושך ובקור, הייתי מסווג את זה בז'אנר סרטי המדע הבדיוני. אבל הנה, אפילו תמונה חשוכה יש.

Ishay02

הגיע השבוע האחרון, מורידים פעילות. מי שמכיר אותי יודע שהשבוע האחרון מאד אהוב עלי בגלל הנושא של העמסת פחמימות. סוף סוף יש לי תירוץ ואף אחד לא נושף לי באוזן.

ערב לפני, נפגשים ארבעת נציגי הגוש לתמונה משותפת בערב הפסטה ונפרדים ללילה האחרון.

Ishay03

אבי ואני ישנים במגדל, באדיבות משפחת ורדי, לפני השינה מקפידים להכין הכל למחר, שלא לפספס כלום.

אבי יושב על הפסנתר, שרים שירי שבת, שירי תפילה, מדמיינים איך ניראה מחר בערב, בערב שבת, אחרי הכל. גם זה סוג של הכנה.

למחרת בבוקר, לאחר שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה, אני נוסע לטבריה נטול שינה לחלוטין. אוספים את מנחם. הווייז הקדוש מביא אותנו שלושים מטר בלבד מהזינוק, אני מבטיח לקנות פרחים לקריינית של ווייז בהזדמנות.

Ishay04

זהו, הריצה יצאה לדרך, אני נחוש בדעתי לרוץ טוב אבל גם ליהנות. נזכר במה שאמרו למנחם בשנה שעברה שמרתון ראשון רצים רק פעם אחת.

מתחילים עם הפייסרים של 3:45. בפעם הראשונה אי אפשר לדעת אם זה הגיוני בכלל או שזו טעות שנשלם עליה בהמשך.

בקילומטרים הראשונים אני מרסן את עצמי כמעט בכח. האדרנלין זורק אותי קדימה ולוחש לי להאיץ. העבודה הקשה בתחילת מרתון היא דווקא להאט, לדעת לשמור כוחות להמשך.

הקבוצה מתחילה במצב רוח טוב. כמה חבר'ה מתחילים לשיר שלום עליכם, אולי כבר רוצים להגיע לשבת, להיות אחרי הכל.

אחרי 12 ק"מ בערך פונים שמאלה בצומת מעגן, מתחילים לרוץ מול הרוח. חייבים לשמור על הקצב, חייבים.

בצד הדרך עומד איש עם תנין קשור בחבל, לחלקנו ברור שזו בובה, חלק טוענים שהוא אמיתי והוא מופיע כל שנה, מה שאומר שזו דרך מצויינת לגרום לי לרוץ יותר מהר.

בק"מ ה-16 החבר'ה הקנייתים כבר באים ממולנו, רואים את הראשונים רצים בקצב מטורף, מריעים להם.

אחרי עוד כמה דקות מגיע ממולי מנחם. איזו שמחה וגאווה לראות אותו מיד לאחר רצי העילית. מחליקים ידיים, ניפגש רק בסיום.

ככלל, הפירגון פה הוא אדיר, כל הזמן מעודדים אחד את השני. אני באופן אישי מרגיש שככל שאני מעודד יותר, אני מקבל יותר כוחות.

אני דבק בתכנית התזונה שמוטי הכתיב לי – פעם ב-9 קילומטר ג'ל, כדור מלח ראשון אחרי 15 ק"מ ואחריו כל 10, וכמובן לא לפספס אף נקודת מים למרות שמזג האויר אופטימלי.

הגענו לעין גב, עכשיו מסתובבים וכל מה שנשאר זה לחזור חזרה. הארבע ראשי מתחיל לכאוב ואני מתחיל להתפלל בשקט שלא ייתפס כמו שנתפס בריצה בתל אביב.

הקבוצה מתחילה להידלדל, מעודדים כל מה שזז, לפניי רץ בחור בן קרוב ל-60, כנראה ותיק מאד בעסק וסוג של מנטור. החבר'ה מסביב צועקים לו: 'יהודה, טיפים. יהודה, טיפים'. בסוף יהודה נשבר ושולף את טיפ המאה: 'כשאתה חוזר הביתה מהמרתון, אל תשכח להחליף נעליים'. כולם צוחקים. ממשיכים הלאה.

לידינו רץ אדם מבוגר, מאד מבוגר, קוראים לו ניקולאי. עד הקילומטר השלושים הוא צמוד אלינו. הלוואי ובגילו אני אצליח ללכת ישר מהמיטה לשירותים. מדהים ומעורר השראה.

פונים ימינה בסוף הקילומטר השלושים. לפי הקצב שלנו התחלנו את השעה האחרונה למירוץ. מי שמתאמץ כבר יכול לראות את טבריה באופק.

הרגליים מתחילות להיות כבדות אבל עדיין ממשיך לשמור על קצב של 5:15-5:20 לקילומטר.

עברנו את צמח. עד עכשיו היה האימון, עכשיו מתחיל המרתון האמיתי.

