תגית: מרתון

מנחם פורת – מרתון ראשון

בהתאם למסורת המקובלת לכתוב ולתעד את המרתון הראשון אני מביא כאן את מה שמנחם כתב.  מנחם גר בבת עין והצטרף אלינו לריצות ולאימונים ושמחתי לראות שהוא הצליח לעמוד במשימה הלא קלה הזו של הכנת מרתון ואף לרוץ את המרחק המאוד מרשים של המרתון – 42.195 ק"מ – ואם מותר לי הציין בזמן מאוד מרשים למרתון ראשון, בעצם למרתון בכלל.  יש לי תחושה שאת מנחם נראה בעוד כמה מרתונים בהמשך.

רשמים וחוויות מהמרתון הראשון שלי – מנחם פורת

סיפרו לי על מנהג אנשי שלומנו לכתוב על המרתון הראשון. מה גם שהתחייבתי למוטי שאכן אעשה זאת כך ששלושה ימים אחרי המרתון אני מוצא את עצמי יושב וכותב עליו ועל התהליך שעברתי בתקופה האחרונה.

ריצת המרתון לא התחילה על קו הזינוק ולא בנסיעה לטבריה. אני חושב שהיא התחילה בילדות, כשהייתי בערך בן 12 או 13 השתתפתי במסגרת מרתון ירושלים במקצה עממי ל-4 ק"מ, אך הזדמן לי לצפות ברצי המרתון למרחק 42 ק"מ. משהו באווירה, בפנים של הרצים, בהערצה כלפיהם ולא משנה בכמה זמן הם עשו זאת, שבה אותי. אז התגבשה אצלי משאלה או החלטה שיום אחד ארוץ מרתון.

למרות שיצא לי לרוץ מאז פה ושם, המרתון נשאר בגדר חלום, מידי פעם שנזכרתי בחלום, נצבט לי משהו בלב, אך המשכתי הלאה.

לפני עשרה חודשים החלטתי לנסות להתאמן למירוץ של 10 ק"מ. למרות שאני אב ל-3 ילדים, עובד במשרה מלאה ומרגיש עומס רב בחיי, ואולי בגלל זה, חשתי שנפתח לי פתח שאני מוכרח לנצל אותו. כבר אחרי ריצת האימון השנייה הרגשתי שמשהו בי קם לתחייה, תחושה של חיות, מלאות, סיפוק ושמחה נכנסו לי לחיים.

אם לפני שהתחלתי לרוץ, הייתי גורר את עצמי מהמיטה בבוקר כשאני כבר מאחר, עם חוסר חשק מובהק להתחיל יום חדש. כשהתחלתי לרוץ קמתי ב- 5 וחצי בקלילות ובכיף, הרגשתי שאני נהיה בנאדם אחר, שמח, מסופק, שעושה משהו משמעותי עבור עצמי, עבור הגוף ועבור הנפש.

בעשרת החודשים האחרונים יצא לי להשתתף בכעשרה תחרויות ריצה. אבל התחרויות הם רק התפאורה, משהו שעוזר לך להישאר מפוקס. העיקר זה היומיום, לקום לעוד בוקר קיצי או חורפי ופשוט לרוץ, להכניס ריצה לשגרת החיים. אינני יכול לתאר כמה הנאה זה יכול לתת. תחושה פנימית של רוגע ושלווה, חיבור והיכרות מעמיקה של אדם עם עצמו.

לאחר כ 4-5 חודשים של ריצה, העזתי בענווה לפזול לעבר החלום. בחרתי במרתון טבריה כיוון שהמליצו לי להתחיל איתו וגם כי הוא היה קרוב יותר מאשר המרתונים האחרים בארץ, ומהרגע הזה הרגשתי את הדגדוג ברגליים שרוצה כבר לעשות את זה.

