ביום שישי שעבר השתתפנו באליפות הגוש. חלק היו במרוץ 5 ק"מ, חלק ב 10 ק"מ וחלקנו חגגנו את עריכת חצי המרתון הראשון באזור. היה גדול ומגיע כל הכבוד לכולם על ההשתתפות וההישגים. תודות לכל מי שעזר, ליוני שנרתם להיות פייסר של החצי, ולמשפחה הנפלאה שלי שעזרה וחלקה את הבלונים לכולם. יחד עם כפיר, והמתנ"ס נערך פה אירוע ברמה גבוהה ומצפים לזה שיהיה שנה הבאה.
תוצאות ותמונות ניתן לראות באתר התחרות: SPORTWEB
פורסם בקטגוריה competitions, half marathon, pictures, חצי מרתון, תחרויות, תמונות
מתויג אליפות גוש עציון 2015
שוב אותה טעות – הבטחתי למוטי לכתוב על המרתון הראשון שלי. ועוד בקצרה (הפקת לקחים שלו אחרי שקיבל ממני מגילה ארוכה לסיכום שנת הריצה הראשונה).
אז בקצרה – כואב! קשה! מדהים! אופוריה! חזרה למציאות.
ולמי שמעוניין לחוות את הכל – בבקשה:
לפני כשנה כתבתי סיכום (לא) קצר של שנה ראשונה בעיסקי הריצה (מאוקטובר 2012 לאוקטובר 2013). מאז, רצתי בשני חצאי-מרתון – עמק המעיינות וירושלים. אולם מאז שהצטרפתי לעסק השתעשעתי ברעיון לרוץ לפחות פעם אחת מרתון מלא. מכל הסיפורים מסביב הבנתי שמדובר באתגר אמיתי וקשה, שיש לגשת אליו בכובד ראש וביראת כבוד. לכן מיד לאחר חצי המרתון הראשון (מרץ 2013) הגדרתי לעצמי שאם אגיע למרתון מלא זה יהיה לאחר שנתיים של ריצות עם ביצוע של מספר חצאי מרתון. כבר אז סומן היעד – מרתון טבריה 2015.
ספטמבר 2014, מוטי הוציא תוכנית אימונים לחצי מרתון עמק המעיינות ולמרתון טבריה: ארבעה חודשים של אימונים הכוללים ריצה ארוכה אחת בכל שבוע, עם מרחק שעולה בהדרגה מ-14 ק"מ ל-38 ק"מ, ובשאר השבוע עוד שלושה אימונים (ריצת נפח 12 ק"מ, אימון כח של עליות / אינטרוולים / פרטלק / ספרינט ואימון קרוספיט).
עם העליה בקצב האימונים אני מתחיל להרגיש כאב בעקב שמאל, שמתגבר לאחר 15 ק"מ, ומכאיב מאד ביום שלאחר הריצה. דורבן! אני מנסה להתעלם ולקוות שעם הזמן זה יעבור, אבל זה מחמיר, וכשאני מנסה לרוץ למרות הכאב אני מרגיש שאני פוגע בשרירים אחרים (בעיקר בקרסוליים). אני רואה איך הסיכוי להגיע למרתון מתחיל להתרחק, ובודק מה ניתן לעשות. מקופת חולים אני מגיע לפיזיותרפיסט ציניקן שעוקץ את אופנת הריצה, אבל נותן טיפול יעיל של גלי הלם לעקב ורשימת מתיחות לכף הרגל שאני מבצע בקפדנות. בהדרגה אני מרגיש שהכאב מופיע בשלבים מאוחרים יותר בריצה. אני גם שם לב שריצה מישורית על משטח רך מלווה בפחות כאבים, ומחליט לבצע מבחן עצמי על מנת להחליט על המשך האימונים – 22 ק"מ (מרחק שיא עבורי), באיצטדיון גבעת רם. 55 הקפות משמימות כשהגיוון מתבסס על המוזיקה באוזניות וכיוון ההקפה. אני מסיים את המבחן כמעט ללא כאבים ובקצב שהיווה עבורי שיא אישי (1:52). מכאן ברור לי – אני ממשיך!
הריצות הארוכות הולכות ומתארכות. ביחד עם אבי ברנשטיין שמתכונן למרתון השני שלו, אנחנו מנסים למצות את האפשרויות בגוש עציון, בעיקר בריצה על כביש 60 עד למנהרות ובחזרה. הקושי הולך ועולה (כולל זמן התחלת הריצה שהופך בהדרגה לארבע לפנות בוקר!) ואני מסיים את הריצות בקצבים איטיים יותר ויותר, ועם כאבים בשרירים – בעיקר בשרירי התאומים (שוקיים). בשל הקושי לקום כ"כ מוקדם, עוברים לריצות לילה שמסתיימות מאוחר מאד ובמצב של גוף מותש. חציית רף ה-30 ק"מ נותנת עידוד רב וגורפת פרגונים מהסביבה (שזה אומר קבוצת הוואטסאפ של Gushruning – כבוד), אבל גם מביאה לתהיה האם אצליח לבצע מרחקים גדולים יותר במסלולים המאתגרים של גוש עציון. ובעצם, המרתון יהיה באזור שטוח, אז למה לרוץ בהרים?
מחליט לרוץ בירושלים – ריצת 32 ק”מ וריצת 34 ק”מ. הסביבה והגיוון מסייעים מאד להתמודדות עם השיעמום והמונוטוניות של הריצות הארוכות. יש גם מסלולי ריצה מושקעים (כמו פארק המסילה וטיילת חדשה ליד הקטמונים). אבל גם ירושלים מלאה בעליות, וסיבוב שלם במערב ירושלים מסתכם ב-17 ק"מ בלבד ובהבנה שצריך לעשות את זה שוב 😞. הריצות מסתיימות כמעט בהליכה בגלל הכאבים בשרירי התאומים.
עובר לאזור בית שמש. בכביש העוקף יש אי-תנועה רחב יחסית לכל אורכו (8 ק"מ) שמאפשר לרוץ בנוחות. אך בהמשך באזור עמק האלה, יש חשיכה מלאה והריצה ממש בצמידות לכביש הראשי (375 ו-38). תוואי השטח נוח יותר בהשוואה לגוש עציון וירושלים, אבל תחושת חוסר הבטיחות מביאה למחשבות על מסלולים אחרים.
ובינתיים – חצי מרתון עמק המעיינות. נזכר איך בשנה שעברה זו היתה הריצה המהנה ביותר שחוויתי, עם מזג אוויר מצויין, עם פרצי אושר ועם תוצאה מצויינת עבורי (1:52). מבין שהפעם זה הולך להיות אחרת לאור התשישות המתמשכת כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים, ועקב מזג האויר החם. למרות זאת, האווירה מצויינת ואני מרשה לעצמי לפרוץ קדימה ולרוץ בתחום האנארובי כמעט בכל הריצה. לקראת הסיום אני רואה כמות גדולה יחסית של מתעלפים או כאלה שעברו להליכה, ואני מצליח לסיים בתחושה מצויינת ובתוצאה משופרת של 1:49.
ובחזרה לאימונים. עובר לראשון לציון מערב – האיזור ממש בנוי לריצות, עם מסלול אופניים ומסלול ריצה יעודיים לכל אורך הכביש מהקאנטרי ועד לחוף הים, וטיילת מסודרת לאורך החופים של ראשון לציון ובת-ים. נהנה לחוות את השוני באוכלוסיה של ראשל"צ לעומת בת-ים ולעומת יפו (שם אני מבין שהגעתי לעיר ערבית לחלוטין, והבולטות שלי בבגדי הריצה מסמנת אותי כיהודי היחיד – אחורה פנה…). למרות הקלות היחסית של תוואי השטח, אני מסיים בקושי רב ריצת 36 ק"מ, בקצב בכלל לא מרשים, ותוהה באיזה קצב, אם בכלל, אסיים את המרתון.
מתכונן לריצה המסכמת (38 ק"מ) ובוחר את תל אביב. מחליט לרוץ אחרי הצהריים כדי להרוויח קצת ריצה בשעות האור ולסיים פחות מותש. יוצא מהאוטו כשהכל מוכן – בגדי ריצה מדוגמים, פאוץ' מלא בתמרים, ג'לים, כדורי מלח ובקבוקי מים, פלסטרים במקומות הנכונים, סמארטפון טעון בשירים ומתקשר תקין בבלוטות' מול רצועת הדופק. חימום קצר, ואז – גשם. זלעפות. מחכה באוטו 20 דקות ומבין שאין סיכוי. מנסה לצאת לריצה הזאת בהמשך השבוע ולא מצליח להשיג שוב את הזמן והתנאים המתאימים.
כעבור שבוע אני מתייצב שוב בת"א אבל מבין שהפעם אני קרוב מידי למועד המרתון ואסור לרוץ כ"כ הרבה. מחליט לרוץ 33 ק"מ בלבד. יוצא לדרך למסלול מדהים בפארק הירקון, מאבן גבירול לקצה המזרחי, ואז בחזרה מערבה וצפונה, על מסלול דֵק שעובר מעל החוף של רידינג עד לחוף תל ברוך. המסלול מעניין, נוח מאד לריצה, ולמרות שגם בריצה הזאת הקילומטרים האחרונים מבוצעים בקצב איטי ובתוספת כאבים בשרירי התאומים, הקצב של סך הריצה היה טוב ונסך ביטחון ביחס למרתון.
