המרוץ הזה צץ ועלה בהזדמנויות שונות. דימינו בהתלהבות הרפתקה מיוחדת וחוויה ייחודית. דימינו את רעיון הריצה בטבע למרחקים ארוכים, עם אנשים שחולקים אתך את אהבת הריצה וזה נשמע בהחלט מתאים. העיקובים תמיד היו בעיקר פרוצדורליים כגון מגבלות זמן ופניות.
השנה הצלחנו להתגבר על המכשולים השונים והצטרפנו להרפתקה: אפי מאיר ההוגה והיוזם מאלעזר, שמחה וכטל מאפרת, ישי שלום מאלון שבות, מנחם פורת מבת עין, אבי ברנשטיין ואנוכי גם כן מאלעזר. מבלי שכיוונו לעניין, היה לנו ייצוג ראוי מישובי הסביבה. בהחלט ראינו את עצמנו כחלק ממספר קבוצות שמייצגות את גוש עציון.
המרוץ
המרוץ נמשך בין 20 ל-24 שעות, כן, גם בלילה,לאורך 215 ק"מ. הוא מתחיל בתל חי בצפון, ממשיך דרך צפון הכנרת בואכה מאגר עצמון והמוביל הארצי, פונה מערבה לעבר- יישובי עמק יזרעאל ומגיע לתמרת התחנה הסופית. המרחק מחולק ל-24 מקטעים של כ- 6-12 ק"מ. חלוקה זו מאפשרת לבנות קבוצות ב- בהרכבים של 4, 6, ו- 8 רצים. המרוץ הוא מעין מרוץ שליחים. רץ אחד יוצא לדרך ושאר חברי הקבוצה נוסעים לחכות בתחנה הבאה, שם מחליף אותו הרץ הבא. בקבוצה שלנו היו 6 רצים, מה שאפשר לכל אחד לנוח במשך חמישה מקטעים עד שהגיע התור שלו לרוץ. כל אחד מאיתנו כיסה כ-36 ק"מ בממוצע. התחלקנו לשני רכבים כשכל רכב מכיל שלשה רצים, כך שלאחר סיום השלשה הראשונה ניתן לנוח עד שהשלשה השנייה מסיימת.
ההכנות
חילקנו ביננו את המסלול בהתאם ליכולות הפיזיות שלנו. כבר בהתחלה ידענו שמנחם מקבל את המקטעים הכי קשים , אבי מקבל את המרחק הארוך ביותר, ואת השאר חילקנו בינינו. באימונים לקראת המרוץ הקפדנו לרוץ את הריצות השבועיות השגרתיות, והוספנו ביום שישי ריצה בשעה 5:30 בבוקר למרחק של 18-20 ק"מ. גילינו את החדווה של ריצה בשעות מוקדמות, עם הזריחה והשקט האופייני של שעות הבוקר בגוש. להכיר את המקום דרך הרגליים.
המרוץ ידוע כאתגר לוגיסטי לא פחות מאשר פיזי. ערכנו כמה פגישות הכנה לפני המרוץ על מנת להחליט על מערך הרכבים ( שהסתמך באופן משמעותי על רכבו של בני סוויל שנעתר להשאיל לנו בנדיבות מוערכת עד מאוד את רכבו הגדול ), על האוכל, על הציוד ועל המסלול. קשה לומר שהיינו מאוד יעילים, אך יש לציין את התכנון המוקפד של ישי בנושא ההחלפות והנסיעות.
האווירה
מצאנו את עצמנו יוצאים ביום חמישי בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר איסוף ציוד ואוכל אשר בדיעבד הבנו שהיה מוגזם, ונוסעים לצפון. מיד עם ההגעה קיבלה אותנו האווירה הייחודית של המרוץ. דגלים והתלהבות של התחלה, עם צבעוניות של חולצות. מסתבר שאין גבול להתלהבות ולהכנות, ומצאנו הרבה קבוצות שהדפיסו חולצות משלהם והביאו נגררים עם חצי בית מאחור. מצאנו קבוצה שהביאה קרוואן שלם עם מיטות, מקלחות ושירותים ומה לא..
הזינוק
ההזנקות היו בהפרשים של חצי שעה, החל מהשעה 10:00 במהלך כל היום, כאשר את הקבוצות האטיות מזניקים מוקדם והמהירות מאוחר על מנת שכולם יחצו את קו הסיום באותו זמן בקירוב. אנחנו קיבלנו על סמך הזמנים שסיפקנו בהרשמה את השעה 12 בצהריים.
לאחר סדרת צילומים ,אבי, הרץ הראשון, יצא לדרך בחום הלוהט. היה חם באופן קיצוני והריצות הראשונות בעמק החולה הצריכו התמודדות עם טמפרטורה גבוהה ושתייה מתמדת. אפילו אז, לא ניתן היה שלא ליהנות מריצה בשטחים פתוחים ובנוף מרהיב.
