מנחם פורת – מרתון ראשון

בהתאם למסורת המקובלת לכתוב ולתעד את המרתון הראשון אני מביא כאן את מה שמנחם כתב.  מנחם גר בבת עין והצטרף אלינו לריצות ולאימונים ושמחתי לראות שהוא הצליח לעמוד במשימה הלא קלה הזו של הכנת מרתון ואף לרוץ את המרחק המאוד מרשים של המרתון – 42.195 ק"מ – ואם מותר לי הציין בזמן מאוד מרשים למרתון ראשון, בעצם למרתון בכלל.  יש לי תחושה שאת מנחם נראה בעוד כמה מרתונים בהמשך.

רשמים וחוויות מהמרתון הראשון שלי – מנחם פורת

סיפרו לי על מנהג אנשי שלומנו לכתוב על המרתון הראשון. מה גם שהתחייבתי למוטי שאכן אעשה זאת כך ששלושה ימים אחרי המרתון אני מוצא את עצמי יושב וכותב עליו ועל התהליך שעברתי בתקופה האחרונה.

ריצת המרתון לא התחילה על קו הזינוק ולא בנסיעה לטבריה. אני חושב שהיא התחילה בילדות, כשהייתי בערך בן 12 או 13 השתתפתי במסגרת מרתון ירושלים במקצה עממי ל-4 ק"מ, אך הזדמן לי לצפות ברצי המרתון למרחק 42 ק"מ. משהו באווירה, בפנים של הרצים, בהערצה כלפיהם ולא משנה בכמה זמן הם עשו זאת, שבה אותי. אז התגבשה אצלי משאלה או החלטה שיום אחד ארוץ מרתון.

למרות שיצא לי לרוץ מאז פה ושם, המרתון נשאר בגדר חלום, מידי פעם שנזכרתי בחלום, נצבט לי משהו בלב, אך המשכתי הלאה.

לפני עשרה חודשים החלטתי לנסות להתאמן למירוץ של 10 ק"מ. למרות שאני אב ל-3 ילדים, עובד במשרה מלאה ומרגיש עומס רב בחיי, ואולי בגלל זה, חשתי שנפתח לי פתח שאני מוכרח לנצל אותו. כבר אחרי ריצת האימון השנייה הרגשתי שמשהו בי קם לתחייה, תחושה של חיות, מלאות, סיפוק ושמחה נכנסו לי לחיים.

אם לפני שהתחלתי לרוץ, הייתי גורר את עצמי מהמיטה בבוקר כשאני כבר מאחר, עם חוסר חשק מובהק להתחיל יום חדש. כשהתחלתי לרוץ קמתי ב- 5 וחצי בקלילות ובכיף, הרגשתי שאני נהיה בנאדם אחר, שמח, מסופק, שעושה משהו משמעותי עבור עצמי, עבור הגוף ועבור הנפש.

בעשרת החודשים האחרונים יצא לי להשתתף בכעשרה תחרויות ריצה. אבל התחרויות הם רק התפאורה, משהו שעוזר לך להישאר מפוקס. העיקר זה היומיום, לקום לעוד בוקר קיצי או חורפי ופשוט לרוץ, להכניס ריצה לשגרת החיים. אינני יכול לתאר כמה הנאה זה יכול לתת. תחושה פנימית של רוגע ושלווה, חיבור והיכרות מעמיקה של אדם עם עצמו.

לאחר כ 4-5 חודשים של ריצה, העזתי בענווה לפזול לעבר החלום. בחרתי במרתון טבריה כיוון שהמליצו לי להתחיל איתו וגם כי הוא היה קרוב יותר מאשר המרתונים האחרים בארץ, ומהרגע הזה הרגשתי את הדגדוג ברגליים שרוצה כבר לעשות את זה.

עם העידוד והפרגון של משפחתי שבהחלט משלמת מחיר בכך שנכנס לי ג'וק לראש, שלא כל אחד יכול להבין אותו. המשכתי לרוץ 3-4 פעמים בשבוע עם תוכנית אימונים. הצבתי את ימי שישי כיום בשבוע לריצה הארוכה ולשם שבירת השגרה הצטרפתי לרצים של רצי גוש עציון בניצוחו של מוטי משען. המרתון התחיל להתקרב.