במשך כל תקופת האימונים אני חוזר ומשנן לעצמי לזכור כמה זה קשה וכמה אני לא רוצה לחזור על תקופת האימונים: הקושי האמיתי למצוא חמש שעות רצופות לאימון ריצה ארוכה, מול האילוצים של המשפחה והעבודה. חוסר היכולת לתאם את הריצות הארוכות עם מתאמן נוסף לריצה משותפת – מה שהופך את הריצה למשעממת, ובמקביל מביא להחמצת הריצות הקבוצתיות של יום שישי. הכאבים הפיזיים שמלווים את הקילומטרים האחרונים בריצה (בעיקר אחרי 25 ק"מ), ומעל הכל תחושת התשישות המתמשכת שגורמת לירידה כללית בקצב הריצה ובמוכנות לעשות אימוני כח (שלמעשה כמעט ויתרתי עליהם והסתפקתי בקרוספיט). בשורה התחתונה – בגלל שהגעתי עד הלום אני רוצה גם להשיג את היעד, אבל במקביל מבטיח לעצמי שלא לחזור על הסיוט הזה.
עד כמה שניסיתי להתייחס לעניין בשוויון נפש, בשבוע שלפני המרתון ההתרגשות גוברת. פתאום כל דבר שאני עושה נמדד ביחס לאפשרות שישפיע על המרתון. משתדל לא להפצע ולא לחלות. וביומיים שלפני המרתון – שלג! בלה, שתכננה להגיע עם כל המשפחה (בעוד אני רציתי להגיע לטבריה לבד) מתפשרת ומחליטה שרק היא ואני ניסע ביום חמישי ונחזור ביום שישי (אם נצליח לצלוח את השלג), מה שמשאיר לילדים את החלום שישארו בבית בשבת מושלגת בלי ההורים.
נוסעים לטבריה – ההתרגשות מתגברת. מגיעים לאקספו ופוגשים כמה חברה מוכרים (את יהודה נאומבורג פוגשים תמיד!). לאחר הרבה התלבטויות, ובניגוד להמלצות של חברים שלא כדאי לעשות שינויים ממש לפני המרתון, אני מחליט לרכוש גרבי לחץ, מתוך תחושה שזה יעזור לי במניעת כאבים בשרירי התאומים. בעיקר אהבתי את הבטחת המוכר ש"או שלא תרגיש בהבדל, או שתהיה מאד שמח".
ממשיכים לערב פסטה – אווירה מלאת התרגשות, אוכל מצויין והרבה אנשים מעניינים – אחד מהם הוא רץ המרתון המבוגר ביותר במרתון טבריה, והשני גם הוא בחור ותיק, שכבר לא שומע טוב, אבל לא מוותר על המרתון ה-38 שלו.
ישנים בישוב מגדל (ותודה למשפחת ורדי על הארוח בביתם). לפני השינה מריצים את כל הצ'קליסט של כל מה שחייבים לעשות בבוקר – לבוש, ציוד, קפה, תמרים, סנדוויץ עם דבש ועוד. בגלל הצפי לקור וגשם אני מתלבט אם לרוץ עם בגדים ארוכים אבל מחליט שכתושב גוש עציון הגבוה והקר, הטמפרטורה באזור הכנרת לא יכולה להפחיד אותי. הולכים לישון אחרי הופעה קצרה של אבי על פסנתר הכנף שבבית. קמים מוקדם מאד, מתארגנים ונוסעים למרכז טבריה.
על קו הזינוק – ההתרגשות מגיעה לרמות גבוהות מאד. אני נפרד מבלה (ומקווה שבעוד 4 שעות נתראה שוב כשאני במצב הליכה…). ירייה ויוצאים לדרך. הגוף פורץ קדימה, מלא באדרנלין, ואני רק מנסה לבלום אותו (כפי שכולם יעצו לפני המרתון). אני מאזין לשיחות מסביבי, ונהנה לשמוע מישהו מסביר באופן מעמיק שהבוסט שנותן האדרנלין זה בונוס ואין מה לחשוש מהתעייפות בשל הפריצה המהירה (לא קניתי את זה).
במשך ה-2-4 קילומטרים ראשונים אני מוצא את עצמי רץ ליד הפייסר של 4 שעות. שאלו אותי לפני המרתון איך אני מתכנן לרוץ (או מה אסטרטגיית הריצה שבחרתי כדי שזה יישמע ממש מרשים), והאמת היא שלא חשבתי על שום תוכנית פרט לשתי נקודות: 1. אני פשוט אקשיב לגוף ולגבולות שהוא מציב. 2. אני חייב לעמוד ביעד ולסיים בפחות מ-4 שעות כדי שלא תהיה לי סיבה חזקה לרוץ מרתון נוסף…
אני מעריך שה-10-15 הקילומטרים האחרונים של הריצה יהיו בקצב מאד איטי (כפי שהיה באימונים), ומחליט לרוץ קצת יותר מהר בהתחלה. לפיכך אני נוטש את פייסר ה-4:00, ומקווה שאם אראה אותו שוב זה יהיה ממש בסיום.
ממשיך לרוץ. ההתרגשות, הסיטואציה והצורך להעביר את הזמן ממלאים את הראש במחשבות. לדוגמא, בקילומטר ה-7 אני חושב על זה שאפשר לחלק את הריצה לימים שכל אחד מהם הוא 7 (מספר שאני אוהב) קילומטרים, ובסוף היום השישי מגיעים לשבת המלכה שמחכה לנו! אבל רגע, עם כל השלג שיורד בגוש עציון בכלל נצליח להגיע הביתה לשבת?…
כל קילומטר שחולף ניתן לזיהוי מיידי הן ע"י השילוט המסודר, והן ע"י כמות הצפצופים של כל שעוני הדופק והאפליקציות הסמארטפוניות שמסביב. אני בודק את מצבי מול אפליקציית הראנטסטיק שבטלפון שלי, אבל מתחיל לזהות בעיה – האפליקציה מודדת יותר קילומטרים מהמציאות, מה שהופך את קצב הריצה (שכדי לעמוד ביעד צריך להיות מתחת ל-5:40 דקות לקילומטר) לאופטימי מידי. אני מנסה להבין למה האפליקציה שאף פעם לא איכזבה מזייפת דווקא הפעם, ומנחש (נכון) שזה נובע מבעיות ידועות במערכת האנדרואיד במדידת מיקום ב-GPS כשנמצאים עמוק מתחת לפני הים (זאת למרות ששידרגתי את גרסת הסמארטפון במיוחד כדי להמנע מבעיה זו, ומבלי להזכיר את כל ה-Setup המיוחד שעשיתי למכשיר כדי שלא יגמור את הסוללה בפחות מ-4 שעות…). במקביל אני מתחיל להעסיק את עצמי בחישובי קצב הריצה האמיתי בהתבסס על שילוט המרחק ומדידת הזמן של האפליקציה – לא כל-כך פשוט…
מה שעוד מעסיק אותי בריצה נוגע לתכנון האכילה והשתיה לאורך המסלול. אני מחליט לקחת את כל התוספים האפשריים ולצרוך אותם לאורך המסלול: כל 9 קילומטר ג'ל (בנוסף שלאחד שלקחתי ברבע השעה שלפני המרתון), כדור מלח בקילומטר ה-5 ובקילומטר ה-25, תמר בכל 10 ק"מ, משקה איזוטוני בכל תחנה שיש כזה (4 תחנות), ובקבוק מים בכל תחנה (חלקו לשתיה וחלקו לקירור הגוף).
מגיעים לצד המזרחי של הכנרת. החשש הקבוע הוא לפגוש רוחות עזות שמקשות על הריצה. אני מרגיש שיש רוחות אבל הן לא משמעותיות. מזג האויר קר אבל לא קר מידי, וההרגשה הכללית (בינתיים) נוחה מאד.
עין גב! אמצע הדרך. עוברים בשער של פניית הפרסה ומתחילים בריצה דרומה. פסיכולוגית, ההרגשה היא שעכשיו מתחילים להתקרב לקו הסיום (שהוא באזור קו הזינוק). תוצאת האמצע של 1:57 שעות, לכאורה נותנת סיכוי טוב לעמידה ביעד, אבל לאור ההיכרות שלי מהאימונים עם הקצבים האיטיים שלי בקילומטרים האחרונים, אני ממש לא אופטימי.
מגיעים לפניה מערבה לכיוון צמח. לקראת הקילומטר ה-30. הגוף מתחיל לתת סימני כאב אבל לשמחתי שרירי התאומים קבלו בששון את גרבי הלחץ, והם כמעט ולא מטרידים אותי! הכאבים מגיעים בעיקר מאזור הירך אבל בעוצמות שניתן להתעלם מהן. מסביבי אני רואה יותר ויותר אנשים שסובלים מהתכווצויות שרירים. חלקם מנסים לעסות את השריר תוך כדי ריצה, ואחרים פשוט עוצרים ומנסים לתת לגוף מנוחה.
מהנקודה הזו מתרבים האנשים שעומדים בצד הדרך ומעודדים את הרצים – הרבה מבוגרים וילדים שקשה לדעת מה מביא אותם להגיע ביום חורפי רק כדי לעמוד בצד הכביש, למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד. עבור הרצים (או לפחות עבורי) זו היתה הרגשה נפלאה ומרגשת, והשתדלתי להחזיר למעודדים את ההרגשה הטובה באמירות תודה ובכִּיפים לידיים המושטות של הילדים.