הכנרת
בשעות הערב הגענו לכפר נחום ושם חיכינו לשמחה שיגיע. הזמן היה שעת בין הערביים, לא עמדנו בפיתוי וטבלנו במימי הכנרת. היה פשוט תענוג , מים קרירים, צבעים עזים של הנוף סביב הכנרת והמים, פשוט חלום. טרפנו את הפסטה שלנו. שמחה הגיע והיה עליי להתחיל את הטיפוס במעלה הדרך לכלא צלמון. לא ידעתי מה מחכה לי.
המרוץ מאתגר משום שלמרות המרחקים הסבירים של כל מקטע, צריך להיות מאומן בלהיתאושש מספיק מהר על מנת לבצע את מקטע הבא בכוחות מחודשים. למרות שהרגשתי מאושש, העלייה המתמשכת לאורך 10 ק"מ עד כלא צלמון הייתה קריעה. השמש הלכה ושקעה והירח זרח במלוא הדרו מעל הכנרת. עדיין בתחילה רצתי בכוחות רעננים כך שאפילו יכולתי לצלם, בהמשך נעשה חשוך והמאמץ נעשה כמעט בלתי נסבל. הריצה היא איזון של מהירות מול סיבולת, ותמיד מנסים להיות על הגבול. בעלייה זה נעשה עוד יותר מאתגר משום שצריך לשמור כוחות ולהקפיד על קצב קבוע עד הסוף. לקראת הסוף מצאתי ששדה הראייה שלי הצטמצם לשביל בלבד, והמחשבה היחידה הייתה "שייגמר כבר". לא היה מאושר ממני כשראיתי את מנחם ממתין לי ולוקח ממני את הצמיד שהעברנו במהלך המרוץ. קרסתי ברכב ונתתי לאפי לנהוג עד שחזרתי לעצמי.
גם למנחם הייתה עלייה קשה, אבל הדבר היחיד שאמר לאחר הטיפוס האימתני שלו היה שהוא "נהנה מאוד". ראבק, יש כאלה שזה פשוט בטבע שלהם והולך להם בקלות. אני עדיין הרגשתי סיפוק מדהים, אבל בהחלט זוכר שזה לא היה "מהנה" כשזה קרה.
ריצה לילית
המשך הלילה היה סדרה של החלפות, קשר מתמיד עם הרכב השני, מפגשים אקראיים עם מכרים ורצים אחרים, שינה חטופה, ואכילה לא סדירה. הודות לדגלים שחולקו לרכבים, ניתן היה לזהות בכל רגע נתון מי צי המכוניות השייך למרוץ, ומי האזרחים התמימים שלא מודעים לתופעת הטבע המתרחשת סביבם. ככל ששעות הלילה התקדמו הדגלים שלנו התרבו ונהפכו ליחידים על הכביש. נדידת עמים של רצים מוטרפים עם ברק בעיניים וחדווה של ביצוע פעילות גופנית מהנה בטבע.
באחד התחנות פגשתי את גיסתי. החלפנו רשמים, כשהיא סיפרה לי על הקשיים שלהם כקבוצה של 4 רצים לעומתנו. בכל מקרה נהנים, אבל מאמץ שכזה מצריך כנראה יותר הכנה. פגשנו גם את קבוצת הריצה מראש צורים ושמחנו לשמוע רשמים שלהם בתור קבוצה של 8 רצים.
הסיום
בסוף מחקים בתמרת לרץ האחרון שבמקרה שלנו היה אפי. המתנו לאפי קרוב לקו הסיום וחלפנו על פני קו הסיום ביחד, תוך כדי שאנחנו משועשעים מהטקסיות של החוויה. מצאתי את עצמי חושב על עוצמת התופעה: כ- 500 קבוצות עם קרוב ל- 4000 רצים משתתפים באירוע שחוגג את ההנאה שבריצה. איזה תמימות, איזה פשטות ואיזה כוח.
התוצאות
הצלחנו לסיים את המסלול ב 20 שעות ו 26 דקות. קצב הריצה הממוצע שלנו היה 5:39 דקות לק"מ ואנחנו ממוקמים במקום השני בקטגוריה שלנו שזו קטגורית רצים גברים לא תחרותית. לא רע.
רצי גוש עציון 
יפה מאוד וכל הכבוד לכולם ובראשם למוטי משען בבננו היקר…..
בהצלחה בהמשך המרטונים.
כל הכבוד, אחי.
מי יודע – אולי שנה הבאה נוכל לארגן את קבוצת משען המיוחלת…. 🙂