מרתון טבריה 2014 חוויות ורשמים – מסע
יום ראשון 12/01/14 השעה 5:25 בבוקר. השעון מעורר מצלצל. אני מכבה אותו, שוכב במיטה, עייף, השרירים כואבים, תחושת האכזבה לא מרפה. מתלבט אם לקום או להמשיך לישון. הדריכות, הלחץ, הציפייה מהמרתון כבר מאחוריי. אני יומיים אחריי, אבל בכל זאת משהו בי אומר לי: קום! צא לרוץ! זה אתה! ואני קם, מתלבש, לעוד ריצה שמתחילה בחושך בקור של החורף בגוש עציון. ויוצא- לשדות, לעצים, לכרמים, לשבילים, מקבל את האור הראשון של הבוקר, ומרגיש חי. זה אולי יכול לסכם את השנה האחרונה מאז שרשמתי פוסט למרתון הראשון שלי.
עבר הרבה מאז שישבתי לכתוב את הסיכום והמסע של המרתון הראשון, בעיקר התבגרתי, מה שהיה אז חדש בשבילי חלחל עמוק לתוך העצמות שלי ונהיה חלק בלתי נפרד ממני- הריצה.
הרבה אנשים מתחילים לרוץ, מציבים לעצמם מטרות: לרדת במשקל, לרוץ 10 קילומטר. אך אצל רובם ה"טרנד" חולף. יש כאלה שמגלים את הסוד של הריצה והם ממשיכים.
הריצה בשבילי אינה תנועת רגליים מהירה, היא לא הדרך להגיע ממקום למקום כשממהרים, היא לא מטרה לרוץ זמן מסוים או מרחק מסוים (גם לא מרתון) הריצה היא דרך חיים, התמכרות, הזמן לדבר עם עצמי, לדבר עם בורא עולם, להיות חלק מהטבע, לנוע בו, לכבוש, זמן לשקט, להעצמה אישית. הריצה עבורי היא הנאה צרופה. שמחה.
רקע
חוויית המרתון שנה שעברה הייתה כה חזקה, שהיה לי ברור שאני ממשיך איתה. חודשיים אחרי המרתון השתתפתי במרתון ירושלים, במקצה חצי המרתון, מה ששנה קודם היה נראה לי כמו חלום והרגשתי תחושת החמצה- למה אני לא רץ את המרתון המלא? התשובה הייתה מחושבת והגיונית, אני חודשיים אחרי מרתון ראשון, צריכים להיות זהירים ומאופקים, אבל משהו ברגש דגדג לי, הפריע.
לאחר מכן באה תקופה שקטה בלי הרבה תחרויות עם לפחות 3 ריצות בשבוע. (כמובן עם מרוץ גוש עציון המסורתי שגרם לי להתחיל לרוץ.)כאשר הייתי בחודש מילואים ובמשך 5 ימים לא הצלחתי למצוא זמן לרוץ, הרגשתי את עצמי נופל בהרגשה, נמצא ב"קריז" לא מוצא מנוח, עד שמצאתי את הדרך לרוץ בהרים של הר שגיא על גבול מצרים.
באביב השתתפתי במרוץ שליחים הר לעמק שהביא איתו שלל חוויות והזדמנות בלתי רגילה ליהנות מחוויית הריצה. הקיץ הביא איתו את המכבייה והיה כיף ומרגש לקחת חלק במסגרת חצי המרתון ברמת גן. עם זאת שמתי לב בכל התקופה של החודשים האחרונים שביצועיי לא השתפרו ואף החלו לדעוך. כאשר נרשמתי לחצי מרתון בפארק הירקון, נוצר לי קשר לגמרי במקרה עם משה פרץ, משה הציע לאמן אותי, למרות הקשיים והמרחק מצאנו את הדרך בעיקר בטלפונים ומיילים ומעט מפגשים אך עם המון אכפתיות ואהבה. יש אנשים שבשבילם הריצה היא שליחות, להנחיל דרך חיים לאחרים, והם עושים אותה עם כל הלב והנשמה, משה אתה אדם כזה, ללא ספק. תודה!