מגיעים לעליה המשמעותית, מצמח לכיוון צומת כינרת. עבורי, ביחס לתוואי הריצה בגוש עציון זו לא ממש עליה, אבל מסביב לא מעט אנשים עוברים להליכה. בסיום העליה יש מקבץ של כ-4-5 אנשים ששוכבים על הכביש ואחרים מטפלים בהם – חלקם בשל התעלפות וחלקם בגלל שרירים תפוסים. בנקודה הזו גם מחכה הפתעה של חלוקת בננות ותפוזים שהביאו מתנדבים – תענוג אמיתי!
ממשיך לרוץ. הכאבים בגוף מתגברים אבל עדיין ברמה נסבלת. אני מחכה ל"קיר" המפורסם שכולם מספרים שהם פוגשים בקילומטר ה-35 בערך, ומתכנן איך להתמודד איתו, אבל זה לא מגיע. אמנם קצב הריצה יורד לאיטו אבל אני לא מגיע למצב שאני צריך לעצור או לעבור להליכה. מגיע לקילומטר ה-37, ומבין פתאום שכרגע שברתי את שיא המרחק שרצתי עד היום. ההתרגשות מתחילה שוב לטפס, אבל דווקא אז מתחיל גשם. שוטף. מזג האוויר הקר שעד עכשיו עזר מאד בשמירה על חום הגוף, הפך לנוראי בשילוב עם הגשם. בלב אני מאד רוצה שהגשם יפסיק, אבל בראש אני חוזר ומשנן לעצמי כמה הגשם טוב לכנרת, ואיך התפללתי מראש ביום כיפור (בנוסח הקבוע) שלא תישמע תפילת עוברי דרכים שמבקשים שהגשם ייפסק…
בכל הריצה, אבל במיוחד בקילומטרים האלה החוויה העיקרית היא החוויה הרוחנית. המחשבות ממשיכות לרוץ בראש, עם החשיבה על אלוקים ועל החיים ומה באמת חשוב בהם (רמז – לא הריצה), מחשבות על אהבה ללא גבול למשפחה שתמכה וויתרה לא מעט על מנת שאגיע לרגעים האלה, ובאופן כללי ההרגשה היא של התעלות ושמחה.
לאחר 2 קילומטרים הגשם מפסיק, אבל הבגדים שנרטבו ממשיכים להעביר את תחושות הקור החד ישר לתוך הגוף. מגיע ל-40 ק"מ – 2 הקילומטרים האחרונים! הגוף מאד מותש אבל הלב מתחיל לקפוץ משמחה. המעודדים בצידי הדרכים מודיעים ש:”נשארו רק 2 ק"מ!”, “עוד ק"מ אחד!” “עוד 300 מטר!!!” ממשיך לרוץ “עוד 300 מטר!!!" (היי, אמרו לי את זה כבר! אתם עובדים עלי?…)
מרחוק כבר רואה את שער הסיום ושומע את המוזיקה בליווי הקראת השמות של המסיימים. עכשיו כבר לא מרגיש שום כאב. אני רואה את השעון שליד השער ומגלה שאכן עמדתי ביעד של פחות מארבע שעות! (וכנראה כדי שאהיה ממש בטוח, אחת הרצות שלידי צורחת שהיא סאב-ארבע…). חוצה את השטיח! קריאת "אשר הריסון!" מגיעה מהכרוז והרגשות מציפים ועולים. אבי ברנשטיין רץ לקראתי מהשרוול – מתחבקים, ואני רק שואל איפה בלה. רץ אליה (מחזה קצת מוזר היות והיא נמצאת מחוץ לסורגים שמקיפים את שרוול הסיום), מרגיש שהדמעות חונקות את הגרון וגם קצת יוצאות החוצה…
זורק את הצ'יפ לסדרנים (מישהו הבטיח לי שיש דיילות שמשחררות את הצ'יפ מהשרוכים כדי שלא אתכופף – עבדת עלי ברנשטיין?), חוטף מרק, מגיע אל בלה ורצים אל האוטו כדי שנספיק לצלוח את השלג לפני השבת (והצלחנו…). בדרך, טלפונים והודעות עם ברכות מהמשפחה ומהחברים. ובערב שבת, באמצע התפילה, טור ארוך של מברכים בעיקר מקבוצת הריצה של הגוש (ועוד כמה שבאו להגיד לי מזל טוב אפילו שלא הבינו בדיוק על מה…). ואחרי סעודת שבת שהכינו הילדים, מסיימים את היום המדהים הזה בטיול לילי משפחתי בשלג הרך שכיסה את הישוב.
תחושת האופוריה והשמחה ממשיכה גם בימים שאחרי. פתאום (כצפוי) נשכח התהליך הארוך והקשה של ההכנות, ונותרה רק החוויה המרוממת. אולם, בסופו של דבר התזכורות שנתתי לעצמי עושות את תפקידן – אני שמח מאד על החוויה שעברתי, אבל אין לי כוונה לעשות את זה שוב (בינתיים… החברים אומרים שכשיתחילו ההכנות למרתון טבריה הבא אני לא אוכל לעמוד מהצד). אני באמת מרגיש שהמרתון לא בהכרח מוסיף לבריאות הגופנית, ובהיבט הכושר הגופני עדיף לשמור על כשירות תקופתית של חצי מרתון. מצד שני אין ספק שמדובר בחוויה מיוחדת שמחברת גוף ונפש, ומשלבת בניית משמעת ותחושת מסוגלות.
ואחרי הכל, כמובן שצריך יעד חדש כדי להמשיך לשמר את הריצה, והוא הוגדר בתוך שבוע – השתתפות במרוץ שליחים "הר לעמק" – לא אתגרי כמו המרתון, אבל העיקר שיש למה לצפות!
הבטחתי למוטי לכתוב משהו אחרי שהגעתי להישג בריצה. הצלחתי לדחות את זה בכל הזדמנות (ריצת נייקי 2012, חצי מרתון ת"א, חצי מרתון המכביה, מירוץ שליחים תנ"ך-תש"ח)… בסוף הבטחתי שאכתוב בסגירת מעגל של שנה – מירוץ נייקי 2013. אז הנה:
תמיד שנאתי לרוץ. בבית הספר היסודי, בתיכון. תמיד משתרך מאחור. כשמתחילים לרוץ הגוף מיד נכנס למגננה – מתכופף, נושם בכבדות, משדר התשה, והכאב הזה בצד ימין מאחורי הצלעות (המורה להתעמלות אומר שזה בסדר – זה רק הטחול…). תמיד ידעתי שאני לא טוב בזה, פשוט לא ספורטיבי וזה לא בשבילי.
בטירונות – בריצות ובמסעות – מיד השתלבתי בטבעיות בשורות האחרונות (אם לא האחרון ממש), פשוט כי ידעתי שאני סובל מזה או לא מסוגל. תמיד עושה הכל להתחמק מריצה.
גם את קורס הקצינים התחלתי באותו מצב. אבל פעם אחת, באמצע הקורס, בריצה בשטח, אמרתי לעצמי (לא בקול כמובן): זקוף את הראש, תנשום בקלילות, תרגיש שזה קל, ותחשוב שהחברה שלך (כיום אשתי) צופה בך מקצה המסלול. וזה עבד! גיליתי שהכל בראש. החלטתי שאני רץ קדימה ועוקף כמה שאפשר. ובפעמים הבאות פשוט התחלתי בין הראשונים והחלטתי ששם אני נשאר – כמה שיותר. וגם זה הצליח. התוצאות שלי השתפרו פלאים. ידעתי שאני מסוגל. אבל עדיין – שנאתי לרוץ. וגם לא היתה לי שום סיבה טובה לעשות את זה (חוץ ממשחקי כדורסל).
כשחציתי את גיל השלושים, עם 10-15 ק"ג עודפים, ידעתי שאני צריך לבנות כושר גופני. כשראיתי שכולם מסביב רצים ניסיתי גם: לרוץ עם חבר (התמדנו. פעמיים), לקנות הליכון ביד 2 (מתלה מצוין לבגדים בחדר או לשקיות במחסן, אם כי טיפה יקר בשביל זה), לראות 24 רק כשאני רץ בהליכון (לקח לי חצי שנה לסיים עונה ואז הפסקתי לצפות-לרוץ כי לא אהבתי את פרק הסיום…)
היה עוד ניסיון, לפני כארבע שנים הייתי בקורס שמרכיב הריצה והכושר הגופני הינם חלק קדוש במתכונתו. ובאמת מצאתי את עצמי בונה כושר, רץ 2-3 פעמים בשבוע, נוגע פעם אחת במרחק שנראה בלתי אפשרי – 12 ק"מ, ובכל הריצות מצליח להשתלב בשליש הקדמי של הרצים.
ואז – כלום. לא מצליח לגרור את עצמי אפילו לריצה אחת.
יום אחד, לפני קצת יותר משנה, אני קורא מייל מקבוצת אלעזר, ומגלה (באיחור אופנתי של שבוע) שמישהו בשם מוטי משען פתח קבוצת ריצה למתחילים (דווקא שמעתי על מוטי משען, מרתוניסט כזה, אבל מה יוצא לו מלרוץ עם חבורת אנשים רופסים???). בפו"מ התוודעתי לקבוצת הריצה הצה"לית – הלימוד השיטתי, היתרונות של הריצה בקבוצה, והתוצאות המדהימות – אבל מי מוכן להגיע ב-0530 בבוקר לווינגייט??? והנה, יש קבוצה ליד הבית! הצטרפתי לקבוצה – ונכבשתי.
