היכון, הכן רוץ
לעולם הריצה נכנסתי בגיל 35, יחד עם משבר גיל הארבעים שהקדים להגיע. מצאתי בריצה דברים שקסמו לי והתחברו ביחד למשך שעה קלה. להיות לבד (רחוק מלקוחות, עובדים, משפחה וחברים), לשמוע מוזיקה (אהבת חיי עוד מגיל הנעורים) ולהיות בחיק הטבע (גם פארק עירוני הולך). כנראה שגם סף האדרנלין שעולה בדם עשה את שלו, אבל הריצה כשלעצמה היתה לי משנית.
וככה, במשך 15 שנה אני רץ. עם הזמן הגדלתי מרחקים, ל- 5, 10 ו-15 ק״מ, עד שכעבור כמה שנים הגשמתי יעד (ביניים) משמעותי ורצתי את חצי המרתון הראשון שלי. מאז שמרתי על רמה דומה, ומצאתי את עצמי משתתף בלא מעט חצאים ברחבי הארץ – ת״א, ירושלים, סובב עמק, וים המלח. באופן מסורתי כבר מעל 10 שנים שאחים שלי ואני רצים ביחד את מרוץ הלילה בתל אביב, כשההיילייט המרכזי מגיע באמצע המרוץ, אז אנחנו עוצרים לקפה וממשיכים הלאה.
מדבקה קטנה וחלום
כיאה למספר השנים, בגיל 42 נטמן הזרע לריצת המרתון הראשון שלי. התחלתי להשתעשע עם הרעיון, ולנסות לעניין חברים סביבי לקחת איתי חלק במסע. דיברתי עם כאלה שכבר עשו את זה, מנסה לאמוד את המחיר והרצון הדרושים. התקנאתי ברכבים סביבי שנשאו את המדבקה האובלית האופיינית, ולאורך פקקים רבים הפלגתי בדמיון, חווה את המסע באופן וירטואלי בלבד.
בקיץ 24 נפל הפור, והחלטתי הפעם ללכת (סליחה, לרוץ) עד הסוף. ניגשתי למאמן הכושר האישי שלי (הלוא הוא צ׳ט GPT), פרשתי בפניו את מכלול התנאים בהם אני עומד כרגע – גיל, משקל, מרחקי ריצה ממוצעים, זמנים, אימונים נוספים שאני עושה )כמו שחיה ומשקולות(, וביקשתי ממנו לבנות לי תוכנית. הוא לא בזבז אפילו שניה, ובנה לי תוכנית מפורטת ומדוייקת, פרושה על פני 4 חודשים. עכשיו רק נשאר לבחור באיזה מרתון אני לוקח חלק, ולהתחיל את תוכנית האימונים בהתאם.
התלבטתי איזה מרתון יהיה הראשון שלי. באופן טבעי שקלתי משהו בחו״ל בשלב ראשון. אבל החשש שלא אצליח להגיע לקו הזינוק מוכן מספיק הנמיך את רף ההתחייבות שלי למשהו בפרובינציה המקומית שלנו. ברשימת המועמדים שלי היו מרתון טבריה (עם הסיכון למזג אוויר מאתגר), מרתון ים המלח המרהיב (אבל עם מסלול הכורכר שלו), מרתון תל אביב (עם הלחות הבלתי נסבלת של מישור החוף), מרתון ירושלים שקסם לי בתור עיר הולדתי (אבל עם עליות מהגיהנום) או מרתון סובב עמק עם הטבע שאני כל כך אוהב (אבל גם הוא – שטח עם עליות קשוחות). אחרי שכל השיקולים נלקחו בחשבון נבחר מרתון טבריה, ותאריך היעד סומן. השלישי בינואר, 2025. את תחילת האימונים תזמנתי ל-1 בספטמבר. את התוכנית עצמה הכנסתי ליומן האישי, כל שבוע והאימונים שלו – כולל אימוני שחיה ומשקולות.