כל האימונים, כל ההכנות המנטליות מלמדות כי ההתמודדות האמיתית היא בקילומטרים האחרונים, אחרי הק"מ ה-30-32.

מאות הקילומטרים שגמאתי ברחבי הגוש בריצות בדד, מאד עוזרות לי בשלב הזה. אני רגיל לריצות בהם נמצאים רק הקדוש ברוך הוא, אני והדרך. צריך להתרכז, לחשוב שכעת אני ממוקד בריצה ובנקודת הסיום. לוחש לעצמי שאין דבר העומד בפני הרצון, מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לסיים, וממלמל לעצמי משפט שחבר מרתוניסט מנוסה אמר לי בקו הזינוק: "אין דבר כזה קיר, אין דבר כזה קיר".

בקילומטר ה-36 אני נחלש קצת, מתנתק מהפייסרים שליוו אותי כל הדרך, אני כבר לא אסיים מתחת ל-3:45 אבל טוב שתהיה לי מטרה לשנה הבאה.

בעקבות סיפור של מוטי מאחד המרתונים בו השתתף, אני מראש מצויד בהרבה כדורי מלח בפאוץ'. זה השלב שמתחילים לראות רצים עוצרים או מאטים בצד הדרך, חלקם נאנקים מכאבים. אני מחלק כדורי מלח בסיטונות, מקווה שיעזור.

בקילומטר ה-39 בערך, אני רץ ליד מישהו שמעודד כל הזמן רץ לידו, ונראה כאילו לא מזיז לו כלום. הוא מציע מיוזמתו לצלם אותי ותוך כדי ריצה הוא גם שולח לי את התמונה במייל. מהחיוך שדפקתי בתמונה אפשר לחשוב שגם לי לא מזיז, אז זהו, שעבדתי עליכם.

Ishay05

טבריה באופק, כבר רואים את המלווים שבאו לרוץ את הקילומטרים האחרונים ביחד, רואה ילדים של חבר שרץ, מתחילים להרגיש את הסוף.

נכנסים לטבריה, האפשרות שמקננת בראש מתחילת המירוץ, 'האם אצליח לסיים', מפנה את מקומה ל'בוא נסיים כבר'. מרוכז רק בכביש, פתאום שומע צעקת עידוד. מרים את הראש ורואה את המג"ד שלי, מרתוניסט בעצמו שבא לעודד לקראת הסוף.

עברתי את הקילומטר ה-42. ממש קרובים, כמות האנשים בצידי הדרך גדלה מרגע לרגע. קו הסיום באופק. נותן פוש אחרון, מגיע למשפך.

מנחם רואה אותי על קו הסיום ומספיק אפילו לצלם.

עוצרים, מנסים להירגע מההתרגשות המטורפת, לא מעז אפילו לחשוב על מתיחות, שהרגליים לא יתפרקו.

מרגיש שהלב עומד להתפוצץ, גם הרגליים, אבל למי אכפת.

זהו, הגעתי, סיימתי, הצלחתי להגשים את החלום שהשקעתי בו כה רבות, מרתוניסט חדש נולד.

Ishay06

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מנחם פורת – מרתון טבריה 2014

מרתון טבריה 2014 חוויות ורשמים – מסע

יום ראשון 12/01/14 השעה 5:25 בבוקר. השעון מעורר מצלצל. אני מכבה אותו, שוכב במיטה, עייף, השרירים כואבים, תחושת האכזבה לא מרפה. מתלבט אם לקום או להמשיך לישון. הדריכות, הלחץ, הציפייה מהמרתון כבר מאחוריי. אני יומיים אחריי, אבל בכל זאת משהו בי אומר לי: קום! צא לרוץ! זה אתה! ואני קם, מתלבש, לעוד ריצה שמתחילה בחושך בקור של החורף בגוש עציון. ויוצא- לשדות, לעצים, לכרמים, לשבילים, מקבל את האור הראשון של הבוקר, ומרגיש חי.  זה אולי יכול לסכם את השנה האחרונה מאז שרשמתי פוסט למרתון הראשון שלי.

עבר הרבה מאז שישבתי לכתוב את הסיכום והמסע של המרתון הראשון, בעיקר התבגרתי, מה שהיה אז חדש בשבילי חלחל עמוק לתוך העצמות שלי ונהיה חלק בלתי נפרד ממני- הריצה.

הרבה אנשים מתחילים לרוץ, מציבים לעצמם מטרות: לרדת במשקל, לרוץ 10 קילומטר. אך אצל רובם  ה"טרנד" חולף. יש כאלה שמגלים את הסוד של הריצה והם ממשיכים.

הריצה בשבילי אינה תנועת רגליים מהירה, היא לא הדרך להגיע ממקום למקום כשממהרים, היא לא מטרה לרוץ זמן מסוים או מרחק מסוים (גם לא מרתון) הריצה היא דרך חיים, התמכרות, הזמן לדבר עם עצמי, לדבר עם בורא עולם, להיות חלק מהטבע, לנוע בו, לכבוש, זמן לשקט, להעצמה אישית. הריצה עבורי היא הנאה צרופה. שמחה.