עם העידוד והפרגון של משפחתי שבהחלט משלמת מחיר בכך שנכנס לי ג'וק לראש, שלא כל אחד יכול להבין אותו. המשכתי לרוץ 3-4 פעמים בשבוע עם תוכנית אימונים. הצבתי את ימי שישי כיום בשבוע לריצה הארוכה ולשם שבירת השגרה הצטרפתי לרצים של רצי גוש עציון בניצוחו של מוטי משען. המרתון התחיל להתקרב.

שבועיים לפני, התחלתי להרגיש את ההתרגשות. אך עם זאת הרגשתי לחץ כשניסיתי להחליט על הקצב שבו ארוץ, מצד אחד אנשים אמרו לי "זה מרתון ראשון, העיקר לגמור עם חיוך" "אל תנסה יותר מידי", מצד שני קול פנימי חזק שאומר "אתה יכול יותר, תקשיב לרצון שלך". הרגשתי חזק את הלחץ והקונפליקט הפנימי. עד שדיברתי עם ארז מדריך ספורט ותיק שאמר לי דבר פשוט- "אל תתכנן מראש, תראה איך תקום בבוקר, איך תרגיש, מה המזג אויר, ואז תחליט" מאז באמת נרגעתי והלחץ עבר.

שלג לא יורד באזורינו כל יום וגם לא כל שנה. וכשהוא יורד זו חגיגה אמיתית. אין הרבה דברים שהייתי מוותר בשבילם על חגיגת השלג, אבל כנראה שמרתון זה אחד מהם. מיהרנו קצת בבהלה לצאת מאזור ירושלים בטרם תתכסה לבן וחלילה יחסמו את הכבישים, וכך משפחתי (שהתלוותה אליי) ואנוכי נסענו ביום רביעי צפונה לכיוון טבריה. את הכניסה לטבריה עיטר שלט ענק המבשר על מרתון טבריה ה-36. היה נראה שטבריה לבשה חג. דגלים, שלטים ושלל מראות שבישרו על החגיגה. מי שרץ בעיקר לבד לומד להעריך את הגילוי הנחמד שמתגלה בתחרויות: אתה לא המטורף היחיד שרץ סתם כך לשם הנאה, חולף על פני אנשים שלא מבינים איזה שיגעון נכנס בך, ולמה לכל הרוחות אתה לובש טייטס! פתאום יש לך שפה משותפת עם אנשים גם בלי להחליף איתם מילה.

יום חמישי בבוקר, הגענו לנקודת הזינוק לא הרבה זמן לפני הזינוק, והיה לי מעט זמן לבצע חימום עם הילדים שהתלוו אליי בהתלהבות רבה לריצת חימום ולמתיחות. אחרי ימים רבים של ציפייה שמעתי  את הספירה לאחור והתרגשתי מאוד כי באותו רגע נפל לי האסימון-  הנה סוף סוף זה קורה.