המטרה הייתה מובנת מאיליה – לחזור לטבריה. אם שנה שעברה הריצה הייתה עבורי בתולית, ריצת תחושה, עם הכנה יחסית חובבנית. הפעם המטרה הייתה להגיע מוכן ולעשות יותר לתת את כל מה שאפשר.
נחשון שוחט, שבמהלך השנה האחרונה התוודעתי למאמרים ולפוסטים שלו (כמדומני שאין אצן בארץ שלא מכיר את מאמריו) כותב על מה שנראה כל כך הגיוני לרץ ומה שנראה כל כך לא הגיוני למישהו אחר "זר לא יבין זאת". למה לשוב לטבריה? למה לעבוד חודשים ארוכים בחום בקור בבוקר בלילה, לוותר על כל כך הרבה דברים רק בשביל עוד כמה דקות על השעון במרתון. באמת לא כל אחד יכול להבין את זה. אבל מי שכן פשוט מבין. זה הרצון לדחוף את עצמך לקצה גבול היכולת, רק בשביל להיות שם. לא פעם אנשים אומרים לי "זה לא בריא לרוץ כל כך הרבה" ואני רגיל לענות "אולי זה לא בריא לגוף, אבל זה בריא לנפש, זה בשביל הראש, הלב, הרוח והנשמה".
האימונים התחילו לקבל נפח, עבודה על מהירות, על מרחק שבועי, עם תוכנית מסודרת. המרתון עוד היה רחוק אבל תחושת החדות, ההתקדמות החלה להיות מוחשית.
בערב ראש השנה אחרי שבוע ריצה קצר, אך עם רצון לא לוותר על הקילומטרים, לפתע ללא התראה מוקדמת, לא יכולתי לדרוך על הרגל, כאבים אדירים ברגל ימין. אחרי ראש שנה עם כאבי תופת אובחן דלקת בגיד, שזה אמר לשמחתי פציעה קלה, אך צורך להפסיק לרוץ שנמשך 3 שבועות. כמה כיף היה לחזור לרוץ לחוש את טעם הזיעה החמצמץ, את הנשימות, הדופק העולה, ובעיקר השקט, ההתבודדות עם הקב"ה והחיבור עם הטבע.
חזרנו לשגרת האימונים, לשמחתי הרבה חברי היקר אבי, נרשם למרתון והחל בתוכנית אימונים. כך שחלק מהארוכות יכולנו לרוץ ביחד. אומנם אני רגיל לרוץ לבד, אך הריצה, באופן מיוחד מקרבת בין אנשים, בחיפושים אחרי מקומות חדשים לרוץ בהם את הארוכות בגוש הקטן, כל מקום חדש שהגענו אליו בריצה חלקנו תחושה של כיבוש, עוד מקום נכבש על ידינו בריצה.
השבועות עברו להם נכנסתי לשגרת אימונים של ארבע ולפעמים חמש ריצות בשבוע עם נפח של 80-90 ק"מ בשבוע. אומנם תוכנית מינימלית, אך בהתחשב במצב עם שלוש ילדים בבית, עומס שרק הולך וגובר בעבודה, לא קל למצוא את הזמן. אין ספק שאי אפשר לאיש (או אשת) משפחה לרוץ מרתון בלי תמיכת משפחתו, לרוץ מרתון זה דבר אגואיסטי לחלוטין, הרץ עושה את זה בשביל עצמו והמשפחה "סובלת" מזה. הדברים יכולים להתחבר כאשר הדבר נעשה בכל ההתחשבות של הרץ, כולל ויתור על ריצות לפעמים, וקיצור ריצות כשמאחרים לחזור. מצד שני המשפחה צריכה להרגיש שהמאמץ לאפשר לרץ לרוץ, מוצדקת כיוון שהיא רואה מה הריצה עושה לו. והוא רואה ודואג איך לתת בחזרה.
נחמה היקרה- תודה לך.