רקע

חוויית המרתון שנה שעברה הייתה כה חזקה, שהיה לי ברור שאני ממשיך איתה. חודשיים אחרי המרתון השתתפתי במרתון ירושלים, במקצה חצי המרתון, מה ששנה קודם היה נראה לי כמו חלום והרגשתי תחושת החמצה- למה אני לא רץ את המרתון המלא? התשובה הייתה מחושבת והגיונית, אני חודשיים אחרי מרתון ראשון, צריכים להיות זהירים ומאופקים, אבל משהו ברגש דגדג לי, הפריע.

לאחר מכן באה תקופה שקטה בלי הרבה תחרויות עם לפחות 3 ריצות בשבוע. (כמובן עם מרוץ גוש עציון המסורתי שגרם לי להתחיל לרוץ.)כאשר הייתי בחודש מילואים ובמשך 5 ימים לא הצלחתי למצוא זמן לרוץ, הרגשתי את עצמי נופל בהרגשה, נמצא ב"קריז" לא מוצא מנוח, עד שמצאתי את הדרך לרוץ בהרים של הר שגיא על גבול מצרים.

באביב השתתפתי במרוץ שליחים הר לעמק שהביא איתו שלל חוויות והזדמנות בלתי רגילה ליהנות מחוויית הריצה. הקיץ הביא איתו את המכבייה והיה כיף ומרגש לקחת חלק במסגרת חצי המרתון ברמת גן.  עם זאת שמתי לב בכל התקופה של החודשים האחרונים שביצועיי לא השתפרו ואף  החלו לדעוך. כאשר נרשמתי לחצי מרתון בפארק הירקון, נוצר לי קשר לגמרי במקרה עם משה פרץ, משה הציע לאמן אותי, למרות הקשיים והמרחק מצאנו את הדרך בעיקר בטלפונים ומיילים ומעט מפגשים אך עם המון אכפתיות ואהבה. יש אנשים שבשבילם הריצה היא שליחות, להנחיל דרך חיים לאחרים, והם עושים אותה עם כל הלב והנשמה, משה אתה אדם כזה, ללא ספק. תודה!

המטרה הייתה מובנת מאיליה – לחזור לטבריה. אם שנה שעברה הריצה הייתה עבורי בתולית, ריצת תחושה, עם הכנה יחסית חובבנית. הפעם המטרה הייתה להגיע מוכן ולעשות יותר לתת את כל מה שאפשר.

נחשון שוחט, שבמהלך השנה האחרונה התוודעתי למאמרים ולפוסטים שלו (כמדומני שאין אצן בארץ שלא מכיר את מאמריו) כותב על מה שנראה כל כך הגיוני לרץ ומה שנראה כל כך לא הגיוני למישהו אחר "זר לא יבין זאת". למה לשוב לטבריה? למה לעבוד חודשים ארוכים בחום בקור בבוקר בלילה, לוותר על כל כך הרבה דברים רק בשביל עוד כמה דקות על השעון במרתון. באמת לא כל אחד יכול להבין את זה. אבל מי שכן פשוט מבין. זה הרצון לדחוף את עצמך לקצה גבול היכולת, רק בשביל להיות שם. לא פעם אנשים אומרים לי "זה לא בריא לרוץ כל כך הרבה" ואני רגיל לענות "אולי זה לא בריא לגוף, אבל זה בריא לנפש, זה בשביל הראש, הלב, הרוח והנשמה".

האימונים התחילו לקבל נפח, עבודה על מהירות, על מרחק שבועי, עם תוכנית מסודרת. המרתון עוד היה רחוק אבל תחושת החדות, ההתקדמות החלה להיות מוחשית.

בערב ראש השנה אחרי שבוע ריצה קצר, אך עם רצון לא לוותר על הקילומטרים, לפתע ללא התראה מוקדמת, לא יכולתי לדרוך על הרגל, כאבים אדירים ברגל ימין. אחרי ראש שנה עם כאבי תופת אובחן דלקת בגיד, שזה אמר לשמחתי פציעה קלה, אך צורך להפסיק לרוץ שנמשך 3 שבועות. כמה כיף היה לחזור לרוץ לחוש את טעם הזיעה החמצמץ, את הנשימות, הדופק העולה, ובעיקר השקט, ההתבודדות עם הקב"ה והחיבור עם הטבע.

חזרנו לשגרת האימונים, לשמחתי הרבה חברי היקר אבי, נרשם למרתון והחל בתוכנית אימונים. כך שחלק מהארוכות יכולנו לרוץ ביחד. אומנם אני רגיל לרוץ לבד, אך הריצה, באופן מיוחד מקרבת בין אנשים, בחיפושים אחרי מקומות חדשים לרוץ בהם את הארוכות בגוש הקטן, כל מקום חדש שהגענו אליו בריצה חלקנו תחושה של כיבוש, עוד מקום נכבש על ידינו בריצה.