2דקות להמראה
כאמור, מלבד הריצות, שגרת האימונים שלי כללה שחיה 1-2 פעמים בשבוע וסשן משקולות שבועי. הרגשתי שאימוני השחיה משלימים את המאמץ האירובי בריצה, מפתחים את יכולת הנשימה שלי, והרבה פעמים מהווים שחרור טוב אחרי ריצות ארוכות של סופי שבוע. אימוני המשקולות בוצעו באמצעות אפליקציית FitBod הנהדרת. אומנם היא בתשלום חודשי קטן, אבל התמורה נפלאה. האפליקציה מכירה את כל הציוד הביתי שלי ובונה כל פעם אימון אחר, תוך סנכרון עם פלטפורמת הבריאות של אפל. היא גם יודעת מתי וכמה רצתי, ועובדת תמיד על שרירים פנויים.
אמצע השבוע הוקדש לאימוני איכות בבקרים. האימונים התארכו מחודש לחודש, ומצאתי את עצמי מתעורר בארבע בבוקר על מנת להספיק אימון ולהגיע לעבודה בזמן. חייב להודות שלא התמדתי באימוני האיכות, ועל זה אני חושב ששילמתי מחיר יקר במרתון עצמו (הרחבה בהמשך). בשלב מסויים החלטתי רק לעמוד במרחקים הקצובים, אבל לא בתוכן האימונים עצמם. הריצות המהנות באמת היו מגיעות בסופי שבוע. פארק הירקון או טיילת תל אביב (או שניהם לקראת הסוף). ריצות של 26, 28, 30, 32, 34 ו-35 כולם בוצעו בשבילים הנהדרים של הפארק והטיילת, עם הפרצופים המוכרים שמהנהנים לשלום.
מזה שנה שגם רועי, הבן שלי בן ה-15 ושניים מחבריו נכנסו חזק לריצה. הקימו קבוצה משולשת והתחילו להתמיד ולהגביר באימונים. הם הפכו לפרטנרים הקבועים שלי בשבתות, מצטרפים אלי לנסיעה לפנות בוקר, חולפים על פניי מידי פעם לאורך הטיילת עם החיוך והשמחה האופייניים שלהם, וחוזרים איתי בסוף האימון הביתה לסלעית. שיחות ארוכות באוטו, מדייויד גוגינס ועד הסף הארובי, מאולטרות ותריאטלונים ועד רום היחפן. קבוצה צעירה ונמרצת שהתאהבה בספורט גם, וגאווה פרטית שלי לראות אותו בהתלהבות וביכולות שאני רק יכול לחלום עליהם.
במרחק נגיעה
שלושה שבועות לקראת המרתון, ואני כבר על 35 ק״מ. נותר לי עוד סופש אחד עם ריצה מסכמת של 37, ואז אני מתחיל טייפרינג לשבועיים. יוצא עם המשרד לטיול בדרום, שבמהלכו – תוך כדי הליכה רגילה במסלול, אני מועד ונופל. עם המזל (ביש) שלי, אני מתרסק עם הירך האחורית (ההמסטרינג) ישירות על סלע מחודד, וחוטף מכה ששולחת ציפורים לחוג לי מעל הראש. תוך יומיים מתפתח שם שטף דם בקוטר של 15 ס״מ, ויומיים אח״כ מתפתחת נפיחות משמעותית, כאילו הצמחתי לי ישבן שלישי. הכאבים עזים, אני לא מסוגל לשבת או ללכת כמו שצריך, ואני מתחיל לחשוש שזה הולך לפגוע ביכולת שלי לרוץ את המרתון הקרוב. בעל כורחי אני מוותר על הריצה המסכמת, ומקווה שה-35 האחרונים יספיקו. אני גם נאלץ לבצע טייפרינג של שלושה שבועות במקום שבועיים, מה שמוריד לי עוד יותר את הבטחון שאצליח לעמוד במשימה.
וככל שהימים עוברים, הכאבים יורדים מעט, אבל הנפיחות מסרבת להיעלם. למעשה אני מושך אותה בשיא תפארתה עד יומיים לפני המרוץ. רק אז היא מתחילה להראות סימני דעיכה, אבל למרוץ עצמו אני מגיע עם כאבים ונפיחות. יום לפני המרוץ המיוחל, אנחנו עולים (יחד עם אשתי והבת הקטנה) לטבריה, לדיל במלון מקומי, ובדרך אוספים את הערכה (הדלה באופן מפתיע, יש לומר). כמובן שכבר יומיים שאני מעמיס פחממות, וגם הערב לפני המרוץ לא שונה. המלון מספק ארוחה מלאת פחמימות ושובע, ומיד אחריה עולים לחדרים לישון. בניגוד לשמועות הרווחות, דווקא השינה באה בקלות, מה שעזר לי לקום לבוקר המרוץ רענן ומלא כוחות.