ראשית, האווירה המדהימה של השיתוף ביחד – הקיטורים, הקשיים האמיתיים של כל אחד, ההשוואות, הדיבורים שמעבירים את הזמן בריצה, הרעיונות והטיפים שכל אחד מביא, והחבר'ה המגניבים (יענקלה ליפשיץ, דני אילן, הזוגות רותם וענבי, אליעזר קאלוש, חנן פוגל, דובי קסלמן, יהודה נאמבורג, בני סוויל, דביר לם ועוד). מעין מפגש חברתי מגניב, שמשלב כושר, בריאות ותחושת מסוגלות.
אבל לא פחות חשוב – מוטי. חף מכל שמץ של התנשאות ותחושת עליונות, עם הדרכה צמודה ודאגה אמיתית לכל אחד מהמשתתפים. מחדיר בנו את אומנות הריצה (לא לנחות על העקב, כבר אמרנו?). משלב אמצעי תפעול קבוצתי מתקדמים (אם כי יש לציין במלוא הענווה שקבוצת ה-וואצאפ היתה בדחיפה שלי…). מצליח לתת לכל אחד את הצומי הפרטי שלו, מאזין לסבלותינו, ומעתיר עצות. בריצה, כשלעיתים חורגים מההוראות של מוטי ורצים מהר מדי (אסור לרוץ בקצב שלא מאפשר דיבור, כבר אמרנו?), נכנסים למוד האזנה ושומעים על החלומות של מוטי (קרוספיט? דיאטה פליאוליתית? לא משנה – העיקר שידבר ויעביר את הזמן).
ועוד משהו – האפליקציה. ובמקרה שלי – RUNTASTIC. כחובב טכנולוגיה התמכרתי מיד – למדידות הקצב המדויקות, לתחקיר הפרטי שאחרי הריצה על כל קילומטר שנמדד, ליכולת ניגון המסלול ממעוף הציפור, למדידת הדופק ולקול המעודד של הבריטית שמספרת לי כמה כבר רצתי ומה מצב הדופק. ליכולת לראות מידי פעם בין הריצות את התמונה הגדולה של הקילומטרים שאספתי, הקצב שעולה והדופק שיורד מריצה לריצה. קצת מצחיק לראות עוד אנשים כמוני שלא יעשו אפילו צעד ראשון לפני שלחצו START, ומסיימים את המסלול עם אצבע על ה-STOP, אבל מה לא עושים כדי לא לקלקל את הסטטיסטיקה.
כבר בהתחלה היעד ברור – מרוץ הלילה של נייק 2012, בעוד חודשיים וחצי. התחלנו בריצת קילומטר וכמעט בכל שבוע הוספנו עוד קילומטר. התחלנו להכיר בע"פ כל סיבוב ובעיקר כל עליה בכביש 60 הישן, כשמידי פעם גיוונו באימוני אינטרוולים, פארטלקים (מי חשב על השם הזה?), ספרינטים (איזה כיווצי שרירים!!!) ועליות. אין ספק שאימוני העליות היוו את החלק הפחות נעים, וזה גם קיבל ביטוי בכמות המשתתפים, אבל בהסתכלות לאחור זהו האימון המועיל ביותר. לאחר שחרשנו את המסלול בין אלעזר והשער הצהוב בתחתית נווה דניאל במסלולים עד אורך 6 ק"מ – שינוי דרמטי: מתחילים לרוץ באפרת. ממלאים ברכבים את רחבת הש"ג הדרומי, וגאים בגודל הקבוצה שכובשת את מדרכות אפרת. מידי פעם חוברים אלינו קבוצת המתקדמים/מרתוניסטים מאלעזר שמספרים לנו שהם רצים משער דרום לשער צפון ובחזרה, כשבדרך עוברים בעליה מתחנת הסניקה לכיכר של הדקל – לנו זה נשמע משהו בלתי אפשרי.
כבר בימים לפני המירוץ חשים בהתרגשות. אוספים את ערכת הריצה, מודדים את החולצה, בודקים שיש פלקט עם מספר הרץ (מה שנקרא מספר חזה), מוודאים שמודבק צ'יפ מאחור וסופרים את הימים לאחור. בסוף זה מגיע – הפנינג עצום בת"א, מסביב מוזיקה ואורות ועשרות אלפי אנשים, אנחנו לא מפסיקים להצטלם ולנסות לשתף (אבל לא מצליחים בשל עומס התקשורת…)
מתחילים בריצה! בגלל עומס האנשים מסביב הקצב בהתחלה איטי (שזה דווקא לטובה). בערך לאחר 3 ק"מ אנחנו נפרדים וכל אחד מתמודד עם הקושי ועם עצמו. אני מחליט לנסות ולהשיג תוצאה מרשימה (למרות שהיעד הוא רק לסיים). בגלל הקצב שמוגבר לאור העובדה שכולם רצים מסביב, והמאמץ לעקוף כל הזמן, הריצה לא קלה בכלל. אבל בסוף מסיימים – התחושה מדהימה, הקבוצה חוברת ונהנית משלל הפינוקים בפארק הירקון (בעיקר המעדנים של Muller). אני מאד מרוצה מהתוצאה שלי (1:02:56 – קצב של 6:17 דקות/ק"מ), ונהנה מהמחמאות מהחברים והמשפחה על עצם ההישג של ביצוע ריצה כ"כ ארוכה.
המלחמה מגיעה. מראש היה ברור לי שזה יקרה, בטח לאחר שכבר חוויתי את זה בסיום קורס פו"מ: היעד הושג, חוזרים לשגרה ועכשיו צריך לנסות להפוך את הריצה לחלק מהשגרה. אין ספק שזה החלק הכי קשה. ההודעות על מועדי ריצה ממשיכות להגיע בוואצאפ אבל הקבוצה מצטמצמת מהר מאד. בנוסף לכל התחיל החורף – התחושות הפיזיות של הקור המקפיא וההתקשות של השרירים (עד שהגוף מתחמם) מהווים גורמי שכנוע מצוינים עבור המוח שמנסה להצמיד אותי לכורסא החמימה. למזלי יענקלה ליפשיץ הבין את חשיבות המאבק כמוני. לכל אחד מאיתנו לא היה נעים להרוס לשני את התוכניות לרוץ ביחד, וכך גררנו את עצמנו 2-3 פעמים בשבוע, סביב השעה 23:00, בקור מקפיא (אפילו בשלג) לריצות באפרת.
כדי שנצליח להתמיד אנחנו קובעים לעצמנו עוד יעד – חצי מרתון ת"א. מוטי בונה לנו תוכניות ריצה הולכות ומתארכות (עד 20 ק"מ) ומשכנע אותנו שחייבים לשלב אימוני עליות ולכן המסלול המיטבי עבורנו הוא לרוץ מהשער הדרומי אל השער הצפוני ובחזרה (=9 ק"מ בדיוק) ולהוסיף עוד קילומטרים לפי הצורך. וכך אנחנו עושים, ובכל פעם שאנחנו מגיעים לעליה הנוראית מתחנת הסניקה (הנקודה הנמוכה ביותר בכביש אפרת – בין הדגן והזית) עד לכיכר העליונה בדקל, אנחנו נאבקים בגוף שרוצה רק לעצור או לפחות לעבור להליכה, ומקללים את מוטי שהציב לנו את האתגר הזה (פעם אחת, ב-01:00 בלילה, השתעשענו ברעיון להתקשר אליו ולספר לו שעכשיו אנחנו רצים את העליה). במשך יותר מ-4 חודשים אנחנו נכנסים לשגרה כזו שבה ריצת 10 ק"מ נחשבת למשהו קצר ופשוט, ופעמיים אפילו רצנו משער לשער פעמיים ברציפות (מה שאומר שתי עליות נוראיות…). איכשהו שרדנו את זה והגענו לאביב.
שוב ההתרגשות, החולצה (שווה), המספר והצ'יפ (ועוד כמה הפתעות שקבלנו בשקית הערכה). שוב סופרים את הימים. בימים שלפני המרתון חוזים שרב כבד באותו יום – ההזנקות מוקדמות לשעות החושך ומסלול המרתון המלא מתבטל. מאלעזר מגיעים כ-10 רצים. יענקלה ואני רצים ביחד ב-10 הק"מ הראשונים, ואז שוב מתעורר יצר התחרות שלי ואנחנו נפרדים. אני חווה את חוויית הריצה למרחקים – שילוב של שתיה, ג'לים, זיעה וקושי הולך וגובר. הסביבה התל-אביבית לא משהו בכלל (במיוחד בהשוואה למרתון ירושלים שהיה שבועיים קודם לכן, ונהנה ממזג אוויר מושלם ומקהל ירושלמי אוהד – כך ע"פ מקורות יודעי דבר שהיו שם). הקילומטר האחרון קשה במיוחד כיוון שע"פ האפליקציה שלי הריצה כבר היתה אמורה להסתיים, וכל האנרגיה שהצלחתי לגייס לספרינט אחרון נעלמת כשאני מגלה שהסוף עוד רחוק. אבל בסוף מגיע הסיום ותוצאה שגם ממנה אני מרוצה (2:11:01 – קצב של 6:12 דקות/ק"מ).