שבועיים לפני, התחלתי להרגיש את ההתרגשות. אך עם זאת הרגשתי לחץ כשניסיתי להחליט על הקצב שבו ארוץ, מצד אחד אנשים אמרו לי "זה מרתון ראשון, העיקר לגמור עם חיוך" "אל תנסה יותר מידי", מצד שני קול פנימי חזק שאומר "אתה יכול יותר, תקשיב לרצון שלך". הרגשתי חזק את הלחץ והקונפליקט הפנימי. עד שדיברתי עם ארז מדריך ספורט ותיק שאמר לי דבר פשוט- "אל תתכנן מראש, תראה איך תקום בבוקר, איך תרגיש, מה המזג אויר, ואז תחליט" מאז באמת נרגעתי והלחץ עבר.

שלג לא יורד באזורינו כל יום וגם לא כל שנה. וכשהוא יורד זו חגיגה אמיתית. אין הרבה דברים שהייתי מוותר בשבילם על חגיגת השלג, אבל כנראה שמרתון זה אחד מהם. מיהרנו קצת בבהלה לצאת מאזור ירושלים בטרם תתכסה לבן וחלילה יחסמו את הכבישים, וכך משפחתי (שהתלוותה אליי) ואנוכי נסענו ביום רביעי צפונה לכיוון טבריה. את הכניסה לטבריה עיטר שלט ענק המבשר על מרתון טבריה ה-36. היה נראה שטבריה לבשה חג. דגלים, שלטים ושלל מראות שבישרו על החגיגה. מי שרץ בעיקר לבד לומד להעריך את הגילוי הנחמד שמתגלה בתחרויות: אתה לא המטורף היחיד שרץ סתם כך לשם הנאה, חולף על פני אנשים שלא מבינים איזה שיגעון נכנס בך, ולמה לכל הרוחות אתה לובש טייטס! פתאום יש לך שפה משותפת עם אנשים גם בלי להחליף איתם מילה.

יום חמישי בבוקר, הגענו לנקודת הזינוק לא הרבה זמן לפני הזינוק, והיה לי מעט זמן לבצע חימום עם הילדים שהתלוו אליי בהתלהבות רבה לריצת חימום ולמתיחות. אחרי ימים רבים של ציפייה שמעתי  את הספירה לאחור והתרגשתי מאוד כי באותו רגע נפל לי האסימון-  הנה סוף סוף זה קורה.