קם בבוקר, מתלבש ומצטייד בג׳לים, כדורי מלח, חטיף סניקרס, שקית עם נייר טואלט ואזניות. שותה כהרגלי כוס קפה שחור חזק, ויורדים ללובי לתפוס הסעה אל קו הזינוק. וכשמגיעים לקו הזינוק, אני מקבל את הפתעת חיי בדמות יואב, חבר שלי כמו אח, שהשכים קום ועלה לטבריה לארח לי חברה מהזינוק ועד צמח, ואז גם לחזור איתי את הקילומטרים האחרונים מצמח ועד טבריה. יאיר (אח נוסף שלי), כך אני שומע. יגיע לצמח ויצטרף גם הוא לריצה עד הסיום. לא ברור לי מה עשיתי שזכיתי בחברים כאלה, וההתרגשות היתה גדולה.
יוצאים לדרך
נעמד על קו הזינוק, ובפעם הראשונה מזה כמה ימים אני לפתע קולט שזה אשכרה עומד לקרות. אני הולך לרוץ מרתון. החלום הזה שהנביט אצלי בפנים לפני שבע שנים, שצמח וגדל חרף הקשיים והפחדים, הצליח להבשיל, ואת הפרי שלו אני עומד (רץ) לקטוף בעוד שלוש, שתיים, אחד – טוווווווווווו.
מתחילים (יואב מצטרף אלי מיד אחרי הזינוק) את הקילומטרים הראשונים, והמצב הרוח בעננים. הזריחה עולה אט אט מעל הכנרת, האוויר צלול ונקי, וההרגשה עילאית. פוגשים לידינו רץ מבוגר, שבצניעותו מספר לנו שהוא בן 71… ובפי אין מילים. בעצת אחי, רשמתי על הזרוע את תוכנית הריצה, כמה זמן אמור לעבור בין כל 5 ק״מ. תכננתי להתחיל לאט, להגביר אחרי השליש הראשון, ובק״מ האחרונים לעלות עוד קצת. בפועל, מהרגע הראשון ואת רוב הריצה ביצעתי במהירות קבועה של 6:55. כל התוכנית הלכה לפח, אבל ככה הרגיש לי הכי נכון בזמן הריצה.
רצים ביחד עד צמח, והריצה נהדרת. מרגיש מעט את הכאבים ברגל שמאל (מהנפילה), ושם לב שרגל ימין מנסה לפצות. ברור לי שזה לא יוביל למקום טוב אבל אין לי הרבה ברירות. משתף את יואב, שבתורו מזכיר לי שבקרוב הכל יכאב אז זה לא משנה. בדרך עוברים תחנות מסודרות כל 3 ק״מ, עם ילדים שמעודדים, וקהל מקומי שבא לספוג את אווירת האדרנלין. עוברים גם את הצלמים של האירוע, כשלפתע יואב שולף חץ שהוכן מבעוד מועד, עליו מתנוססת הכותרת ״תותח״, ומכוון אותה מעל ראשי עבור תמונה בלתי נשכחת. ובתוך כל זה, עוברים מידי פעם על פני מקבצי אנשים עם דגלים צהובים, מחזיקים בידם תמונות של יקיריהם השבויים בעזה, ולא שוכחים את המציאות הבלתי נתפסת שהם נמצאים בה. שכולנו נמצאים בה. העידוד הדדי כשחולפים על פניהם.
מגיעים עד צמח במצב רוח טוב, שם פוגשים את אנא-אל, קצינת מודיעין בצבא, שרצה אולטרה מרתונים בד״כ, וברגע האחרון החליטה לבוא לרוץ. אני נפעם מאנשים כאלה, וזה מזריק בי מוטיבציה ותחושת מסוגלות יותר מכל דבר אחר. מחליפים איתה כמה משפטים וממשיכים הלאה. עוברים את צמח – ומכאן והלאה זה רק רצי המרתון המלא. מספר הרצים שחולפים על פנינו ולידינו מצטמצם משמעותית, ואנחנו ממשיכים לכיוון מעגן. יואב, כוחו במותניו, ממשיך איתי עוד כמה ק״מ אחרי צמח. בשלב מסוים, אחרי מעגן, הוא עושה אחורה פנה ומשאיר אותי להמשיך לרוץ לבדי. אותו אני אפגוש יחד עם יאיר בצמח, בדרך חזרה.