שבוע מנוחה וחוזרים לתלם. מצטרפים לריצת בוקר איכותית – ש"ג אלעזר > טיפוס לנווה דניאל (קשה!) > על הרכס של שדה בועז (נוף מדהים לשני צידי ארץ ישראל) > יורדים לפילבוקס של כביש 60 (קרוב לצומת אלחאדר) > אפרת צפון > אמת הביאר וחזרה לאלעזר – סה"כ כ-14 ק"מ (לעיתים מוסיפים עוד 5 ק"מ וחוזרים על דרך האבות).
שוב מתלהבים מהחוויה, והופכים לחלק בלתי נפרד (ואפילו עיקרי) מהקבוצה שעושה את זה בכל יום שישי ב-05:30 בבוקר. היתרונות עצומים: מזג האוויר נפלא במשך כל הריצה (לפחות בקיץ…), מזריחים את השמש בשדה בועז, חוזים בנוף הרים מדהים בצבע אדום-כתום המוקרן מהזריחה, ענבים ותאנים לשימוש חופשי חולפים לידנו בוואדי שמתחת לאפרת, ואני חוזר הביתה עוד לפני שכולם התעוררו (וכך לא מבזבז זמן יקר של יום שישי). עם הזמן בנינו מסלול נוסף – דרך האבות לכפר עציון ובחזרה – עם כמות עליות פחותה בהרבה, ועם נוף מדהים באותה מידה.
זאת ריצה חווייתית ומהנה בכל רגע, ואני ממשיך להנות ממנה בכל שבוע.
במאי מתקיים מרוץ 10 ק"מ ליד הבית – איך אפשר לוותר? לקראת המרוץ מוטי פותח קבוצת ריצה חדשה. אני פוגש אותם לעיתים קרובות, ואף מצטרף לחלק מאימוני הכח, עליות, ספרינטים וכד'. אי-אפשר שלא לקנא בחבורה החדשה, לראות את החוויה הקבוצתית שהם עוברים ולהתגעגע לתחושות האלה. לקראת המרוץ מתברר שהמשטרה לא אישרה את המסלול המקורי שהיה ברובו על הכבישים – ללא עליות. המסלול החדש מבוסס על דרך האבות וכולל עליה מש"ג אלעזר לפסגת המאחז (מה שתמיד היה מסלול יעודי רק לאימוני עליות מפרכים).
יום המרוץ מגיע. הרצים מכל קבוצות הריצה של מוטי משתתפים, ומקבלים חולצה בצבע שונה מכל שאר הרצים – והכמות המכובדת מעוררת גאווה. יום המרוץ שרבי מאד (אלא מה) והזינוק מתעכב משום מה, וכך אנחנו רצים בעומס חום שטרם חוויתי. ובכל זאת, היה כיף לרוץ בסביבה המוכרת ולראות חברים ושכנים מסביב. גם תוצאת המרוץ היתה משופרת ביחס לקודמות (1:00:22 – 6:02 דקות/ק"מ) – כמעט ירדתי מתחת לסף ה-6 דקות/ק"מ, וכנראה שללא עומס החום הייתי מצליח.
כפי שציינתי, במהלך הריצות מוטי מטפטף לנו במסיונריות מעודנת פיסות מידע אודות הדבר הבא – הקרוספיט. זה לגמרי נשמע כמו אימון צבאי, אבל לאחר שנחשפים לסרטים בנושא באתר של קבוצת הריצה, הסקרנות מתעוררת. בחודש מאי מוטי מגשים חלום ופותח מועדון באלעזר. היה שיעור ניסיון ומאז אני גם בעסק הזה. מדובר באימונים המשלבים הפעלה של מרבית השרירים בכל מפגש, כשהתנועות עצמן פונקציונליות מאד ולקוחות מחיי היומיום (קופצים על קופסאות, הופכים צמיגי טרקטורים…). האימון עצמו קצר מאד – 10-25 דקות – אבל מבוצע בעצימות גבוהה שמביאה לאפיסת כוחות. התרגילים מגוונים מאד והביצוע בחברותא במעין תחרות לא-תחרותית מונעים כל אפשרות לשעמום (מה שאופייני לחדרי כושר).
התחושה אחרי המפגשים הראשונים היתה מיוחדת. ראשית, תחושת המסוגלות של הנפת משקולות בצורה הדרגתית ונכונה, גילוי שיטות חדשות לביצוע פעולות מעצבנות (כמו שילוב כרית מיוחדת לביצוע כפיפות בטן באופן קליל משמעותית מהמוכר), ושוב התחושה המוכרת של הקיטורים וחלוקת הקושי בצוותא. שנית, לאחר מספר ימים, תחושות חדשות של התכווצויות שרירים שכנראה לא הופעלו כיאות במשך 40 שנים (זכורה במיוחד שבת שבה לא היינו מסוגלים להרים את כף היד מעל לגובה הכתף – לשים כיפה על הראש היה נס גלוי ממש). אבל עם הזמן ההתכווצויות נעלמות, ובזכות התיעוד המדויק של מוטי לתוצאות הביצוע בכל מפגש, אנחנו חוזים מידי מספר שבועות בשיפורים משמעותיים בביצועי תרגילים שעשינו בעבר.
במהלך הקיץ אין הרבה מרוצים למרחקים ארוכים מסיבות מובנות. לכן חלקנו קפצנו על ההזדמנות ונרשמנו לחצי-מרתון לילי שנערך ברמת-גן ביולי במסגרת המכביה. שוב ההתרגשות וההערכות שלפני, אבל הפעם התחושה היא שלא צריך להתכונן יותר מידי היות ומדובר בריצת 21 ק"מ, וריצת 14-15 ק"מ היא משהו שגרתי שאני מבצע כל שבוע. לקראת המרוץ כמה מהחברים ביטלו על חתונות ימי-הולדת וכיו"ב, כך שרצתי די לבד בכל המרוץ. לא היה קל היות והיה חם עם לחות גבוהה באוויר, אבל נהניתי לשמוע את הקיטורים מסביב על העליות (העליות ברמת-גן זניחות, ונראות כמו מישור בגוש עציון…), והבנתי שהאימונים באזור שלנו נותנים לנו ערך מוסף של התמודדות עם מאמצים משתנים כמו עליות, כמו גם יכולת ריצה בחמצן דליל. התוצאה בסוף (2:06:24 – 5:59 דקות/ק"מ) חצתה את סף ה-6 דקות/ק"מ ונתנה לי הרבה סיפוק.
שמענו רבות על מרוץ השליחים הגדול "הר לעמק" בצפון הארץ, בעיקר לאור העובדה שכמה ממשתתפי ריצת ותיקין (ביניהם מוטי, אפי מאיר ואבי ברנשטיין) היו בקבוצת 6 רצים שהשתתפה במרוץ. הקונספט: מרוץ שליחים של יותר מ-200 ק"מ, כאשר בכל קבוצה 4-8 משתתפים והם דואגים לכל הלוגיסטיקה – מזון, שתיה, לינה והסעה להחלפת רצים. בקיצור, הרפתקאה למבוגרים הכוללת התמודדות קבוצתית לאורך יום שלם.
לאור ההצלחה החליטו במטה יהודה ליזום מרוץ דומה שיתבסס על הסטורית חבל ארץ זה בסיפורי התנ"ך ובמלחמת השחרור. מוטי החליט לרוץ בקבוצה משפחתית, אבל לאור מיעוט נרשמים במשפחה העלה הצעה בוואצאפ להצטרף לקבוצה. תוך פחות מ-3 דקות הוא קיבל תשובות חיוביות ממאיר סילברמן, מיענקלה וממני (ומאוחר יותר לאחר ביטול משפחתי נוסף הצטרף אבי קליין). מהחומר שקבלנו באינטרנט הבנו שמדובר בהפקה עצומה עם ספר מרוץ שכלל פירוט עם מפות ותצלומי לוויין של כל אחד מ-24 מקטעי המירוץ, נהלים מיוחדים לביצוע המרוץ וריצות הכנה (שבהם השתתף באדיקות יהודה נאמבורג שרץ בכלל בקבוצה במודיעין). לאחר הכנה קבוצתית (מי מביא מה, איפה נחים וכו'), עברנו להכנה אישית של לימוד המסלול והכנת כל האביזרים הנדרשים לאירוע.
המרוץ עצמו היה חוויה מיוחדת – הגיעו קבוצות רצים מכל הארץ, חלקן עם סיפור יחודי מאחוריהן, כשבכל מקטע רץ נציג מכל קבוצה, ובתחנות ההחלפה מתוודעים לנציגים נוספים. הריצה היתה ברובה בשבילי מטיילים על רקע נופים מרהיבים, ובחלקה היתה בלילה (ללא ירח לצערנו) כשרק פנס ראש מאיר את הדרך. לאחר ריצת 7 ק"מ בשעת הצהריים, שני מקטעי הריצה שרצתי בלילה (באורך כולל של 23 ק"מ), ללא אף תאורה מסביב, כשלרוב גם אין רצים נוספים מסביב, יצרו תחושה מיוחדת של התמודדות עצמית – מאמץ הריצה התגמד לעומת המאמץ של המוח ושאר החושים שניסו לגרום לכף הרגל לנחות באופן בטוח מבלי לגרום לנפילות ונקעים. הסיוע ההדדי בין המשתתפים, הלינה המפוקפקת בשק-שינה ביער חרובית וההפנינג בחלק מתחנות ההחלפה ובאירוע הסיום הוסיפו ללא ספק לחוויה המיוחדת. כמובן שהיה חשוב לי גם ההישג הכמותי, ונתוני ה-Runtastic העלו שבכל אחד משלושת המקטעים רצתי בקצב ממוצע של 5:35 דקות/ק"מ שעבורי היה שיא אישי, שהועצם עוד לאור העובדה שהיה מדובר במסלולים קשים לריצה.