כפי שתכננתי באותו בוקר, התחלתי (מעט אחרי שהמון הרצים קצת התפזר והתרווח) בקצב של 4:15 (דקות לק"מ). תכננתי להיצמד לפייסר (מכתיב קצב) של 3 שעות, אבל לא מצאתי אותו. הדבר אולי הכי משמעותי שלמדתי ממרוצים קודמים, בעיקר משלומי ליאון וחבורתו מרצי רמת השרון הוא החשיבות של לרוץ עם קבוצה. קודם כל מבחינה מנטאלית אתה לא לבד, יותר קל לעמוד בקצב וגם הראשונים שרצים מקדימה חוסמים את הרוח לשאר הקבוצה לאחר כ-3 ק"מ ראיתי קבוצה שרצה יחד עם ריקי סלם (אלופת ישראל) בערך בקצב שתכננתי והצטרפתי אליהם. מטבריה לכיוון צמח היה מעט רוח נגדית שקצת הציקה אבל לא הפריעה לנו לשמור על הקצב. הריצה לא הייתה קשה מידי ונתתי לעצמי ליהנות, מהנוף, מים כנרת, מאנשים שעומדים בצד ו(משום מה) מעריכים את מה שאתה עושה ומריצה משותפת עם חבורת רצים מגוונת, כל אחד לבוש אחרת, כל אחד עם סגנון אחר, אחד עם בגדים ארוכים מכוסה מכף רגל עד ראש ואחר עם טייטס קצר גופיה וכפפות. קצת לפני הסיבוב של חצי הדרך ראינו את הראשונים חולפים על פנינו הקבוצה האולימפית מקניה ואתיופיה שהתמודדו על שבירת שיא המסלול והפרס הכספי, היה כיף למחוא להם כפיים ובהמשך לחפש את הישראלים ולהריע להם, ראשון את זוהר זמירו, אח"כ את ממו אסרט ובהמשך את שלומי אורן ומושיקו, אחרי שעברנו את החצי והסתובבנו, הבנתי למה לא מצאתי את הפייסר של 3 שעות. עם קבוצה די גדולה הוא  היה מאחורינו, והפעם זה היה תורם של אחרים להריע לנו, דבר שבהחלט נותן מוטיבציה. בשלב מסוים, ריצה בסמוך לאלופת ישראל נהיה קצת מעצבן, כשזהבה שמואלי המאמנת של ריקי ושל רצי רמת השרון פוגשת אותנו כל 5 ק"מ כדי לראות מה שלום ריקי, ובנוסף לכך היה נראה שכל אדם שני או שלישי מכיר אותה ומריע לה. הרגשתי קצת רע בשבילה, רציתי לצעוק: "תנו לה לרוץ בשקט". בדרך מישהו צעק לבני, אחד הרצים שרץ לידי "מרתון 50 בני" שאלתי אותו אם זה באמת המרתון ה-50 שלו והוא אמר שכן, סיפרתי לו שזה המרתון הראשון שלי, ואיכשהו הרגשתי ששנינו יחסית משוחררים. בדרך מעין גב למעגן הייתה רוח נגדית מאוד חזקה וחלק מהקבוצה הגבירה קצב למהירות של 4:05-4:10 אחרי שיקול דעת של רגע החלטתי להצטרף אליהם. אחרי מעגן כשהגענו ל-30 ק"מ פנינו מערבה לכיוון צמח והרוח כבר לא הייתה נגדית. החלטתי להגביר לקצב של 4:00 וכך המשכתי, כשאני מחכה להיתקל "בקיר" הידוע. בערך בק"מ ה-35 הרגשתי את שרירי הרגליים מתחילים להיתפס בצורה חזקה שלא הרגשתי באימונים, לא הייתי מופתע אבל גם לא ידעתי מה לעשות. המשכתי לרוץ רגיל והרגשתי את השרירים נתפסים יותר. שאלתי שני חבר'ה שרצו לידי מה עושים והם ענו לי "תמשיך כרגיל, אל תשנה תנועה, אל תעצור לרגע" וכך עשיתי.

היה מיוחד לראות אנשים מחלקים לנו חתיכות בננה, תפוזים חתוכים, ילדים רבים בניהם מי יצליח לתת לך בקבוק מים, קטנטנים מריעים ומושיטים יד ל"כיף", מזדהים ומנסים לעזור לך בלי שאתה מבין למה. אז נזכרתי בעצמי כילד איך הסתכלתי בהערצה באותם רצי מרתון ומקווה שיום אחד אהיה כמוהם. כשראינו את טבריה מתקרבת, כל צעד בישר את הסוף המיוחל, למרות מאבק פנימי שהתחולל בתוכי מנסה לשכנע את הלא מודע שלי שהשרירים שלי ייתפסו או יתפרקו רק אחרי שאסיים את הריצה ולא רגע לפני. כשחלפתי על פני השלט שמורה על 42 ק"מ ובעצם מסמן שנשארו 195 מטר עד הסיום פנה אליי סיריל שרץ לידי כמעט כל הריצה וששאלתי אותו על השרירים הנתפסים. ואמר לי "לך על זה, זה שלך" ועשה איתי את הספרינט של הפיניש. בזמן של 2:54. אחרי מספר שניות שסיימתי שמעתי צעקות "אבא אבא" וראיתי את ילדיי קופצים וצוהלים ואת נחמה (אשתי היקרה). אינני טיפוס רגשן אך באותו הרגע חנקו את גרוני דמעות אושר. קשה לי להסביר מדוע אני חושב שאחרי מסע כזה שאדם עושה די לבד, אדם רוצה לחלוק את הרגע שמסמן את הניצחון עם האנשים הקרובים לו שאוהבים אותו.