השבועות התקדמו, ישי הצטרף אליי ואל אבי כנציגי גוש עציון במרתון. 6 שבועות למרתון. זכיתי לעשות ריצה ארוכה של 38 קמ יחד עם אריאל בתל אביב. למרות שלא נפגשנו לפני ולא דיברנו הרבה במהלך הריצה, הרגשתי איך שני אנשים שרצים יחד מתחברים. מעצם החוויה המשותפת של הריצה.
חצי מרתון בית שאן עמד לפתחנו. ידעתי שזו נקודת ציון משמעותית עבורי, למרות שהמטרה היתה טבריה, ניסיתי במהלך השנה החולפת לשחזר את ההישג בחצי מרתון משנה שעברה ולא הצלחתי. (1:20) לפי הנחייתו של משה פתחתי לאט ועם הזמן הגברתי בדיוק הפוך מהריצה שנה שעברה. הריצה היתה מדהימה כיוון שחשתי את תהליך ההתבגרות, הרגשתי איך אני חד, מרגיש את עצמי, יודע בבירור מה אני עושה ובעיקר מרגיש שאני שולט בריצה ולא היא שולטת בי. סיימתי את הריצה חזק תוך כדי שאני עוקף כמה חברים מנוסים ממני. ובתוצאה של 1:19:38. תחושת סיפוק אדירה.
אחרי בית שאן הגיעה סופת השלגים, הפעם השלג היה משהו אחר, לא מוכר בלי שום יכולת לרוץ. נאלצתי לוותר על ריצה ארוכה 4 שבועת לפני המרתון. ושוב קרה שלא רצתי חמישה ימים, אכן תחושה קשה, ושוב "זר לא יבין זאת".
3 שבועות לפני המרתון החלטתי בהתייעצות עם משה, למרות הפוגת השלג לרוץ את המסכמת 40 ק"מ. מכורח הנסיבות רצתי את הריצה לבד. הריצה לוותה בתחושה חזקה מאוד של אונים, חוויית גיבוש עצמי. רצתי בעמק האלה בשדות ושבילים שלא הכרתי עם הגברה עד לקצב המרתון. כמובן שהגיע ה"קיר" הידוע לשמצה שגרם לי להאט. ובעיקר להבין ולהכין את עצמי שלפעמים התוכניות לא מסתדרות, ולזכור שהמטרה היא הריצה ההנאה השמחה ורק אחר כך התוצאה.
שבועיים למרתון, אני בטייפר, ההתרגשות בשיאה, הזמן חולף לאט האימונים מקבלים רצינות יתר, סגירה של הקצב, בניית שלוש תוכניות ריצה: ריאלית אופטימית ונסיגה. מתחיל לדמיין את הריצה לבחור שירים לרוץ איתם- בראש כמובן.
שבוע למרתון, קשה לחשוב על דברים נוספים חוצמזה, מזל שהעבודה תובענית, אחרת הזמן לא היה זז בכלל, העמסת פחממות וסופרים את השעות, קשה לתאר את ההרגשות, את הרצון להתפרק על המסלול, לשרוף אותו.
יום חמישי נוסעים לטבריה, ההתרגשות והלחץ מקפיצים. עובר עם המשפחה את הנסיעה כביש הבקעה הארוך. כשמגיעים לצמח ההתרגשות גוברת, פעם הבאה שאעבור פה תהיה בריצה, כשלושה קילומטר לפני טבריה מקבל את פנינו שלט ענק "עוד קצת וסיימתם" אני קופץ מהתרגשות וכמעט נתקע בתקרת האוטו. מתארגנים במלון ואני הולך להיפגש עם אבי וישי לקחת את הערכה ולארוחת הפסטה המסורתית, איזה כיף כשעושים את זה עם חברים! מקבל המון הודעות בהצלחה מחברים ומשפחה שקצת מבינים או שלא מבינים, אבל מבינים שעובר עליי משהו. (תודה!)