השבועות עברו להם נכנסתי לשגרת אימונים של ארבע ולפעמים חמש ריצות בשבוע עם נפח של 80-90 ק"מ בשבוע. אומנם תוכנית מינימלית, אך בהתחשב במצב עם שלוש ילדים בבית, עומס שרק הולך וגובר בעבודה, לא קל למצוא את הזמן. אין ספק שאי אפשר לאיש (או אשת) משפחה לרוץ מרתון בלי תמיכת משפחתו, לרוץ מרתון זה דבר אגואיסטי לחלוטין, הרץ עושה את זה בשביל עצמו והמשפחה "סובלת" מזה. הדברים יכולים להתחבר כאשר הדבר נעשה בכל ההתחשבות של הרץ, כולל ויתור על ריצות לפעמים, וקיצור ריצות כשמאחרים לחזור. מצד שני המשפחה צריכה להרגיש שהמאמץ לאפשר לרץ לרוץ, מוצדקת כיוון שהיא רואה מה הריצה עושה לו. והוא רואה ודואג איך לתת בחזרה.

נחמה היקרה- תודה לך.

השבועות התקדמו, ישי הצטרף אליי ואל אבי כנציגי גוש עציון במרתון. 6 שבועות למרתון. זכיתי לעשות ריצה ארוכה של 38 קמ יחד עם אריאל בתל אביב. למרות שלא נפגשנו לפני ולא דיברנו הרבה במהלך הריצה, הרגשתי איך שני אנשים שרצים יחד מתחברים. מעצם החוויה המשותפת של הריצה.

חצי מרתון בית שאן עמד לפתחנו. ידעתי שזו נקודת ציון משמעותית עבורי, למרות שהמטרה היתה טבריה, ניסיתי במהלך השנה החולפת לשחזר את ההישג בחצי מרתון משנה שעברה ולא הצלחתי. (1:20) לפי הנחייתו של משה פתחתי לאט ועם הזמן הגברתי בדיוק הפוך מהריצה שנה שעברה. הריצה היתה מדהימה כיוון שחשתי את תהליך ההתבגרות, הרגשתי איך אני חד, מרגיש את עצמי, יודע בבירור מה אני עושה ובעיקר מרגיש שאני שולט בריצה ולא היא שולטת בי. סיימתי את הריצה חזק תוך כדי שאני עוקף כמה חברים מנוסים ממני. ובתוצאה של 1:19:38. תחושת סיפוק אדירה.

אחרי בית שאן הגיעה סופת השלגים, הפעם השלג היה משהו אחר, לא מוכר בלי שום יכולת לרוץ. נאלצתי לוותר על ריצה ארוכה 4 שבועת לפני המרתון. ושוב קרה שלא רצתי חמישה ימים, אכן תחושה קשה, ושוב "זר לא יבין זאת".

3 שבועות לפני המרתון החלטתי בהתייעצות עם משה, למרות הפוגת השלג לרוץ את המסכמת 40 ק"מ. מכורח הנסיבות רצתי את הריצה לבד. הריצה לוותה בתחושה חזקה מאוד של אונים, חוויית גיבוש עצמי. רצתי בעמק האלה בשדות ושבילים שלא הכרתי עם הגברה עד לקצב המרתון. כמובן שהגיע ה"קיר" הידוע לשמצה שגרם לי להאט. ובעיקר להבין ולהכין את עצמי שלפעמים התוכניות לא מסתדרות, ולזכור שהמטרה היא הריצה ההנאה השמחה ורק אחר כך התוצאה.

שבועיים למרתון, אני בטייפר, ההתרגשות בשיאה, הזמן חולף לאט האימונים מקבלים רצינות יתר, סגירה של הקצב, בניית שלוש תוכניות ריצה: ריאלית אופטימית ונסיגה. מתחיל לדמיין את הריצה לבחור שירים לרוץ איתם- בראש כמובן.

שבוע למרתון, קשה לחשוב על דברים נוספים חוצמזה, מזל שהעבודה תובענית, אחרת הזמן לא היה זז בכלל, העמסת פחממות וסופרים את השעות, קשה לתאר את ההרגשות, את הרצון להתפרק על המסלול, לשרוף אותו.

יום חמישי נוסעים לטבריה, ההתרגשות והלחץ מקפיצים. עובר עם המשפחה את הנסיעה כביש הבקעה הארוך. כשמגיעים לצמח ההתרגשות גוברת, פעם הבאה שאעבור פה תהיה בריצה, כשלושה קילומטר לפני טבריה מקבל את פנינו שלט ענק "עוד קצת וסיימתם" אני קופץ מהתרגשות וכמעט נתקע בתקרת האוטו. מתארגנים במלון ואני הולך להיפגש עם אבי וישי לקחת את הערכה ולארוחת הפסטה המסורתית, איזה כיף כשעושים את זה עם חברים! מקבל המון הודעות בהצלחה מחברים ומשפחה שקצת מבינים או שלא מבינים, אבל מבינים שעובר עליי משהו. (תודה!)