עכשיו שאני לבד, לוחץ פליי בשעון, נכנס לקצב המוזיקה, והמדיטציה האמיתית מתחילה. אני מוצף בהתרגשות, מרגיש טוב וחזק ומסוגל. הכאבים ברגליים עדיין חלשים והכל הולך לפי התכנית. הכביש נפרש קדימה, השמש כבר טיפסה מעט בשמיים, אבל מזג האוויר מושלם. קצת אחרי שנפרדנו, אני מתחיל להרגיש את אותה רוח צפונית מזרחית שכולם דיברו עליה. להפתעתי ולשמחתי היא לא חזקה מידי, נהפוך הוא – עוזרת לקרר את הגוף ולרענן את ההרגשה. ככל שאני מתקרב לעין גב הרוח מתחזקת ומתחילה להפריע אבל אני לא נותן לה להוריד את רוחי (ניצחון הרוח).
מגיע לעין גב, עושה סיבוב פרסה, ושמח לדעת שחצי מאחורי. לצערי כיוון הרוח היה בעיקר מזרחי, כך שריצה בכיוון ההפוך לא באה לעזרתי. אני ממשיך את הריצה, מוזיקה בפול ווליום באזניות, והקילומטרים לאט לאט מצטברים. החברים מתקשרים מצמח , ואנחנו מחשבים בזריזות כמה זמן נותר עד שאגיע. אני מבקש מהם לחכות לי עם אספרסו מארומה (כי הרי חייבים). מגיע אליהם לצמח כשמאחוריי קצת מעל 30 ק״מ. מאט את הקצב קצת ללגום את האספרסו (לחיי המסורת המשפחתית) ומיד חוזרים לקצב הקבוע, עכשיו גם עם יאיר שהצטרף טרי ורענן.
עד השלב הזה הכל (כמעט) לפני התכנית. את הג׳לים אני מקפיד לקחת כל 8 ק״מ בערך, את כדורי המלח כל 10. בתחנות עצמם יש גם פירות טעימים, ואני מרשה לעצמי לחטוף כמה חלקי בננות. הכאבים ברגליים כבר משמעותיים, כיאה ל-30 ק״מ, אבל העומס מהפציעה מחמיר וזה מורגש מאד. מתחילים לי כאבים בברכיים, כמו סכינים שננעצו בפיקה ודוקרים אותי בכל צעד. 32, 33, 34 ואני מגיע לשיא היחיד שבו הייתי אי פעם, 35. לאחריו, התחושה כאילו אני מתעופף מעבר למצוק – אל הלא נודע.
הרגע הסמלי הזה, שבו אני פורץ את הגבול היחיד שידעתי עד כה, משפיע עלי מאד. וברגע ההתרגשות אני חושב פתאום על אמא שלי. בגיל 69, לפני כחמש שנים, אמא שלי נפטרה מסרטן. היא היתה אשה מיוחדת במינה, שידעה קשיים עצומים בחייה וצלחה אותם בגבורה רבה. ברגעים האלה כל גאוותי כוונה אליה, כאילו היא צופה בי מלמעלה מאושרת באושרי. אלו היו דקות מאד מרגשות עבורי, ונתנו לי עוד ״דלק״ להתגבר ולהמשיך, על אף הסכינים שפילחו אותי בברכיים.
וחברים שלי מושכים אותי קדימה. מעודדים, דוחפים, מלווים, לא נותנים לי להישבר (לא שתכננתי כמובן). הגעתי עד כאן, מצידי אני מסיים גם בזחילה אם צריך. מלונות פאתי טבריה כבר מתחילים לחלוף על פנינו, והציפייה לקו הגמר הופכת למוחשית ואמיתית יותר מתמיד. הפיתולים האחרונים, המעודדים.ות על המדרכות, החום והשמחה והכאב והצמא וההתרוממות והסבל נמהלים ביחד, מותחים את הדקות האחרונות לכדי עיסה מענגת. אני כבר שחררתי את כל המעצורים, דוחף ג׳לים, מים, שוקולד, בננות וכל דבר אכיל אחר שנקרא בדרכי, רק לסיים עוד 100 מטר, עוד עיקול בכביש.