המרתון
יום שישי, זה הגיע, זה תמיד בסוף מגיע, באים ביחד לאזור הזינוק, פוגשים חברים, שמחים ומתרגשים. עושים חימום לא ארוך מידי כדי לשמור את הגליקוגן, עשר דקות לפני הזינוק אני מתכנס בעצמי, מתחדד, מתכונן, משה מוצא אותי, בודק שאני בסדר, מוכן וזוכר לא לפתוח מהר. כדי להפיג את המתח אני ניגש לאנשים שאני מכיר, לוחץ את היד, מאחלים בהצלחה. ולדרך, סוף סוף זה מתחיל. התוכנית היא לרוץ את העשרה הראשונים בקצב 4:05 (דקות לקילומטר)זה מפתה לרוץ יותר מהר ואני רואה הרבה אנשים עוקפים אותי אבל אני צמוד לתוכנית, בינתיים אני מנצל את ההזדמנות לדבר עם אנשים בני (מרתון 55 במספר) מוריאל (מרתון ראשון), אלכס, נדב, אביגדור, כפיר ועוד.
אני ממשיך בקצב שמרני עובד על ריצה בקצב אחיד, נהנה מאוד מהריצה, פשוט חוויה, כיף. זה כל מה שעובר לי בראש, חובר לבחור בשם כפיר, מדברים קצת ורצים ביחד, הקצב מתאים לשנינו, מגיעים לצמח ואני מגביר לקצב 4:00. מהשלב הזה אנשים כבר לא עוקפים אותי אלא הפוך, ממשיכים מהפנייה של מעגן לכיוון עין גב, עוברים על פני אנשים שמעודדים, תחנות מים, מקפיד לשתות מעט בכל תחנה, מתרכז לרוץ נכון, גב זקוף, נשימות שקטות ומסודרות, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל. לקראת עין גב, רואים אנשים נחלשים שכנראה פתחו מהר מידי. יש הרבה רוחות בכיוונים מבלבלים ולא ברורים, אבל הם לא מאיטים את הריצה, אני מתלבט אם להמשיך עם התוכנית הריאלית המתוכננת שלי או להגביר את הקצב לתוכנית האופטימית.
אחרי הסיבוב של עין גב המבשר את חצי הדרך ב- 1:25 אני מחליט להגביר ל- 3:55 עדיין מרגיש שאני שולט בריצה, כיף לשמוע את האנשים שעוד לא הסתובבו. מידי פעם מישהו צועק לי "מנחם" ואני מחזיר בנפנוף ידיים, רואה את סבטלנה מלפניי וכנראה בדחיפה גברית – שוביניסטית לא מודעת, מחליט שהגיע הזמן לעקוף אותה. את הקילומטר הבא אני רץ ב- 3:44 בטעות, אומר לעצמי מהר מידי, אבל לא נורא, אני עדיין מרגיש טוב, עדיין שולט, חובר לקבוצת רצים מלפניי וממשיך בקצב 3:55. בקילומטר ה-27 בערך אני מתחיל להרגיש קושי, לוקח כדור מלח, ג'ל, מים וממשיך באותו קצב. בפנייה חזרה ממעגן אני עוזב את קבוצת הרצים וממשיך בשלי, יודע שאוטוטו משה מחכה לי לרוץ איתי קצת, כמה שאני מחכה לו, הקושי גובר אבל הקצב לא יורד, עדיין נסבל. בקילומטר ה-31 אני פוגש את משה והוא רץ איתי, אני אומר לו שעכשיו מתחיל להיות קשה. משה לא נותן לי לדבר, פשוט רץ לידי, כמה ביטחון הדבר נותן, תחושת מוגנות שבטוח שעכשיו הכל בסדר. אחרי שתי קילומטר על קצב בין 3:50 – 3:55 משה מודיע לי שהוא צריך לחזור, הרגשתי כמו ילד קטן שאומרים לו עכשיו אתה לבד, והוא לא בטוח אם הוא מוכן לזה, בלית ברירה אני מקבל עליי את הדין, ואיך שהוא עוזב, מלווה אותי תחושת נטישה. זהו