המרתון

יום שישי, זה הגיע, זה תמיד בסוף מגיע, באים ביחד לאזור הזינוק, פוגשים חברים, שמחים ומתרגשים. עושים חימום לא ארוך מידי כדי לשמור את הגליקוגן, עשר דקות לפני הזינוק אני מתכנס בעצמי, מתחדד, מתכונן, משה מוצא אותי, בודק שאני בסדר, מוכן וזוכר לא לפתוח מהר. כדי להפיג את המתח אני ניגש לאנשים שאני מכיר, לוחץ את היד, מאחלים בהצלחה. ולדרך, סוף סוף זה מתחיל. התוכנית היא לרוץ את העשרה הראשונים בקצב 4:05 (דקות לקילומטר)זה מפתה לרוץ יותר מהר ואני רואה הרבה אנשים עוקפים אותי אבל אני צמוד לתוכנית, בינתיים אני מנצל את ההזדמנות לדבר עם אנשים בני (מרתון 55 במספר) מוריאל (מרתון ראשון), אלכס, נדב, אביגדור, כפיר ועוד.

אני ממשיך בקצב שמרני עובד על ריצה בקצב אחיד, נהנה מאוד מהריצה, פשוט חוויה, כיף. זה כל מה שעובר לי בראש, חובר לבחור בשם כפיר, מדברים קצת ורצים ביחד, הקצב מתאים לשנינו, מגיעים לצמח ואני מגביר לקצב 4:00. מהשלב הזה אנשים כבר לא עוקפים אותי אלא הפוך, ממשיכים מהפנייה של מעגן לכיוון עין גב, עוברים על פני אנשים שמעודדים, תחנות מים, מקפיד לשתות מעט בכל תחנה, מתרכז לרוץ נכון, גב זקוף, נשימות שקטות ומסודרות, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל. לקראת עין גב, רואים אנשים נחלשים שכנראה פתחו מהר מידי. יש הרבה רוחות בכיוונים מבלבלים ולא ברורים, אבל הם לא מאיטים את הריצה, אני מתלבט אם להמשיך עם התוכנית הריאלית המתוכננת שלי או להגביר את הקצב לתוכנית האופטימית.

