שבע וחצי בבוקר על קו הזינוק. כל השאיפות הספורטיביות, כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לרגע הזה, מחכה שילחצו כבר על ההדק, שנצא לדרך.
הדרך למרתון היא דרך ארוכה, כמה שנים של ריצה לוקח לי להפנים שאפשר לקפוץ לשלב הבא, שנראה תמיד בלתי מושג.
התחלה בריצות של 4 קילומטר באלון שבות, דרך 10 ק"מ במירוץ הגוש, עד ששמעתי על הקבוצה והמאמן המהולל מוטי, דרך איזו כתבה בגושפנקא. אשתי מציעה שאצטרף, קצת מתלבט ובא.
בקבוצה למדתי ממוטי איך לרוץ יותר נכון, מה זה אימוני כח, ואיזה הבדל משמעותי זה לרוץ עם עוד אנשים, לחלוק איתם את הכאבים, את הקשיים שבריצה וגם את ההצלחות.
לאחר 5 חצאי מרתון ובהשפעת הסובבים ובראשם אבי ומנחם, החברותות המרכזיות שלי בחודשים האחרונים, אני מחליט להירשם.
אחרי ריצה נוראית של 34 ברחבי תל אביב, אותה סיימתי בקושי ולקח לי שעות להתאושש ממנה, ההתלבטויות חוזרות, ושוב החברים נמצאים לשכנע ולעודד.
ריצת הסיכום עם אבי תופסת אותנו בקור של קרוב לאפס מעלות ובכביש מכוסה בקרח בחלקו. רצים לאט, לא להחליק, מסיימים עם חיוך, גם זה מאחורינו.
השבועות האחרונים מזמנים ריצות לא שגרתיות בשעות מטורפות. אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שאני אקום בליל חורף קר בארבע ורבע כדי לרוץ בחושך ובקור, הייתי מסווג את זה בז'אנר סרטי המדע הבדיוני. אבל הנה, אפילו תמונה חשוכה יש.
הגיע השבוע האחרון, מורידים פעילות. מי שמכיר אותי יודע שהשבוע האחרון מאד אהוב עלי בגלל הנושא של העמסת פחמימות. סוף סוף יש לי תירוץ ואף אחד לא נושף לי באוזן.
ערב לפני, נפגשים ארבעת נציגי הגוש לתמונה משותפת בערב הפסטה ונפרדים ללילה האחרון.
אבי ואני ישנים במגדל, באדיבות משפחת ורדי, לפני השינה מקפידים להכין הכל למחר, שלא לפספס כלום.
אבי יושב על הפסנתר, שרים שירי שבת, שירי תפילה, מדמיינים איך ניראה מחר בערב, בערב שבת, אחרי הכל. גם זה סוג של הכנה.
למחרת בבוקר, לאחר שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה, אני נוסע לטבריה נטול שינה לחלוטין. אוספים את מנחם. הווייז הקדוש מביא אותנו שלושים מטר בלבד מהזינוק, אני מבטיח לקנות פרחים לקריינית של ווייז בהזדמנות.
זהו, הריצה יצאה לדרך, אני נחוש בדעתי לרוץ טוב אבל גם ליהנות. נזכר במה שאמרו למנחם בשנה שעברה שמרתון ראשון רצים רק פעם אחת.
מתחילים עם הפייסרים של 3:45. בפעם הראשונה אי אפשר לדעת אם זה הגיוני בכלל או שזו טעות שנשלם עליה בהמשך.
בקילומטרים הראשונים אני מרסן את עצמי כמעט בכח. האדרנלין זורק אותי קדימה ולוחש לי להאיץ. העבודה הקשה בתחילת מרתון היא דווקא להאט, לדעת לשמור כוחות להמשך.
הקבוצה מתחילה במצב רוח טוב. כמה חבר'ה מתחילים לשיר שלום עליכם, אולי כבר רוצים להגיע לשבת, להיות אחרי הכל.
אחרי 12 ק"מ בערך פונים שמאלה בצומת מעגן, מתחילים לרוץ מול הרוח. חייבים לשמור על הקצב, חייבים.
בצד הדרך עומד איש עם תנין קשור בחבל, לחלקנו ברור שזו בובה, חלק טוענים שהוא אמיתי והוא מופיע כל שנה, מה שאומר שזו דרך מצויינת לגרום לי לרוץ יותר מהר.
בק"מ ה-16 החבר'ה הקנייתים כבר באים ממולנו, רואים את הראשונים רצים בקצב מטורף, מריעים להם.
אחרי עוד כמה דקות מגיע ממולי מנחם. איזו שמחה וגאווה לראות אותו מיד לאחר רצי העילית. מחליקים ידיים, ניפגש רק בסיום.
ככלל, הפירגון פה הוא אדיר, כל הזמן מעודדים אחד את השני. אני באופן אישי מרגיש שככל שאני מעודד יותר, אני מקבל יותר כוחות.