ההתמכרות שלי החלה להדביק את הסביבה. לאחר שמידי פעם יצאנו לריצה משפחתית (עם בלה ו/או שתי הבנות הגדולות), הצטרפה בלה לקבוצת הריצה לנשים בהובלת מוטי. ביחד איתי כבשה בלה את יעדי ה-4 ק"מ ו-5 ק"מ ונרשמנו למקצה 5 ק"מ במרוץ "חבר" (אנשי הקבע). המרוץ עצמו היה מושקע ומפנק (ביגוד מושקע, חניה קרובה, הפנינג מרשים לפני המרוץ ושלל פינוקים לאחר המרוץ), אבל גולת הכותרת מבחינתי היתה הריצה בזוג עם בלה וזמן האיכות שהרווחנו באופן זה.
התלבטתי אם להצטרף למרוץ נייקי היות וזכרתי שמדובר באירוע הפנינג מרשים, אבל לא ממש נוח לריצה מהירה בעיקר לאור כמות האנשים העצומה (כ-23,000 רצים). לבסוף נרשמתי, בעיקר כציון דרך אישי של שנה שלמה של ריצה מאז ריצת נייקי 2012 שהיתה כזכור היעד הראשון שעבורו התחלתי בכלל לרוץ.
לא הצטערתי על ההשתתפות – ההפנינג והאווירה היו מצויינים גם ביחס למרוץ שלפני שנה, הצטרפתי למקצה מוקדם יותר עם רצים מהירים יותר כך שהתאפשרה ריצה יותר מהירה, ובעיקר נהניתי מעצם העובדה שהריצה היתה הרבה יותר קלה עבורי ויכולתי ליהנות מהאטרקציות מסביב – מוזיקה לאורך כל הדרך, כדורי תאורה פורחים, מיצגים מיוחדים והמראה המדהים של נחיל אנושי עצום בצבע אחיד (רק למה וורוד?…). הפעם השתתפו גם נציגי 4 קבוצות ריצה של מוטי, כולל נציגות מרשימה של קבוצת הבנות שהתאמנה ליעד זה, והגאווה האזורית היתה גדולה.
תוצאת הסיום – 0:52:53, 5:17 דקות/ק"מ (בדיוק 10 דקות מהר יותר ביחס לשנה שעברה) – נתנה לי תחושת סיפוק עצומה, כמו גם הבנה שהאפשרות לרדת מתחת לסף ה-5 דקות לק"מ איננה מטרה בלתי אפשרית.
לצד ה-1300 ק"מ שגמאתי, ה-10 ק"ג שהשלתי ודופק המנוחה שירד לאזור ה-50, הרווחתי בשנה הזאת חוויות מיוחדות והכרתי המון אנשים נחמדים באווירה של טוב-לב ושיתופיות.
לא תמיד זה קל, אבל לאחר כל ריצה יש הרגשה נפלאה של ניצחון במלחמה כנגד יצר הרע שמנסה להדביק אותי לכורסא (הלוואי שאצליח כך בכל מלחמה מולו). אין לי ספק שללא המוטיבציה של מוטי משען ליצור מהפכה תרבותית בישוב, השיתוף ואחוות הרצים עם יענקלה ליפשיץ ומעל הכל התמיכה ללא הסתייגות מהמשפחה (עם ויתור על לא מעט שעות שלי בבית), לא הייתי מגיע להישגים האלה.
"נפש בריאה בגוף בריא" לא צריכה להיות מליצה סתמית. אם אני הצלחתי להגיע להישגים האלה – כל אחד יכול. בהצלחה!
פורסם בקטגוריה crossfit, half marathon, pictures, running group, ultra, אולטרה, חצי מרתון, קבוצת ריצה, קרוספיט, תמונות
מתויג 10 ק"מ, crossfit, nikerunning, אליפות גוש עציון
האמת שאני לא יודע מאיפה להתחיל, עברתי שנה מלאה בחוויות ואתגרים מרוץ נייק,10ק"מ ירושלים, מירוץ סגל תנ"ך תש"ח וחצי מרתון ת"א ולסיכום למעלה מ 1000 ק"מ ריצה בשנה.
אולם, מבחנתי המרתון התחיל לפני שנה ביום שבו קמתי מכיסא המחשב והתחלתי לרוץ. למי שלא מכיר אותי שמי יעקב ליפשיץ נשוי לשבי ואב לשישה ילדים האחרונים ביניהם תאומים בני שנה ושלושה חודשים. בנוסף לעודף משקל אני סובל מאסתמה וגנים גרועים (אף פעם לא הייתי אתלט גדול). כאן זה המקום להודות לעזר כנגדי על התמיכה והסבלנות לא פשוט שהבעל יוצא לרוץ בשעות הכי קשות של הערב ולקראת חצי המרתון זמן הריצה לקח בין שעה וחצי ולשעתיים.
בשנים האחרונות עליתי במשקל לאט לאט והדחקתי את מצבי הגופני הגרוע וכמו כולם היו לי מליון תירוצים למה אני לא מזיז את עצמי. לפני כמעט שנתיים כשידענו ששבי בהריון חמישי אמרתי לשבי ספק בצחוק ספק ברצינות, שהמשקל שהיא תעלה בהריון אני אוריד אבל זה היה לפני שידענו שמדובר בתאומים :-). כמובן שלא עמדתי בזה – היא דווקא עמדה בהסכם יפה ועלתה במשקל :-). אחרי הלידה וכשקצת העניינים נכנסו לשגרה (אם יש דבר כזה עם תאומים) החלטתי להציב מטרה לכבוד שנת ה-40 שלי ואולי הפעם לעמוד בה, השלב הראשון היה מרוץ נייקי 10 קילומטר שהיה במרחק שלושה חודשים. בפרץ של זחיחות נרשמתי במחשבה שאם שלמתי אני לא ארשה לעצמי שהכסף יתבזבז סתם (שכחתי להוסיף שאני גם קמצן). למזלי מוטי פרסם שהוא פותח קבוצה שהמטרה היא לסיים את נייקי. ברור לי שללא הצטרפות לקבוצה לא הייתי מצליח במשימה.
הריצה הקבוצתית פשוט לא"הרשתה" לי לתת הנחות לעצמי והפכה את הסבל לחוויה משותפת. בפעמים הראשונות כשסיימתי הייתי גמור אבל לאט לאט המצב השתפר. את נייקי סיימתי 1:08. מיותר לציין שמרחקים כאלה לא רצתי בעבר.
אחרי המרוץ קבענו מטרה חדשה חצי מרתון, ידעתי שבלי מטרה יהיה קשה לשמור על ההישג. ההכנה לחצי מרתון לא הייתה קלה והצריכה המון כוח רצון – לצאת כל החורף בגשם, רוחות עזות כשכולם מתכרבלים בפוך 3 לילות בשבוע לריצות של 10 ק"מ ויותר. (למי שלא יודע לקראת החצי מרתון מעלים בהדרגה את הקילומטרז' שרצים) למזלי היה לי שותף נאמן למטרה – אשר הריסון וביחד סחבנו זה את זה בימים קרים מאוד של גוש עציון. אשר מספר שאחרי אחת הריצות היה לי קרח בגבות :-). מוטי הגדיר לנו כמה צריך לרוץ בכל אימון. את רוב הריצות עשינו באפרת בדרך כלל משער אפרת דרום לשער אפרת צפון וחזור ועוד תוספות לפי המרחק הנדרש. כמה "ברכות" מוטי קיבל מאיתנו במהלך הריצות במיוחד בעליה מהסניקה עד לדקל. באחת הריצות שרצנו באחת בלילה השתעשענו ברעיון לשלוח לו סמס עם כמה מהברכות שקצת יסבול איתנו :-). אבל אין ספק שהכושר שהגענו אליו היה מדהים כשהתחלנו 10 ק"מ היה נראה לנו המון ופתאום אנחנו רצים 10 בלי לחשוב על זה – בתור סטנדרט.
הגענו לחצי מרתון ת"א מוכנים ונרגשים, וגם עמדתי בהתחייבות שלי לשבי במהלך החצי שנה מההתחלה עד מרתון ת"א הורדתי 13 ק"ג שזה בערך מה ששבי העלתה :-). המרוץ עצמו היה נחמד בהתחלה, הוזנקנו ב 6 בבוקר בגלל החום, בהתחלה הרצים דיברו ביניהם והייתה אווירה סבבה אחרי 10ק"מ כל אחד התחיל להתמודד עם הקושי והריצה הפכה לשקטה, הרחובות היו דוממים ללא קהל מסביב בגלל השעה המוקדמת, זה היה הבדל חד מהחוויה של 10 ק"מ שרצתי שבועיים קודם במרתון ירושלים שם האווירה הייתה מדהימה. עקב החום קבענו אשר ואני כלל בכל נקודת שתיה ניקח בקבוק ונשתה וזה גם כנראה מה שהציל אותי אחרי עשרה ק"מ נפרדנו ואשר התקדם מהר יותר. המשך הריצה היה קשה מאד לקראת הקילומטר 17 התחלתי להרגיש את כפות הרגלים בוערות, השתדלתי להדחיק את הכאב והמשכתי עד הסיום (2:18). בדיעבד אני יודע שכאבים ברגלים היו סימפטום להתייבשות וזאת למרות ששתיתי המון (היה לי מזל מה שלא היה לאחרים). אחרי המרוץ בקושי יכולתי לדרוך על הרגלים, ובשבת דידתי גאה לבית כנסת (המרוץ היה בשישי). ביום שני התייצבתי לריצה כרגיל, כל כך פחדתי לאבד את הכושר שהשגתי.