אחרי הסיבוב של עין גב המבשר את חצי הדרך ב- 1:25 אני מחליט להגביר ל- 3:55 עדיין מרגיש שאני שולט בריצה, כיף לשמוע את האנשים שעוד לא הסתובבו. מידי פעם מישהו צועק לי "מנחם" ואני מחזיר בנפנוף ידיים, רואה את סבטלנה מלפניי  וכנראה בדחיפה גברית – שוביניסטית לא מודעת, מחליט שהגיע הזמן לעקוף אותה. את הקילומטר הבא אני רץ ב- 3:44 בטעות, אומר לעצמי מהר מידי, אבל לא נורא, אני עדיין מרגיש טוב, עדיין שולט, חובר לקבוצת רצים מלפניי וממשיך בקצב 3:55. בקילומטר ה-27 בערך אני מתחיל להרגיש קושי, לוקח כדור מלח, ג'ל, מים וממשיך באותו קצב. בפנייה חזרה ממעגן אני עוזב את קבוצת הרצים וממשיך בשלי, יודע שאוטוטו משה מחכה לי לרוץ איתי קצת, כמה שאני מחכה לו, הקושי גובר אבל הקצב לא יורד, עדיין נסבל. בקילומטר ה-31 אני פוגש את משה והוא רץ איתי, אני אומר לו שעכשיו מתחיל להיות קשה. משה לא נותן לי לדבר, פשוט רץ לידי, כמה ביטחון הדבר נותן, תחושת מוגנות שבטוח שעכשיו הכל בסדר. אחרי שתי קילומטר על קצב בין 3:50 – 3:55 משה מודיע לי שהוא צריך לחזור, הרגשתי כמו ילד קטן שאומרים לו עכשיו אתה לבד, והוא לא בטוח אם הוא מוכן לזה, בלית ברירה אני מקבל עליי את הדין, ואיך שהוא עוזב, מלווה אותי תחושת נטישה. זהו עכשיו אני לבד, יותם מגיע לידי ובערך עד הקמ ה-35 אנו מריצים אחד את השני אבל לשנינו קשה, הקצב יורד, כבר מעל 4:00 אני אומר לעצמי לרגע הזה חיכית עכשיו זה זמן העבודה, אבל הרגליים לא מגיבות, הרגשה שנגמר הכוח, שאין עוד, אני אומר לעצמי אם לא להגביר אז לפחות לא להאט. אני מבין שמשהו השתבש, קיר? שרירים תפוסים? חשבתי שהייתי מוכן לזה, דמיינתי את עצמי פעמים רבות מגיע לק"מ ה- 32 ומגביר, שר לעצמי שירים מעודדים, אבל זה לא עובד, עוד ק"מ ב- 4:10, 4:08, 4:12, לא מצליח להגביר, אני לבד, אף אחד לא עוקף אותי, ואני לא רואה אף אחד מלפני, ליותם כנראה היה קשה יותר ממני. אבל הזמן חולף, מבין שלרדת מ- 2:48 לא יהיה, עכשיו המלחמה היא לרדת מה-2:50 עוד קמ הפעם ב4:14 עובר את השלט "עוד קצת וסיימתם" שאתמול נתקע לי הראש בגג האוטו כשקפצתי מרוב התרגשות כשנתקלתי בו בדרך לטבריה. ועכשיו אני מקלל אותו, נלחם ב 2:50, בגוף שלי, ברוח, מנסה מנסה אבל לא מצליח, קמ הבא ב- 4:17 רק לגמור עם זה כבר, לא חושב על שום דבר אחר, המשפחה מחכה לי בסוף. נכנס לטבריה, שכחתי את השמחה שהיתה לי כשיצאתי משם לפני בערך שעתיים וחצי. ממשיך לרוץ איך שאפשר, רק לסיים, כמה קו סיום יכול לעורר צפייה, אני מחפש אותו איפה כבר הפנייה לרחוב הבונים? לבסוף מישהו צועק לי "עוד 300 מטר" לא חושב כבר על הזמן, מפחד להביט בו, ואני מחליט- עכשיו ספרינט, ליאור מגיע מאחוריי וביחד ספרינט אדיר לפיניש, מגיע לפניו, רק רוצה להתפגר, מאיפה בא הכוח הזה לספרינט? לא ידעתי. אבל סיימתי. רואה בשעון 2:50 ומשהו. לא הצלחתי, לאט לאט מתחלחלת בי התובנה. קצת חיבוקים עם החברה, מחמאות, מים. שם את הניילון התרמי מתרגש ומאוכזב. אני יודע שבשביל רוב האנשים תוצאה של 2:50 היא בגדר חלום ואולי אפילו יפריע להם לראות אדם מתאכזב מזה. אבל כשאתה מתאמן למשהו במשך חודשים ארוכים, מדמיין את הרגע עשרות פעמים, מתכונן לקושי וכל כך רוצה לעבור את המשוכה, יש אכזבה. וכמו שכתבתי "זר לא יבין זאת" למרות זאת סיימתי מרתון שני בחיי. זה לא מובן מאליו. סיימתי בתוצאה טובה ובריצה טובה. זה המון בשבילי ואני שמח על כך. בנוסף זה נותן לי עידוד ורצון לשפר בהמשך הדרך.

 אני מסתובב קצת, מתאושש ויודע שהמשפחה מחכה לי איפשהו, אני צועד לקראת היציאה מהשרוול של הסיום ותוך כדי שמורידים לי את הצ'יפ מהנעל אני קולט את הצעקות "אבא אבא" של הילדים. באותו רגע מרגיש את הדמעות חונקות את גרוני, אני מדדה אליהם ונופל לתוך החיבוק שלהם. תחושה אדירה של התרגשות ואכזבה אופפות אותי. אבל אני מתמכר לרגע, לרוגע, מבין שהגעתי לציון דרך משמעותית במסע שהתחיל אי שם לפני שנתיים, המשיך בבוקר יום ראשון בשעה חמש וחצי, יומיים אחרי כל ההילה ואבק הכוכבים, ובעזרת השם יימשך עוד שנים רבות.

מנחם פורת

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תכנית אימונים 2013-2014

אז זהו, צריך להתחיל להתכונן.  בהתרגשות מסויימת ולאחר שנסגרה ההרשמה המוקדמת למרתון טבריה והתחילה ההרשמה למרוץ נייקי תל אביב אני מעלה את תכנית האימונים של הקבוצה.  המרוץ המועדף עלי השנה הוא דווקא מרוץ עמק המעיינות (בית שאן), אבל התכנית כוללת את שלושת המרוצים ומכינה את קבוצת החצי מרתון והמרתון ליעדים שלהם, כל אחד בנפרד.  את תכנית האימונים יש לקרוא בצורה הבאה:

imun_2013_2014

קבוצת החצי מרתון מתחילה ב 5 ק"מ ואילו קבוצת המרתון מתחילה ב 14 ק"מ.  כולם רצים ביחד אך היעדים שונים ולכן המרחקים בהתאם.  כצפוי, אימוני קרוספיט משולבים בתכנית.  גיליתי שאין כמו אימוני קרוספיט כדי למנוע פציעות ולזרז את ההתקדמות באימונים לקראת המרוצים השונים, אז אני ממליץ בחום.  ניתן לעשות את התכנית ללא אימוני קרוספיט, למי שרוצה.