רץ מרתונים קצת יותר ותיק ממני אמר לי ערב לפני "תהנה, מרתון ראשון רצים רק פעם בחיים" בהחלט נהניתי. וכמו שאמרו לי חשוב לגמור עם טעם של עוד. נתראה שנה הבאה.

מנחם

הרשמה – מרתון ירושלים ומרתון תל-אביב

לאלה שבונים על המרתונים וחצי המרתונים בהמשך:

מרתון ירושלים מתקיים ב 16-03-12 ביום ו'.  הקישור לאתר לצורך הסברים, והקישור להרשמה. תודות ליואב שוגרמן יש לנו קוד קבוצתי להנחה.  יש להקליד שם משתמש: RTZAPR10 וסיסמה: QI3175

במרתון ירושלים הוסיפו מקצה של 4.2 ק"מ עממי.  המרוץ הוא מטעם האגודה למלחמה בסרטן ובהחלט מומלץ (דמי ההשתתפות תרומה לאגודה).  הקישור לאתר לצורך הסברים, והקישור להרשמה.

יש גם את האפשרות של 'זכרון מנחם' – המרכז הישראלי לתמיכה בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם

מרתון תל-אביב מתקיים ב 30-03-12 גם ביום ו'.  הקישור לאתר, והקישור להרשמה.  גם כאן קיבלנו אפשרות להרשמה קבוצתית לצורך הנחה.  הקבוצה היא 'רצי גוש עציון' והקוד הוא 86309

בהצלחה!

המרתון הראשון שלי

עשינו כברת דרך לא קצרה.  לאלה מכם שירוצו את המרתון הראשון שלהם, וגם לאלה שלא, רציתי להקדיש את המילים הבאות.  אחרי מרתון נהוג לכתוב רשמים.  זו בהחלט חוויה של פעם בחיים, וחבל לתת לה לרדת לתהומות הנשייה של השכחה.  אחרי המרתון הראשון שלי ב 2010 כתבתי את המילים הבאות.  אני מתנצל על האנגלית, אבל משום שזו שפת האם שלי, היה לי נוח.  מקווה שתבינו ותהנו.

My Marathon

Well, I've kind of done it. Got to complete a marathon, and for my 40th birthday at that. The greatest thing about it was that I had all my family there to celebrate the occasion with me, and truthfully, that's really what matters. Accomplishments shared with people near and dear to your heart make it all the more endearing and special.

While preparing for the Marathon, I savored the freedom and the little accomplishments that came with every added mileage. The pain and hardships, before, during and after were really an added benefit. The effort of organizing time so as to allow for the long runs, the hardship and stamina required to complete the long distances, but especially the strained and aching muscles afterwards that always reminded me during the weekends of the strenuous effort that had occurred the day before, were all benefits of this sport for me. Long distance running came with all these side benefits, and more.

I discovered that long distance running was a state of mind. Just like during a backpacking trip in a foreign country. You find yourself freely addressing fellow travelers because all of you are on a trek, and finding that the response is just as forthcoming and jovial, so it is with running. You find yourself addressing your fellow runner just as openly and candidly as though you were both on this mutual trek to self awareness, and were happy to share the experience.

But the real journey is the marathon itself.