מאז ועד היום אני משתדל להציב מטרות כדי לשמור על הכושר וגם להוסיף חולצות לארון :-). דווקא למרוץ נייקי הגעתי בכושר הכי גרוע שלי בשנה האחרונה, ובכל זאת הצלחתי לסיים (1:01:11).
השנה הזאת הייתה כייפית, הכרתי אנשים חדשים והצטרפתי למשפחת הספורטאים,
אז למה סיפרתי את כל זה, לא כדי להשוויץ, אלא כדי לדרבן אתכם להתחיל בתהליך. אם אני יכול גם אתם יכולים!!! הבריאות חיוניות לכולנו, היכולת לעלות מדרגות בלי להתנשף כמו משוגע ובכלל ההרגשה הכללית המשופרת שווים את המאמץ. אז יאללה תצטרפו לקבוצת הריצה הבאה שמתחילה ונתראה במרוץ הבא.
פורסם בקטגוריה pictures, running group, קבוצת ריצה, תמונות
מתויג nightrun, nike, yaakov lifshitz
בהתחלה לא תכננו להשתתף במרוץ לאור השתתפות קודמת בהר לעמק. לאחר שכנוע קל מצד אחי, והצטרפות מהירה של החברה לקבוצה, הבנו שחבל לפספס את ההזדמנות.
את המסלול הכנו שבוע לפני בו התגלו כישרונות הניווט של כמה מהחברה, והוחלט על חלוקת המסלולים בינינו. ההכנה הפיזית הייתה חלקית, וחלק מהחברה אמנם רצים, אבל ממש לפני המרוץ לא הספיקו כפי שקיוו. עדיין החוויה הייתה מדהימה והתוצאה ממש מרשימה.
קשה לשחזר את השעטה בכבישים כדי להגיע לתחנות ההחלפה, את ההתעלות של ריצה בנופים מרהיבים, ביום ובלילה, המפגשים תוך כדי ריצה ובתחנות ההחלפה עם חברה משוגעים כמונו, את הסיפוק של סיום כל אחד מהמקטעים, אחוות המיתחַפְשׁים, והסיפוק של הסיום. נסתפק בלומר שכרגיל, היה חוויה בלתי נשכחת. מומלץ בחום לכל מי שאוהב את הריצה בשטח, ואת הריצה בכלל.
בזמן האחרון אנחנו פה בקבוצה סיגלנו לעצמנו את המנהג לרוץ בשעות המוקדמות של בוקר יום שישי בגוש עציון. קשה לתאר את הקסם של השעות האלה, ובייחוד בגוש עציון. יש משהו בנוף בראשית של טרסות וכרמים, דרכי עפר והרי ירושלים שמעלה את הרוח למקומות פיוטיים משהו… אפילו לאחרוני הציניקנים. ניסינו לתפוש את התחושה בתמונות, אבל קשה. קשה להמחיש את ערפליי הבוקר שזוחלים בין הגבעות, את האור שהולך ומתגבר ואת הצלילים של האזור העובר מדממה לחיות, ואת ההנאה של ריצה דרך נוף כזה.
יש המתקשים לצאת מהמיטה ב 5 בבוקר לצורך העניין, אבל מי שטעם את התחושה כבר מבין את המשיכה ומצליח קצת יותר. מקווים שהתמונות יעשו לכם קצת יותר חשק. 🙂
לאחר שאנחנו רצים כמה שבועות טובים הגיע זמן לקצת עדכונים. אימוני קרוספיט של הגברים תופש תאוצה ולאחר שיעורי יסודות ומאמץ לא קטן, מתחילים לראות תוצאות. האימונים התחילו בחדר חוגים ליד הספריה ועברנו לקומה מתחת עם הרבה יותר מקום ויותר מתקנים. בקרוב נחזור לכמה מהאימונים הראשונים שעשינו רק כדי להרגיש את השיפורים וההישגים.
פתחנו קבוצה של נוער והיה ממש חוויה. החברה ממש רציניים, ונותנים את הנשמה. עדיין צריכים לסיים לעבור על היסודות ולומדים את התנועות והטכניקה הבסיסית, אבל כבר עכשיו ניתן לראות שיפורים ביציבה וביכולת.
ברכות לרצים שזכו ליהנות מהשבילים והמשעולים המפותלים, העליות והירידות, ובעיקר החום בגוש עציון. אין כמו התחושה של החופש וההישג כשגומעים מרחק שפעם חשבת לבלתי אפשרי, להתאמן יחד עם חברים השותפים לשאיפה להיות מסוגל לרוץ מרחק מכובד ורציני ולשרוד אותו בכבוד. שאיפה להחזיר לעצמך את מה שאך טבעי וראוי שיהיה שלך, ונבצר ממך עם הזמן.
השנה בפעם השלישית אני מודה לכל מי שהצטרף לקהילת הרצים הצנועה שרצה באזור, והצטרף לחוויה הכמעט רוחנית של החופש והסיפוק בלימוד ריצה למרחקים ארוכים. הקבוצה, כמידי שנה התבלטה בעקשנות ובמסירות שהביאה לאימון (כולל קיטורים ותלונות על כל מטר נוסף) שבלעדיהם לא ניתן לעבור את הרגעים הקשים. להלן התוצאות הרשמיות של הרצים. מי ייתן וזה יהיה רק התחלת הדרך של ריצות וחופש..
לוותיקים בנינו כל הכבוד!! מקום ראשון למנחם פורת וזמנים מרשימים לכל השאר – על אף החום הכבד. גאווה של כולנו והישג מרשים עבור מנחם. בהצלחה בהמשך.
|
שם |
תוצאה |
מקצה |
|
מנחם פורת |
00:37:50.20 |
10 ק"מ |
|
אבי ברנשטיין |
00:48:42.55 |
10 ק"מ |
|
שמחה וכטל |
00:52:34.20 |
10 ק"מ |
|
פנחס ירחי |
01:12:45.45 |
10 ק"מ |
|
דוד ירחי |
01:02:50.55 |
10 ק"מ |
|
עודד שמעוני |
01:16:02.05 |
10 ק"מ |
|
דני שלם |
01:04:14.35 |
10 ק"מ |
|
רננה סוננבליק |
01:19:24.35 |
10 ק"מ |
|
וולי וולפסטל |
01:17:45.89 |
10 ק"מ |
|
איתי שטיין |
01:10:42.85 |
10 ק"מ |
|
אורנית שטיין |
01:20:21.35 |
10 ק"מ |
|
שוקי קולר |
00:56:12.95 |
5 ק"מ |
|
נחמן סעדיה |
01:00:41.75 |
10 ק"מ |
|
יהודה סעדיה |
01:00:06.25 |
10 ק"מ |
|
יוסי גולדברג |
01:13:56.35 |
10 ק"מ |
|
ערן וויזל |
00:51:25.50 |
10 ק"מ |
|
מיקו רותם |
01:03:00.80 |
10 ק"מ |
|
יהודית פוגל |
00:57:03.30 |
10 ק"מ |
|
אשר אריסון |
01:00:21.60 |
10 ק"מ |
|
אביב אליצור |
00:31:59.80 |
5 ק"מ |
|
שירה עמיאור |
01:24:17.65 |
10 ק"מ |
|
לידור שלו |
00:57:40.30 |
10 ק"מ |
|
מיכאל וילשנסקי |
00:53:47.45 |
10 ק"מ |
|
יחיאל וילשנסקי |
00:53:47.05 |
10 ק"מ |
|
אביטל הרשקוביץ |
01:30:12.65 |
10 ק"מ |
|
חנן עמיאור |
01:24:17.70 |
10 ק"מ |
|
איתמר גולדברגר |
01:01:44.95 |
10 ק"מ |
|
נריה וולפסטל |
01:17:28.35 |
10 ק"מ |
|
אורי וולפסטל |
00:37:30.25 |
5 ק"מ |
|
נתנאל וולפסטל |
01:17:45.90 |
10 ק"מ |
|
קובי פרץ |
00:36:16.55 |
5 ק"מ |
|
גילה משען |
01:17:53.75 |
10 ק"מ |
|
בני סוויל |
01:20:40.55 |
10 ק"מ |
|
יניב סוויל |
00:55:07.10 |
10 ק"מ |
|
מתן סוויל |
01:06:05.70 |
5 ק"מ |
|
מעיין סוויל |
01:20:40.40 |
10 ק"מ |
|
מאיר סילברמן |
00:54:25.20 |
10 ק"מ |
|
עמיחי היימן |
00:41:58.40 |
10 ק"מ |
|
צביקה הדרי |
01:04:34.05 |
10 ק"מ |
|
אורי הדרי |
00:49:09.15 |
10 ק"מ |
|
אוהד רז |
01:09:35.85 |
10 ק"מ |
|
שמחה רז |
01:02:22.85 |
10 ק"מ |
פורסם בקטגוריה pictures, running times, תוצאות, תמונות
מתויג 10 ק"מ, אליפות גוש עציון, תוצאות
המרוץ הזה צץ ועלה בהזדמנויות שונות. דימינו בהתלהבות הרפתקה מיוחדת וחוויה ייחודית. דימינו את רעיון הריצה בטבע למרחקים ארוכים, עם אנשים שחולקים אתך את אהבת הריצה וזה נשמע בהחלט מתאים. העיקובים תמיד היו בעיקר פרוצדורליים כגון מגבלות זמן ופניות.