שאלות יש להפנות לפורום שלנו ואני מקווה לענות בהקדם:

יש להקפיד על הדברים שמוזרכים כאן באתר ברשומות קודמות ואותם ציינו באימונים.  בהצלחה!!!

עונת המרתונים – תוצאות

ההכנות למרתון, לחצאי מרתון ו 10 ק"מ היו אינטנסיביים השנה.  היה כיף להתכונן ולהתאמן יחד, ועם כל ההערכה, אני תמיד מופתע ונפעם מול ההישגים של כולם.  הצטערתי מאוד לא להיות עמכם בתחרויות, למרות שהסיבה הייתה בהחלט ראויה (וינגייט), ואני מאוד מקווה להימצא שנה הבאה במעמד המכובד יחד אתכם ואף להשתתף.  להלן התוצאות של שתי התחרויות, ירושלים ותל אביב.

מרתון ירושלים

10 ק"מ             איתמר גולדברג                         1:00:11

10 ק"מ             יעקב ליפשיץ                             1:00:16

10 ק"מ             הדס זזון                                   1:11:30

10 ק"מ             שיר מאיר                                  1:12:49

10 ק"מ             אביעד רווה                                0:57:43

21 ק"מ             מיכאל וילשנסקי                          2:02:42

21 ק"מ             אבי ברנשטיין                             1:46:04

21 ק"מ             יהודית פוגל                               2:01:00

21 ק"מ             מנחם פורת                               1:23:42

21 ק"מ            נועם דמסקי                                1:56:41

21 ק"מ            ישי שלום                                   1:45:56

21 ק"מ             דניאל קפלן                               1:59:00

42 ק"מ             שמחה וכטל                               4:25:28

מרתון תל אביב

10 ק"מ             דני אילן                                    1:01:26

10 ק"מ             עידו רוזנברג                              1:03:16

10 ק"מ             יאיר סינגר                                 0:56:06

21 ק"מ             ישי שלום                                   1:44:35

21 ק"מ             שמחה וכטל                               1:49:50

21 ק"מ             יהודית פוגל                               2:04:08

21 ק"מ             אוהד אלמליח                             2:29:42

21 ק"מ             אשר הריסון                               2:11:02

21 ק"מ             יעקב ליפשיץ                             2:18:52

21 ק"מ             אביעד רווה                               2:17:29

21 ק"מ             אבי קליין                                  2:10:19

21 ק"מ             מיקו רותם                                 2:11:21

21 ק"מ             בני סוויל                                   2:56:06

21 ק"מ             חזקי שינוביץ                             2:17:37

השנה תיזכר כשנה שהמרתון המלא של תל אביב התבטל לאור מזג האוויר השרבי והקשה.  לעומת זאת מרתון ירושלים התבלט בארגון המופתי ומזג האוויר האידאלי.  התמונות:

מרתון טבריה 2013

המרתון השנה היה עבורי ריצה למרחקים ארוכים מכל הבחינות.  זהו המרתון החמישי שלי בכלל והשלישי בטבריה.  כשאני חושב על הפעם הראשונה שנסעתי מירושלים בשעות הבוקר המוקדמות רק כדי לרוץ את ריצת ה 10 ק"מ של מרתון טבריה 2009 אני תוהה אם שיערתי אז איזה חלק זה יתפוש בחיי.

תמיד הייתי 'ספורטאי', ובצעירותי אף הייתי אלוף ירושלים לריצות קצרות, אבל בשנים האחרונות העניין תפש תאוצה מפתיעה ומספקת.  בנוסף לריצות יש את קבוצות הרצים.  כולם השפיעו עלי באופן מיוחד, ומצאתי את עצמי חושב על כולם במהלך המרתון.

יש את ה'מייסדים', שלמה ברניקר, אלי אלפסי, אפי מאיר, מייקל וילשנסקי, נועם דמסקי, עופר ארבל, אריה הורוביץ, יהונתן שואלתר, סו רוזנפלד, אשר מאיר ועוד.  הם היו כשהכול היה בגדר חלום רחוק, והמרתון נראה כמעט בלתי מושג.

ואז הקבוצה גדלה והצטרפו יונתן ורוג דוד, הת'ר גלב, אסתר קליינמן, טל בן חור ,עמיחי היימן, שמחה ווכטל, יהודה נאומברג, שלמה קופל, יואב שוגרמן, אבי ברנשטיין, מאיר סילברמן, שי צוברי, יגאל שאשא, יצחק משען, דניאל קפלן, אלעד שמואלי, דוד נחמן, ישי שלום, מנחם פורת, חננאל נויברגר, זכי חורי ועוד.  אז היה המיפוי הרציני של אזור הגוש והגישושים הראשונים שהראו שהאזור שלנו עם אנרגיות מדהימות של ספורט ופשוט תענוג להיפגש ולחוות את החוויה המספקת הזו של ריצות למרחקים ארוכים.