כפי שתכננתי באותו בוקר, התחלתי (מעט אחרי שהמון הרצים קצת התפזר והתרווח) בקצב של 4:15 (דקות לק"מ). תכננתי להיצמד לפייסר (מכתיב קצב) של 3 שעות, אבל לא מצאתי אותו. הדבר אולי הכי משמעותי שלמדתי ממרוצים קודמים, בעיקר משלומי ליאון וחבורתו מרצי רמת השרון הוא החשיבות של לרוץ עם קבוצה. קודם כל מבחינה מנטאלית אתה לא לבד, יותר קל לעמוד בקצב וגם הראשונים שרצים מקדימה חוסמים את הרוח לשאר הקבוצה לאחר כ-3 ק"מ ראיתי קבוצה שרצה יחד עם ריקי סלם (אלופת ישראל) בערך בקצב שתכננתי והצטרפתי אליהם. מטבריה לכיוון צמח היה מעט רוח נגדית שקצת הציקה אבל לא הפריעה לנו לשמור על הקצב. הריצה לא הייתה קשה מידי ונתתי לעצמי ליהנות, מהנוף, מים כנרת, מאנשים שעומדים בצד ו(משום מה) מעריכים את מה שאתה עושה ומריצה משותפת עם חבורת רצים מגוונת, כל אחד לבוש אחרת, כל אחד עם סגנון אחר, אחד עם בגדים ארוכים מכוסה מכף רגל עד ראש ואחר עם טייטס קצר גופיה וכפפות. קצת לפני הסיבוב של חצי הדרך ראינו את הראשונים חולפים על פנינו הקבוצה האולימפית מקניה ואתיופיה שהתמודדו על שבירת שיא המסלול והפרס הכספי, היה כיף למחוא להם כפיים ובהמשך לחפש את הישראלים ולהריע להם, ראשון את זוהר זמירו, אח"כ את ממו אסרט ובהמשך את שלומי אורן ומושיקו, אחרי שעברנו את החצי והסתובבנו, הבנתי למה לא מצאתי את הפייסר של 3 שעות. עם קבוצה די גדולה הוא  היה מאחורינו, והפעם זה היה תורם של אחרים להריע לנו, דבר שבהחלט נותן מוטיבציה. בשלב מסוים, ריצה בסמוך לאלופת ישראל נהיה קצת מעצבן, כשזהבה שמואלי המאמנת של ריקי ושל רצי רמת השרון פוגשת אותנו כל 5 ק"מ כדי לראות מה שלום ריקי, ובנוסף לכך היה נראה שכל אדם שני או שלישי מכיר אותה ומריע לה. הרגשתי קצת רע בשבילה, רציתי לצעוק: "תנו לה לרוץ בשקט". בדרך מישהו צעק לבני, אחד הרצים שרץ לידי "מרתון 50 בני" שאלתי אותו אם זה באמת המרתון ה-50 שלו והוא אמר שכן, סיפרתי לו שזה המרתון הראשון שלי, ואיכשהו הרגשתי ששנינו יחסית משוחררים. בדרך מעין גב למעגן הייתה רוח נגדית מאוד חזקה וחלק מהקבוצה הגבירה קצב למהירות של 4:05-4:10 אחרי שיקול דעת של רגע החלטתי להצטרף אליהם. אחרי מעגן כשהגענו ל-30 ק"מ פנינו מערבה לכיוון צמח והרוח כבר לא הייתה נגדית. החלטתי להגביר לקצב של 4:00 וכך המשכתי, כשאני מחכה להיתקל "בקיר" הידוע. בערך בק"מ ה-35 הרגשתי את שרירי הרגליים מתחילים להיתפס בצורה חזקה שלא הרגשתי באימונים, לא הייתי מופתע אבל גם לא ידעתי מה לעשות. המשכתי לרוץ רגיל והרגשתי את השרירים נתפסים יותר. שאלתי שני חבר'ה שרצו לידי מה עושים והם ענו לי "תמשיך כרגיל, אל תשנה תנועה, אל תעצור לרגע" וכך עשיתי.

היה מיוחד לראות אנשים מחלקים לנו חתיכות בננה, תפוזים חתוכים, ילדים רבים בניהם מי יצליח לתת לך בקבוק מים, קטנטנים מריעים ומושיטים יד ל"כיף", מזדהים ומנסים לעזור לך בלי שאתה מבין למה. אז נזכרתי בעצמי כילד איך הסתכלתי בהערצה באותם רצי מרתון ומקווה שיום אחד אהיה כמוהם. כשראינו את טבריה מתקרבת, כל צעד בישר את הסוף המיוחל, למרות מאבק פנימי שהתחולל בתוכי מנסה לשכנע את הלא מודע שלי שהשרירים שלי ייתפסו או יתפרקו רק אחרי שאסיים את הריצה ולא רגע לפני. כשחלפתי על פני השלט שמורה על 42 ק"מ ובעצם מסמן שנשארו 195 מטר עד הסיום פנה אליי סיריל שרץ לידי כמעט כל הריצה וששאלתי אותו על השרירים הנתפסים. ואמר לי "לך על זה, זה שלך" ועשה איתי את הספרינט של הפיניש. בזמן של 2:54. אחרי מספר שניות שסיימתי שמעתי צעקות "אבא אבא" וראיתי את ילדיי קופצים וצוהלים ואת נחמה (אשתי היקרה). אינני טיפוס רגשן אך באותו הרגע חנקו את גרוני דמעות אושר. קשה לי להסביר מדוע אני חושב שאחרי מסע כזה שאדם עושה די לבד, אדם רוצה לחלוק את הרגע שמסמן את הניצחון עם האנשים הקרובים לו שאוהבים אותו.

רץ מרתונים קצת יותר ותיק ממני אמר לי ערב לפני "תהנה, מרתון ראשון רצים רק פעם בחיים" בהחלט נהניתי. וכמו שאמרו לי חשוב לגמור עם טעם של עוד. נתראה שנה הבאה.

מנחם