השנה הצלחנו להתגבר על המכשולים השונים והצטרפנו להרפתקה: אפי מאיר ההוגה והיוזם מאלעזר, שמחה וכטל מאפרת, ישי שלום מאלון שבות, מנחם פורת מבת עין, אבי ברנשטיין ואנוכי גם כן מאלעזר. מבלי שכיוונו לעניין, היה לנו ייצוג ראוי מישובי הסביבה. בהחלט ראינו את עצמנו כחלק ממספר קבוצות שמייצגות את גוש עציון.
המרוץ
המרוץ נמשך בין 20 ל-24 שעות, כן, גם בלילה,לאורך 215 ק"מ. הוא מתחיל בתל חי בצפון, ממשיך דרך צפון הכנרת בואכה מאגר עצמון והמוביל הארצי, פונה מערבה לעבר- יישובי עמק יזרעאל ומגיע לתמרת התחנה הסופית. המרחק מחולק ל-24 מקטעים של כ- 6-12 ק"מ. חלוקה זו מאפשרת לבנות קבוצות ב- בהרכבים של 4, 6, ו- 8 רצים. המרוץ הוא מעין מרוץ שליחים. רץ אחד יוצא לדרך ושאר חברי הקבוצה נוסעים לחכות בתחנה הבאה, שם מחליף אותו הרץ הבא. בקבוצה שלנו היו 6 רצים, מה שאפשר לכל אחד לנוח במשך חמישה מקטעים עד שהגיע התור שלו לרוץ. כל אחד מאיתנו כיסה כ-36 ק"מ בממוצע. התחלקנו לשני רכבים כשכל רכב מכיל שלשה רצים, כך שלאחר סיום השלשה הראשונה ניתן לנוח עד שהשלשה השנייה מסיימת.
ההכנות
חילקנו ביננו את המסלול בהתאם ליכולות הפיזיות שלנו. כבר בהתחלה ידענו שמנחם מקבל את המקטעים הכי קשים , אבי מקבל את המרחק הארוך ביותר, ואת השאר חילקנו בינינו. באימונים לקראת המרוץ הקפדנו לרוץ את הריצות השבועיות השגרתיות, והוספנו ביום שישי ריצה בשעה 5:30 בבוקר למרחק של 18-20 ק"מ. גילינו את החדווה של ריצה בשעות מוקדמות, עם הזריחה והשקט האופייני של שעות הבוקר בגוש. להכיר את המקום דרך הרגליים.
המרוץ ידוע כאתגר לוגיסטי לא פחות מאשר פיזי. ערכנו כמה פגישות הכנה לפני המרוץ על מנת להחליט על מערך הרכבים ( שהסתמך באופן משמעותי על רכבו של בני סוויל שנעתר להשאיל לנו בנדיבות מוערכת עד מאוד את רכבו הגדול ), על האוכל, על הציוד ועל המסלול. קשה לומר שהיינו מאוד יעילים, אך יש לציין את התכנון המוקפד של ישי בנושא ההחלפות והנסיעות.
האווירה
מצאנו את עצמנו יוצאים ביום חמישי בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר איסוף ציוד ואוכל אשר בדיעבד הבנו שהיה מוגזם, ונוסעים לצפון. מיד עם ההגעה קיבלה אותנו האווירה הייחודית של המרוץ. דגלים והתלהבות של התחלה, עם צבעוניות של חולצות. מסתבר שאין גבול להתלהבות ולהכנות, ומצאנו הרבה קבוצות שהדפיסו חולצות משלהם והביאו נגררים עם חצי בית מאחור. מצאנו קבוצה שהביאה קרוואן שלם עם מיטות, מקלחות ושירותים ומה לא..
הזינוק
ההזנקות היו בהפרשים של חצי שעה, החל מהשעה 10:00 במהלך כל היום, כאשר את הקבוצות האטיות מזניקים מוקדם והמהירות מאוחר על מנת שכולם יחצו את קו הסיום באותו זמן בקירוב. אנחנו קיבלנו על סמך הזמנים שסיפקנו בהרשמה את השעה 12 בצהריים.
לאחר סדרת צילומים ,אבי, הרץ הראשון, יצא לדרך בחום הלוהט. היה חם באופן קיצוני והריצות הראשונות בעמק החולה הצריכו התמודדות עם טמפרטורה גבוהה ושתייה מתמדת. אפילו אז, לא ניתן היה שלא ליהנות מריצה בשטחים פתוחים ובנוף מרהיב.
הכנרת
בשעות הערב הגענו לכפר נחום ושם חיכינו לשמחה שיגיע. הזמן היה שעת בין הערביים, לא עמדנו בפיתוי וטבלנו במימי הכנרת. היה פשוט תענוג , מים קרירים, צבעים עזים של הנוף סביב הכנרת והמים, פשוט חלום. טרפנו את הפסטה שלנו. שמחה הגיע והיה עליי להתחיל את הטיפוס במעלה הדרך לכלא צלמון. לא ידעתי מה מחכה לי.
המרוץ מאתגר משום שלמרות המרחקים הסבירים של כל מקטע, צריך להיות מאומן בלהיתאושש מספיק מהר על מנת לבצע את מקטע הבא בכוחות מחודשים. למרות שהרגשתי מאושש, העלייה המתמשכת לאורך 10 ק"מ עד כלא צלמון הייתה קריעה. השמש הלכה ושקעה והירח זרח במלוא הדרו מעל הכנרת. עדיין בתחילה רצתי בכוחות רעננים כך שאפילו יכולתי לצלם, בהמשך נעשה חשוך והמאמץ נעשה כמעט בלתי נסבל. הריצה היא איזון של מהירות מול סיבולת, ותמיד מנסים להיות על הגבול. בעלייה זה נעשה עוד יותר מאתגר משום שצריך לשמור כוחות ולהקפיד על קצב קבוע עד הסוף. לקראת הסוף מצאתי ששדה הראייה שלי הצטמצם לשביל בלבד, והמחשבה היחידה הייתה "שייגמר כבר". לא היה מאושר ממני כשראיתי את מנחם ממתין לי ולוקח ממני את הצמיד שהעברנו במהלך המרוץ. קרסתי ברכב ונתתי לאפי לנהוג עד שחזרתי לעצמי.
גם למנחם הייתה עלייה קשה, אבל הדבר היחיד שאמר לאחר הטיפוס האימתני שלו היה שהוא "נהנה מאוד". ראבק, יש כאלה שזה פשוט בטבע שלהם והולך להם בקלות. אני עדיין הרגשתי סיפוק מדהים, אבל בהחלט זוכר שזה לא היה "מהנה" כשזה קרה.
ריצה לילית
המשך הלילה היה סדרה של החלפות, קשר מתמיד עם הרכב השני, מפגשים אקראיים עם מכרים ורצים אחרים, שינה חטופה, ואכילה לא סדירה. הודות לדגלים שחולקו לרכבים, ניתן היה לזהות בכל רגע נתון מי צי המכוניות השייך למרוץ, ומי האזרחים התמימים שלא מודעים לתופעת הטבע המתרחשת סביבם. ככל ששעות הלילה התקדמו הדגלים שלנו התרבו ונהפכו ליחידים על הכביש. נדידת עמים של רצים מוטרפים עם ברק בעיניים וחדווה של ביצוע פעילות גופנית מהנה בטבע.
באחד התחנות פגשתי את גיסתי. החלפנו רשמים, כשהיא סיפרה לי על הקשיים שלהם כקבוצה של 4 רצים לעומתנו. בכל מקרה נהנים, אבל מאמץ שכזה מצריך כנראה יותר הכנה. פגשנו גם את קבוצת הריצה מראש צורים ושמחנו לשמוע רשמים שלהם בתור קבוצה של 8 רצים.
הסיום
בסוף מחקים בתמרת לרץ האחרון שבמקרה שלנו היה אפי. המתנו לאפי קרוב לקו הסיום וחלפנו על פני קו הסיום ביחד, תוך כדי שאנחנו משועשעים מהטקסיות של החוויה. מצאתי את עצמי חושב על עוצמת התופעה: כ- 500 קבוצות עם קרוב ל- 4000 רצים משתתפים באירוע שחוגג את ההנאה שבריצה. איזה תמימות, איזה פשטות ואיזה כוח.
התוצאות
הצלחנו לסיים את המסלול ב 20 שעות ו 26 דקות. קצב הריצה הממוצע שלנו היה 5:39 דקות לק"מ ואנחנו ממוקמים במקום השני בקטגוריה שלנו שזו קטגורית רצים גברים לא תחרותית. לא רע.
פורסם בקטגוריה pictures, running times, ultra, אולטרה, תוצאות, תמונות
מתויג M2V, mountain to valley, הר לעמק
תודות לנועם דמסקי בקבוצת הריצה שלנו אנחנו מופיעים בערוץ מאיר בטלויזיה. פרק מאוד יפה על גוש עציון בכלל, והקטע עלינו חביב ביותר. תודה לכל מי שהשתתף בצילומים… כבוד!
🙂
רצי גוש עציון 