ואז היו ה'ממשיכים'.  בני סוויל, יענקלה ליפשיץ, שלומי וגאולית ענבי, מיקו וטל רותם, דני אילן, אלישמע שביב, אביעד רווה, אליעזר קאלוש, אבי קליין, חנן פוגל, הדס זזון, שיר מאיר, אודליה לויכטר, עדי כרמלי, אוהד אלמליח, דביר לם, חזקי שיינוביץ, שאול גינת, יהודית פוגל, איתמר גולדברגר, ועוד.  איתם יכולתי לחוות שוב את הראשוניות של חווית הריצה, והסיפוק של ההישגים הראשוניים והכל כך חשובים האלה בהתחלה.

מצאתי את עצמי אכן חושב על החברה שעשו את הצעדים הראשונים שלהם לקראת ה 10 ק"מ.  באימונים היה כמובן משעשע לראות אותם נאבקים במרחקים שאני כבר מזמן מחשיב כקצרים, אבל אני בטוח שמבחינת ההתמודדות הגופנית עם הלקטוז החונק והשרירים הדואבים אין הרבה הבדל בין הסבל שלהם לזה שלי בסוף המרתון… ולכן ההערכה.

המסלול של המרתון כבר מאוד מוכר, כולל ההתנהלות של לפני ואחרי.  כמו בכל שנה, גם השנה המשפחה כולה התלוותה לחוויה.  כמו בכל שנה מזג האוויר היה נעלם מדאיג, וכמו בכל שנה ההתרגשות לפני היציאה הייתה מלווה בחיבוקים מרגשים של הילדים וגילה.

במהלך הריצה נצמדתי לפייסר של 3:45 מתוך תקווה שהאימונים אכן ממקמים אותי באפשרות הזו, מה שהתברר מאוחר יותר כטעות.  במהלך הריצה היו בדיחות של החברה, היו רוחות, היו מחיאות כפיים וילדים מנופפים, תחנות מים וצלמים.  אני מצאתי את עצמי מתבונן בסגנון הריצה של האנשים סביבי.  מאחר ואני מקפיד מאוד עם החברה על ריצה נכונה, יש לי עניין מיוחד בצורה שאנשים משתמשים בגוף שלהם כדי לבצע את הפעולה הכול כך פשוטה וטבעית הזו.

כמובן שיש את אלה שרוקעים בחוזקה עם העקבים במהלך הריצה, אלה שאני פשוט מתכווץ לחשוב מה יהיה עם הברכיים והרגליים שלהם עוד כמה חודשים, הפציעות והכאבים שמחקים להם בהמשך.  בלי שום קשר יש ביטויים אחרים ל'אופי' הרץ בריצה.  יש את אלה שמזיזים את הראש מצד לצד בניסיון מעניין לעזור על ידי כך לריצה שלהם.  יש את אלה שמזיזים את הידיים בתנועה סיבובית קדימה כאילו הם אוספים את האוויר בקדמת הגוף פנימה לתוך החולצה.  יש את אלה שמריצים את הרגליים לפני הגוף ואז יוצאת להם ריצה תוך השענות מוגזמת אחורה ולעיתים ראש מביט השמימה, ויש את אלה שנשענים קדימה ומריצים את הגוף לפני הרגליים (שבאופן אישי מועדפים עלי עקב הנחיתה הנכונה על קדמת הרגל שאני אוהב).  בכל מקרה, הריצה, בעיקר בקילומטרים האחרונים המתישים, מאוד חושפנית ומאוד מבטאת את האדם שרץ.  אז כבר אין מה להסתיר, גם לא ניתן.

בקילומטר ה 35-36 הרוח הדרומית שהייתה במרתון הצליחה להתיש אותי וראיתי את הפייסר מתרחק ממני.  אז מתחיל הסבל.  המחוזות העלומים של הרצון הערום והמעורטל של הנפש מעל הגוף.  בשביל זה מתאמנים כל כך הרבה, ובגלל זה המרתון מהווה חוויה מכוננת.  כל מי שעבר את החוויה, ללא יוצא מן הכלל, מאשר שהמקום הזה של הנפש מעל הגוף בקילומטרים האחרונים של המרתון לוקחים אותך למקומות הכי אמיתיים בתוכך.  שם אין אשליות או מקום להכחשה.  שם אתה נבחן ושם יש את ההזדמנות להוכיח לעצמך שאתה ראוי.

וכמו בכל שנה, גילה והילדים שחיכו בסוף הם הפרס האמיתי לכל החוויה.  ההשתתפות המלאה של גילה בחוויה, על אף הביקורת לאורך כל התהליך, תמיד נותנת לי את המקום שבו אני הכי אוהב להתכרבל ולהתאושש מהמאמץ הכביר הזה של המרתון.  ההתלהבות של הילדים נותנת את המנגינה הכול כך משמחת של סוף טוב ואני לרגע יכול להתענג על עוד מרתון שהסתיים לו.