עכשיו אני לבד, יותם מגיע לידי ובערך עד הקמ ה-35 אנו מריצים אחד את השני אבל לשנינו קשה, הקצב יורד, כבר מעל 4:00 אני אומר לעצמי לרגע הזה חיכית עכשיו זה זמן העבודה, אבל הרגליים לא מגיבות, הרגשה שנגמר הכוח, שאין עוד, אני אומר לעצמי אם לא להגביר אז לפחות לא להאט. אני מבין שמשהו השתבש, קיר? שרירים תפוסים? חשבתי שהייתי מוכן לזה, דמיינתי את עצמי פעמים רבות מגיע לק"מ ה- 32 ומגביר, שר לעצמי שירים מעודדים, אבל זה לא עובד, עוד ק"מ ב- 4:10, 4:08, 4:12, לא מצליח להגביר, אני לבד, אף אחד לא עוקף אותי, ואני לא רואה אף אחד מלפני, ליותם כנראה היה קשה יותר ממני. אבל הזמן חולף, מבין שלרדת מ- 2:48 לא יהיה, עכשיו המלחמה היא לרדת מה-2:50 עוד קמ הפעם ב4:14 עובר את השלט "עוד קצת וסיימתם" שאתמול נתקע לי הראש בגג האוטו כשקפצתי מרוב התרגשות כשנתקלתי בו בדרך לטבריה. ועכשיו אני מקלל אותו, נלחם ב 2:50, בגוף שלי, ברוח, מנסה מנסה אבל לא מצליח, קמ הבא ב- 4:17 רק לגמור עם זה כבר, לא חושב על שום דבר אחר, המשפחה מחכה לי בסוף. נכנס לטבריה, שכחתי את השמחה שהיתה לי כשיצאתי משם לפני בערך שעתיים וחצי. ממשיך לרוץ איך שאפשר, רק לסיים, כמה קו סיום יכול לעורר צפייה, אני מחפש אותו איפה כבר הפנייה לרחוב הבונים? לבסוף מישהו צועק לי "עוד 300 מטר" לא חושב כבר על הזמן, מפחד להביט בו, ואני מחליט- עכשיו ספרינט, ליאור מגיע מאחוריי וביחד ספרינט אדיר לפיניש, מגיע לפניו, רק רוצה להתפגר, מאיפה בא הכוח הזה לספרינט? לא ידעתי. אבל סיימתי. רואה בשעון 2:50 ומשהו. לא הצלחתי, לאט לאט מתחלחלת בי התובנה. קצת חיבוקים עם החברה, מחמאות, מים. שם את הניילון התרמי מתרגש ומאוכזב. אני יודע שבשביל רוב האנשים תוצאה של 2:50 היא בגדר חלום ואולי אפילו יפריע להם לראות אדם מתאכזב מזה. אבל כשאתה מתאמן למשהו במשך חודשים ארוכים, מדמיין את הרגע עשרות פעמים, מתכונן לקושי וכל כך רוצה לעבור את המשוכה, יש אכזבה. וכמו שכתבתי "זר לא יבין זאת" למרות זאת סיימתי מרתון שני בחיי. זה לא מובן מאליו. סיימתי בתוצאה טובה ובריצה טובה. זה המון בשבילי ואני שמח על כך. בנוסף זה נותן לי עידוד ורצון לשפר בהמשך הדרך.
אני מסתובב קצת, מתאושש ויודע שהמשפחה מחכה לי איפשהו, אני צועד לקראת היציאה מהשרוול של הסיום ותוך כדי שמורידים לי את הצ'יפ מהנעל אני קולט את הצעקות "אבא אבא" של הילדים. באותו רגע מרגיש את הדמעות חונקות את גרוני, אני מדדה אליהם ונופל לתוך החיבוק שלהם. תחושה אדירה של התרגשות ואכזבה אופפות אותי. אבל אני מתמכר לרגע, לרוגע, מבין שהגעתי לציון דרך משמעותית במסע שהתחיל אי שם לפני שנתיים, המשיך בבוקר יום ראשון בשעה חמש וחצי, יומיים אחרי כל ההילה ואבק הכוכבים, ובעזרת השם יימשך עוד שנים רבות.
מנחם פורת
רצי גוש עציון 