אני דבק בתכנית התזונה שמוטי הכתיב לי – פעם ב-9 קילומטר ג'ל, כדור מלח ראשון אחרי 15 ק"מ ואחריו כל 10, וכמובן לא לפספס אף נקודת מים למרות שמזג האויר אופטימלי.
הגענו לעין גב, עכשיו מסתובבים וכל מה שנשאר זה לחזור חזרה. הארבע ראשי מתחיל לכאוב ואני מתחיל להתפלל בשקט שלא ייתפס כמו שנתפס בריצה בתל אביב.
הקבוצה מתחילה להידלדל, מעודדים כל מה שזז, לפניי רץ בחור בן קרוב ל-60, כנראה ותיק מאד בעסק וסוג של מנטור. החבר'ה מסביב צועקים לו: 'יהודה, טיפים. יהודה, טיפים'. בסוף יהודה נשבר ושולף את טיפ המאה: 'כשאתה חוזר הביתה מהמרתון, אל תשכח להחליף נעליים'. כולם צוחקים. ממשיכים הלאה.
לידינו רץ אדם מבוגר, מאד מבוגר, קוראים לו ניקולאי. עד הקילומטר השלושים הוא צמוד אלינו. הלוואי ובגילו אני אצליח ללכת ישר מהמיטה לשירותים. מדהים ומעורר השראה.
פונים ימינה בסוף הקילומטר השלושים. לפי הקצב שלנו התחלנו את השעה האחרונה למירוץ. מי שמתאמץ כבר יכול לראות את טבריה באופק.
הרגליים מתחילות להיות כבדות אבל עדיין ממשיך לשמור על קצב של 5:15-5:20 לקילומטר.
עברנו את צמח. עד עכשיו היה האימון, עכשיו מתחיל המרתון האמיתי.
כל האימונים, כל ההכנות המנטליות מלמדות כי ההתמודדות האמיתית היא בקילומטרים האחרונים, אחרי הק"מ ה-30-32.
מאות הקילומטרים שגמאתי ברחבי הגוש בריצות בדד, מאד עוזרות לי בשלב הזה. אני רגיל לריצות בהם נמצאים רק הקדוש ברוך הוא, אני והדרך. צריך להתרכז, לחשוב שכעת אני ממוקד בריצה ובנקודת הסיום. לוחש לעצמי שאין דבר העומד בפני הרצון, מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לסיים, וממלמל לעצמי משפט שחבר מרתוניסט מנוסה אמר לי בקו הזינוק: "אין דבר כזה קיר, אין דבר כזה קיר".
בקילומטר ה-36 אני נחלש קצת, מתנתק מהפייסרים שליוו אותי כל הדרך, אני כבר לא אסיים מתחת ל-3:45 אבל טוב שתהיה לי מטרה לשנה הבאה.
בעקבות סיפור של מוטי מאחד המרתונים בו השתתף, אני מראש מצויד בהרבה כדורי מלח בפאוץ'. זה השלב שמתחילים לראות רצים עוצרים או מאטים בצד הדרך, חלקם נאנקים מכאבים. אני מחלק כדורי מלח בסיטונות, מקווה שיעזור.
בקילומטר ה-39 בערך, אני רץ ליד מישהו שמעודד כל הזמן רץ לידו, ונראה כאילו לא מזיז לו כלום. הוא מציע מיוזמתו לצלם אותי ותוך כדי ריצה הוא גם שולח לי את התמונה במייל. מהחיוך שדפקתי בתמונה אפשר לחשוב שגם לי לא מזיז, אז זהו, שעבדתי עליכם.
טבריה באופק, כבר רואים את המלווים שבאו לרוץ את הקילומטרים האחרונים ביחד, רואה ילדים של חבר שרץ, מתחילים להרגיש את הסוף.
נכנסים לטבריה, האפשרות שמקננת בראש מתחילת המירוץ, 'האם אצליח לסיים', מפנה את מקומה ל'בוא נסיים כבר'. מרוכז רק בכביש, פתאום שומע צעקת עידוד. מרים את הראש ורואה את המג"ד שלי, מרתוניסט בעצמו שבא לעודד לקראת הסוף.
עברתי את הקילומטר ה-42. ממש קרובים, כמות האנשים בצידי הדרך גדלה מרגע לרגע. קו הסיום באופק. נותן פוש אחרון, מגיע למשפך.
מנחם רואה אותי על קו הסיום ומספיק אפילו לצלם.
עוצרים, מנסים להירגע מההתרגשות המטורפת, לא מעז אפילו לחשוב על מתיחות, שהרגליים לא יתפרקו.
מרגיש שהלב עומד להתפוצץ, גם הרגליים, אבל למי אכפת.
זהו, הגעתי, סיימתי, הצלחתי להגשים את החלום שהשקעתי בו כה רבות, מרתוניסט חדש נולד.
רצי גוש עציון 