The ride to Tveria was uneventful, and it was really easy to find parking places and collect the breast plate with the number. The kids were excited and joined me for the warmup before the run. They were so cute and really made me proud. Even Oz couldn't contain his excitement and joined me for the exercises. Gila was beaming, and I could sense that only now, with all the excitement around us, she could sense the this was a serious endeavor, and not just a whim I adopted out of desperation to cope with my midlife crisis.

And then we were off. I kept feeling that this is really it, and I'm really on my way to running a marathon. In between delirious and light headed thoughts, I tried sticking to my plan. While preparing in the morning, I scribbled on my arm the splits I was suppose to reach on each 5 km mark. My 'conservative' strategy was to run a 5:30 pace and try finishing under 4:00. But that was for later on. What I really tried doing is catching the 4:00 pacer I thought of sticking to, during the first half of the run anyway. I found it pretty uncomfortable running behind such a crowded pack, and although I was to be very cautious because of the heat, I couldn't help running on and looking for the 3:45 pacer. I discovered there were two of them and felt quite comfortable trailing behind and being mindful of their balloons.

That's when I tried relaxing and taking in the sights. Couldn't help seeing that the Tiberian marathon runner comes from all walks of life. There was really a wide range of ages, and a variety of hairdo's. One had the most outrageous afro, and while I expected the heat to get the best of him, was somewhat frustrated to see he kept running ahead of me.

The km signs kept whizzing past, and before I knew it I was swallowing down my gels and gulping down the water we were handed. The heat was growing more and more intense, and I could really feel the difference between running in the shade and running exposed. This dictated a strategy adopted by all, of running close to the eucalyptus trees on the roadside. When on the East coast of the Kinneret, I caught myself looking westward and seeing Tveria. Felt good to visualize the distance we were consuming.

Before I knew it we were seeing the professionals on their way back. First came the Kenyan runners, then came the rest. Nearing the midway mark, I started seeing the guys from the Beit Shemesh Club, leading them as always was Chaim. Funny how I teamed up with this bunch. I remember finding it ironic that only after moving away from the region, I found them on the web and had to travel all the way from Elazar to run with them. The first few runs I joined were the "easy" Saturday night ones, and I distinctly remember there was nothing easy about them. I really appreciated Chaim's support, that early on, and felt comfortable with their easy going and really all around supportive attitude. It was good to feel that this was a "professional" surrounding I could bask in when possible.

From them I learned terms like 'fartlek', 'tempo runs', 'intervals', and more. I read about the different workouts, but it was eye opening to actually try them out with someone. It gave me the confidence I needed to tackle a daunting challenge such as the marathon.

I distinctly remember I felt I had more to give and felt comfortable saving it for later on. On km 30 I started feeling my legs, especially the left quads, cramping. By km 32, I started feeling my right biceps cramping, and pretty soon I felt as though I was trotting on stiff legs through impenetrable and stifling air.

I distinctly remember the importance of certain mantras that kept going through my head. At the beginning it was "I am a runner", then its was "אני אוהב את הכאב", then it was "I'm a finisher". The first was evidently on the 'cruise' mode, the second was when pain crept in and I actually relished the fact that there was a constant reminder what I was doing was not all that simple. The last was when the 3:45 pacer passed me with enviable ease, my legs were screaming at me, biceps, quads and all, I tunnel visioned the entrance to Tiberia, and could only think of my kids waiting at the finish line anxious to see their dad, the אצן, make it to the finish line, and my wife somewhat skeptical at a feat that could prove to be more than I can chew, especially in this kind of weather.

And then there was the finish line.

My kids gave me the gleeful welcome I knew they would, running with me the last few meters and crossing the finish line with me. Although I could barely stand, they were all over me and couldn't contain their pride and excitement. A fellow runner, one that came out of the blue, handed me a bottle of cold water and very patiently explained to my kids that I needed some time to settle down. Bless his soul.

Gila embraced me and I could see the pride in her eyes… priceless.