500 מטר לקראת קו הגמר חברי נפרדים ממני וקובעים להיפגש מיד אחרי הסיום. את המטרים האחרונים אני גומע לבד, מאושר ונרגש, וכואבבבבבבב. הנה מופיע שער הסיום, והכרוז קוראת בשמי בעידוד, מעבר לגדר עומדת מיקה בתי עם שלט שהוכן ביד מבעוד מועד – ״אלעד האלוף״. וככה אני אכן מרגיש כשאני חוצה את השער, אדרנלין בשיאו, החיוך מרוח לי הפנים כמו ילד קטן שזכה בפרס הגדול. עוד כמה צעדים ואני פוגש חבר צוות מההפקה, שמעניק לי את המדליה הנכספת על הצוואר. עוד כמה צעדים ואני מחבק את רוית אשתי, הדמעות מציפות את עיני (ושוב הדמעות חוזרות, גם כשאני כותב את המילים האלה).
זהו, ככה מרגישים כשמגשימים חלום.
אז מה עכשיו?
האמת, היתה לי תחושה שזה לא יהיה הסוף. יומיים אחרי המרוץ, כשאני עדיין הולך על עננים (עם רגליים תפוסות כמובן), אני מבין שהחיידק עקשן. אני נכנס למאמן שלי שוב, ומבקש תוכנית אימונים לחודש וחצי הקרובים, כי אני נרשם למרתון תל אביב 🙂 נראה, אולי אחריו ננוח קצת. ואולי לא.
אז כמו כל נובורץ, אני מרגיש חובה לסיים את מחשבותיי עם כמה עצות ממרום נסיוני (הדל והמאוחר יש לומר):
- משלא לשמה בא לשמה לא בטוח שהריצה היא המטרה הראשונה. אצלי היו סיבות אחרות. אבל מה שזה לא יהיה, בטוח יש שם משהו שעושה לכם טוב. ככל שתדעו לזהות מה הוא, להתמקד בו, למנף אותו, זה ידחוף אתכם קדימה יותר ויותר.
- תכינו תיק בערב לפני אני לא יכול להדגיש כמה זה עוזר. עשרות בקרים הייתי מוותר וממשיך לישון אילולא התיק ששכב בפתח הבית, קורץ לי לקחת את הצעד הראשון. זה בערך כמו שהסתובבתי וסיפרתי לכל מי שרצה שנרשמתי למרתון, ככה שההתחייבות לא הותירה לי ברירה.
- אל תוותרו על אימוני איכות זו הסיבה העיקרית לדעתי לסכינים בברכיים. קיללתי כל רגע בדקות הארוכות האלה, שלא התעקשתי עם עצמי על הפארטלקים והאינטרוולים והעליות. קיללתי את עצמי גם על הקילוגרמים העודפים שסחבתי, אבל זה לפעם אחרת.
- נעליים טובות בכלל, ציוד נורמלי. הריצה קשה מספיק, אין סיבה לסבול מהיתר. ביגוד מתאים, אזניות לאוהבי המוזיקה, ציוד טכנולוגי למושקעים (לא מוותר על השעון שלי בחיים), וכל מה שתומך בכם מהצד. זה שווה כל שקל.
- עדיף חבר קרוב מאח רחוק בעצם לא בטוח. אבל לשמחתי זכיתי בשניהם. חברי נפש ומשפחה חזקה ותומכת, קרובה ורחוקה כאחד. בקיצור, המעגל החברתי שלכם קריטי להצלחה. תזכרו שיחד איתכם על קו הגמר עומדים כל מי שגרמו לזה לקרות. אולי אתם קוטפים את התהילה, אבל את המחיר הם שילמו ועל זה מגיע להם את כל התודה שבעולם (כן, זה בשבילך רויתי שלי).
אז עד המרתון הבא, תמשיכו לרוץ, תמשיכו לחיות. אלעד
רצי גוש עציון 